”לא לכם המלחמה כי לאלוהים”
ו. גלן האו מספר
במשך שישים השנים האחרונות השתתפו עדי־יהוה במאבקים משפטיים רבים בקנדה. הזכיות שלהם הותירו חותמן על ציבור המשפטנים. לאחרונה הוענק לי הפרס לפרקליטות אמיצה מטעם לשכת עורכי־הדין האמריקנית על התפקיד שמילאתי בכמה ממאבקים אלה. בטקס חלוקת הפרסים נשמעה ההצהרה, שתיקים הקשורים לעדי־יהוה ”הקימו סוללות מגן חשובות כנגד הפרזה של המדינה... משום שיצרו מעין כתב־זכויות המוכר מבחינה משפטית, אשר מכיר בחירויותיהם של כל הקנדים ומגן עליהן”. ברצוני לחלוק עמכם פיסות מידע מכמה מן המשפטים הללו, ולספר לכם מה הביא אותי לתחום המשפטים ולעדי־יהוה.
בשנת 1924 ג׳ורג׳ ריקס, אחד מתלמידי־המקרא (כפי שנקראו אז עדי־יהוה), ביקר בבית הוריי בטורונטו שבקנדה. אמי, אשה קטנה ושמה בסי האו, הזמינה אותו פנימה לשיחה. הייתי אז בן חמש ואחי ג׳ו היה בן שלוש.
לא חלף זמן רב ואמי החלה לנכוח באסיפותיהם של תלמידי־המקרא בטורונטו. ב־1929 היתה חלוצה, כלומר מבשרת בשירות מלא, והמשיכה בפעילות זו עד 1969, השנה שבה באו אל קיצם חייה הארציים. שירותה הנחוש והבלתי נלאה היווה דוגמה טובה עבורנו וסייע לרבים לרכוש ידע על האמת המקראית.
אבי פרנק האו היה איש שקט, אך בתחילה התנגד לפעילותה הדתית של אמי. אמי נהגה בחוכמה והזמינה הביתה משגיחים נודדים, כמו ג׳ורג׳ יאנג, לבקר אצלנו ולשוחח איתו. עם הזמן אבי התרכך. הוא הבחין בהשפעתה הברוכה של האמת המקראית על משפחתו ותמך בנו מאוד, אף שלא הצטרף לשורות העדים.
מחליט לשרת את אלוהים
ב־1936 סיימתי את חוק לימודיי בתיכון. בגיל העשרֵה לא התעניינתי במיוחד בנושאים רוחניים. היתה זו תקופת השפל הכלכלי הגדול, והסיכויים למצוא עבודה לא היו מבטיחים כלל. לכן התחלתי ללמוד באוניברסיטת טורונטו. ב־1940 החלטתי ללמוד בפקולטה למשפטים. החלטתי זו לא הפתיעה את אמי. בילדותי נהגה לומר לעתים בתסכול: ”השובב הקטן הזה מתווכח על כל דבר! כשיגדל הוא בטח יהיה עורך־דין!”
ב־4 ביולי 1940, ממש לפני תחילת לימודיי בפקולטה למשפטים, הוציאה ממשלת קנדה את עדי־יהוה אל מחוץ לחוק ללא אזהרה מוקדמת. היתה זו נקודת מפנה בחיי. כשהממשלה הפעילה מכבש על עדי־יהוה, ארגון קטן של אנשים ענווים וחפים מפשע, השתכנעתי שהם תלמידיו האמיתיים של ישוע. כפי שניבא, הם היו ’שנואים על כל הגויים בגלל שמו’ (מתי כ״ד:9). גמרתי אומר לשרת את האלוהים שעומד מאחורי ארגון זה. ב־10 בפברואר 1941 נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה אלוהים.
רציתי להתחיל מייד בחלוציות. אולם ג׳ק נתן, שהיה אז בין האחראים על פעילות ההטפה בקנדה, עודד אותי להשלים את לימודי המשפטים שלי. ואומנם כך עשיתי, ובתום לימודיי במאי 1943 הצטרפתי לשורות החלוצים. באוגוסט הוזמנתי לשרת בסניף חברת המצפה בטורונטו ולסייע בפתרון בעיות משפטיות שבהן נתקלו עדי־יהוה. כעבור חודש הוסמכתי לעריכת־דין באונטריו, קנדה.
