שיר 120
חקה את ענוותו של המשיח
(מתי י״א:28–30)
1. הָיָה הַמָּשִׁיחַ גָּדוֹל מִכֻּלָּם,
אַךְ גַּאַוְתָנוּת לֹא גִּלָּה מֵעוֹלָם.
עַל אַף שֶׁקִּבֵּל מַעֲמָד כֹּה נִשְׂגָּב,
שְׁפַל רוּחַ הָיָה הוּא, צָנוּעַ, עָנָו.
2. ’כֵּן, בּוֹאוּ אֵלַי’, הוּא קוֹרֵא לַסּוֹבְלִים.
’לִמְדוּ נָא מִמֶּנִּי, עֻלִּי כֹּה נָעִים’.
אֶת הָעֲנָוִים הוּא מַדְרִיךְ, מְנַחֵם;
מַרְגּוֹעַ מוֹצְאִים הֵם לְנַפְשׁוֹתֵיהֶם.
3. כֻּלָּנוּ אַחִים, כָּךְ יֵשׁוּעַ לִמֵּד;
הֵן הוּא מַנְהִיגֵנוּ, אוֹתוֹ נְכַבֵּד.
אִם אֶת עַנְוָתוֹ בְּכָל עֵת נְחַקֶּה,
נִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ, לָנֶצַח נִחְיֶה.
(ראה גם מש׳ ג׳:34; מתי ה׳:5; כ״ג:8; רומ׳ י״ב:16.)