הגנה משפטית על הבשורה הטובה
מלחמת־העולם השנייה השתוללה, ופעילותם של עדי־יהוה היתה עדיין אסורה בקנדה. גברים ונשים נשלחו לבתי סוהר רק משום שהיו עדי־יהוה. ילדיהם גורשו מבתי הספר וחלקם נמסרו למשפחות אומנות. זאת משום שסירבו להשתתף בטקסים לאומניים כמו הצדעה לדגל או שירת ההימנון הלאומי. פרופסור ויליאם קפלן, מחבר הספר המדינה וישועה: עדי־יהוה ומאבקם לזכויות האזרח [s Witnesses and Their Fight for Civil Rights’State and Salvation: The Jehovah], אמר ש”עדי־יהוה הושמצו בפומבי והיו מושא התקפתם של המדינה וגופים פרטיים כאחד, התקפה מצד ממשלה בלתי סובלנית ועוינות אזרחית גלויה, שלובו על־ידי הלהט והפטריוטיות של המלחמה”.
העדים ביקשו להסיר את החרם שהוטל עליהם, אך ללא הצלחה. ב־14 באוקטובר 1943 הוסר לפתע החרם. אבל העדים היו עדיין אסורים בבתי כלא ובמחנות עבודה, על ילדיהם נאסר ללמוד בבתי הספר הממשלתיים ונמשך החרם על חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים ועל אגודת תלמידי־המקרא הבינלאומיים, שבבעלותה החוקית היה רכוש החברה בטורונטו.
בשלהי 1943 נסעתי לניו־יורק בלוויית פרסי צ׳פמן, שהיה מתאם הסניף בקנדה, להתייעצות עם נתן נור שהיה נשיא חברת המצפה ועם היידן קובינגטון, סגן נשיא החברה דאז ויועצה המשפטי. לאח קובינגטון היה ניסיון עשיר בתחום המשפטי. הוא זכה במספר מדהים של 36 מתוך 45 ערעורים שהוגשו לבית־המשפט העליון של ארצות־הברית.
ההקלה במצב העדים בקנדה בוששה לבוא. ב־1944 הושב רכוש הסניף בטורונטו לבעלותנו, ומי שעבדו שם בטרם הוטל החרם הורשו לשוב. ב־1945 הצהיר בית־הדין הגבוה בפרובינציית אונטריו שאין לחייב ילדים להשתתף בטקסים המנוגדים לצו מצפונם. בית הדין הורה להשיב לספסל הלימודים את הילדים שגורשו מבתי־הספר. לבסוף, ב־1946, שחררה ממשלת קנדה את כל העדים ממחנות העבודה. בהדרכת אח קובינגטון למדתי להיאבק בתחומים אלה באומץ ובנחישות, אך מעל לכל תוך ביטחון ביהוה.
המאבק בקוויבק
אף שחופש הדת של עדי־יהוה כובד ברוב חלקי קנדה, היה מקום אחד יוצא דופן — הפרובינציה הצרפתית הקתולית קוויבֶּק. פרובינציה זו היתה נתונה תחת שליטתה הישירה של הכנסייה הקתולית יותר מ־300 שנה. בתי־הספר, בתי־החולים ורוב השירותים הציבוריים היו בהנהלתה או בשליטתה של הכמורה. בבית המחוקקים בקוויבק אף הכינו לקרדינל הקתולי מושב הסמוך לזה של היושב־ראש!
ראש־הממשלה והיועץ המשפטי של קוויבק, מוריס דופלסי, היה דיקטטור אשר לדברי ההיסטוריון לתולדות קוויבק ז׳ראר פֶּלטייה, כפה על הפרובינציה ”עשרים שנות משטר רווי שקרים, אי־צדק ושחיתות, ניצול שיטתי של סמכויות לרעה, שנות שלטון צרי האופק וניצחון הסכלות”. דופלסי ביסס את כוחו הפוליטי כשהלך יד ביד עם הקרדינל הקתולי וִילנֶב.
בתחילת שנות הארבעים היו בקוויבק 300 עדים. רבים מהם, כולל אחי ג׳ו, היו חלוצים מאזורים אחרים בקנדה. עם התקדמות פעילות ההטפה בקוויבק פתחה המשטרה המקומית בפעולות נקם בלחץ הכמורה. המשטרה הציקה לעדים במעצרים חוזרים ונשנים ובייחוס לא נכון של חוקי עזר בתחום המסחר לפעילותנו הדתית.
נסעתי לעתים תכופות מאוד מטורונטו לקוויבק, עד שלבסוף הועברתי לקוויבק כדי לסייע לעורכי־דין שאינם עדי־יהוה בייצוג אחינו ואחיותינו המשיחיים. מדי יום משימתי הראשונה היתה לברר כמה אחים נעצרו אמש ולמהר לבית־המשפט המקומי כדי לשחררם בערבות. לשמחתנו, עד־יהוה אמיד ושמו פרנק רונקרלי שילם את דמי הערבות בהרבה מקרים.
בשנים 1944 עד 1946 נסק מספר התביעות בגין הפרה לכאורה של חוקי עזר מ־40 ל־800! לא זו בלבד שהרשויות הציבוריות עצרו את העדים והציקו להם, תקף אותם גם אספסוף פרוע שהסיתה הכמורה הקתולית.
כדי להתמודד עם המשבר, נערך ב־2 וב־3 בנובמבר 1946 כינוס מיוחד במונטריאול. את הנאום האחרון שנושאו ”מה עלינו לעשות?” נשא אח נור. כל הנוכחים שמחו לשמוע את תשובתו. הוא קרא בקול את מה שנחשב כיום מסמך היסטורי: שנאתה הבוערת של קוויבק כלפי אלוהים, המשיח והחירות היא אות קלון לקנדה כולה. היה זה עלון חריף בן ארבעה עמודים שחשף לפרטי פרטים שמות, תאריכים ומקומות של התפרעויות בהסתת הכמורה, של יחס אכזרי מצד המשטרה, של מעצרים ושל תקיפת עדי־יהוה על־ידי אספסוף אלים בקוויבק. כעבור 12 יום בלבד הוחל בהפצת העלון ברחבי קנדה.
בתוך ימים הכריז דופלסי בגלוי על ”מלחמת חורמה” נגד עדי־יהוה. אולם שלא במתכוון, מעז יצא מתוק. הכיצד? הוא הורה שכל המפיץ את שנאתה הבוערת של קוויבק יואשם בהסתה, שהיא פשע חמור מאוד שהוביל אותנו מבתי־המשפט של קוויבק לבית־המשפט העליון של קנדה. ברוב זעמו נהג דופלסי בפזיזות ולא הביא בחשבון תוצאה זו. אזי הורה בעצמו לבטל את רשיונו של פרנק רונקרלי למכור משקאות חריפים, בידיעה שהוא שילם את רוב דמי הערבויות עבורנו. מספר חודשים לאחר שהפסיקו למכור יין במסעדה הרווחית של אח רונקרלי במונטריאול, נסגרה המסעדה והוא פשט רגל.
המעצרים הלכו ורבו. כעת לא התמודדנו עם 800 תביעות אלא עם 600,1. עורכי־דין ושופטים רבים התלוננו שבתי הדין בקוויבק מוצפים במקרים של עדי־יהוה. בתגובה נהגנו להציע פתרון קל: שהמשטרה תעצור פושעים במקום משיחיים. זה היה פותר את הבעיה!
שני עורכי־דין יהודים אמיצים, א. ל. סטיין ממונטריאול וסאם ס. בארד מהעיר קוויבק, סייעו לנו וייצגו אותנו במקרים רבים, במיוחד לפני שהוסמכתי לעריכת־דין בקוויבק ב־1949. פּייר אליוט טרוּדוֹ, אשר נתמנה מאוחר יותר לראש ממשלת קנדה, כתב שעדי־יהוה בקוויבק ”סבלו לעג, רדיפות ושנאה מצד החברה כולה. אך בעזרת המערכת המשפטית הם הצליחו להיאבק בכנסייה, בממשלה, במדינה, במשטרה ובדעת הקהל”.
גישתם של בתי הדין בקוויבק הודגמה היטב בדרך שבה התייחסו לאחי ג׳ו. הוא הואשם בהפרת סדר. השופט ז׳ן מרסייה גזר על ג׳ו את העונש המרבי, 60 ימי מאסר. לפתע איבד השופט שליטה וצעק ממושבו שהיה רוצה לגזור על ג׳ו מאסר עולם!
באחד העיתונים נאמר שמרסייה הורה למשטרת קוויבק ”לעצור מייד כל מי שידוע או חשוד כעד־יהוה”. התנהגות זו רק הוכיחה את אמיתות ההאשמות שהועלו בעלון שלנו, שנאתה הבוערת של קוויבק. להלן כמה כותרות טיפוסיות שהופיעו בעיתונים קנדים מחוץ לקוויבק: ”קוויבק שבה לימי הביניים” (טורונטו סטאר), ”שובה של האינקוויזיציה” (גלוב אנד מייל, טורונטו), ”ריחו המבאיש של הפשיזם” (גאזט, מפרץ גלֵס, נובה־סקושה).
נאבקים בהאשמת הסתה
ב־1947 הייתי עוזרו של מר סטיין בייצוג אימֵי בּושֵי, העד הראשון שהואשם בהסתה. אימֵי חילק כמה עלונים באיזור מגוריו. במשפטו של אימֵי הוכחנו, שבעלון שנאתה הבוערת של קוויבק לא נכתבו שקרים, אלא נעשה בו שימוש בלשון חריפה כדי להתריע על מעשי הזוועה נגד עדי־יהוה. כמו כן טענו שמעולם לא הוגשו כתבי אישום נגד עושי עוולות אלה. אימֵי הורשע רק בגלל שפרסם את העוולות בציבור. אם כן, משתמע מעמדת התביעה שזהו פשע לומר את האמת!
בתי־המשפט בקוויבק הסתמכו על הגדרה מעורפלת בת 350 שנה של ”הסתה”, אשר לפיה ניתן להרשיע בביצוע פשע את כל מי שמותח ביקורת על הממשלה. גם דופלסי הסתמך על הגדרה זו כדי לדכא כל ביקורת על המשטר שבראשו עמד. אך ב־1950 קיבל בית־המשפט העליון של קנדה את טענתנו, לפיה במדינה דמוקרטית בימינו ”הסתה” מוגדרת כקריאה לאלימות או למרד נגד הממשלה. בעלון שנאתה הבוערת של קוויבק לא היו קריאות כאלה, ומכאן שהוא לגיטימי במסגרת חופש הדיבור. הכרעה חשובה זו הביאה לביטולן של 123 תביעות בדבר הסתה! ביכולתי להעיד ממקור ראשון כיצד הביא יהוה את הניצחון.
מאבק בצנזורה
בעיר קוויבק היו חוקי עזר שאסרו הפצת ספרות ללא אישור ממפכ”ל המשטרה. צנזורה ישירה זו היתה בגדר הפרת חופש דת. לורייה סוֹמוּר, שהיה אז משגיח נודד, נאסר לשלושה חודשים בעטיו של חוק עזר זה והואשם במספר עבירות נוספות הקשורות אליו.
ב־1947 הוגשה תביעה אזרחית בשמו של אח סומור, שמטרתה למנוע מעיריית קוויבק לאכוף חוק עזר זה כנגד עדי־יהוה. בתי־המשפט בקוויבק פסקו לרעתנו, ושוב הגשנו ערעור לבית־המשפט העליון של קנדה. באוקטובר 1953, לאחר שימוע בן שבעה ימים לפני תשעת שופטי בית־המשפט העליון נענתה בקשתנו להוציא צו מניעה. בית־המשפט הכיר בכך שהפצת חומר מודפס בנושאים מקראיים לציבור היא חלק בלתי נפרד מקיום דתם המשיחית של עדי־יהוה. נובע מכך שהחומר מוגן על־פי החוקה מפני צנזורה.
לפיכך, הפסיקה בתיק בּושֵי קבעה שמה שאמרו עדי־יהוה היה במסגרת החוק. אולם הפסיקה בתיק סומור קבעה כיצד והיכן ניתן לומר זאת. הניצחון במשפט סומור הביא לביטולן של יותר מ־100,1 תביעות בגין חוק העזר בקוויבק. יותר מ־500 תביעות במונטריאול הוסרו בשל חוסר ראיות. עד מהרה הותרנו דף חלק — לא היו יותר תביעות בקוויבק!
מתקפתו האחרונה של דופלסי
בהיעדר חוקים שניתן לנגח בעזרתם את עדי־יהוה, הביא דופלסי הצעת חוק חדשה לפני הרשות המחוקקת בתחילת ינואר 1954, שנקראה הצעת חוק מספר 38. החוק תואר על־ידי התקשורת כ’חוק נגד עדי־יהוה’. החוק קבע, שמי שחושד שאדם כלשהו מתכוון לצאת בהצהרה ”פוגעת או מעליבה” יכול להגיש תלונה נגדו ללא צורך בראיות. מתוקף תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, יכול היה דופלסי להוציא צו האוסר על הנאשם לצאת בהצהרות פומביות. עם הוצאת הצו כנגדו, נאסר גם על כל בני דתו לשאת דברם. זאת ועוד, ספרי המקרא והספרות הדתית השייכים לבני דת זו יעוקלו ויושמדו, וכל בתי התפילה שלה ייסגרו עד שיוכרע כיצד לנהוג במקרה זה, דבר העלול להימשך שנים.
הצעת החוק מספר 38 הועתקה מחוק שנחקק במאה החמש־עשרה, בתקופת האינקוויזיציה הספרדית בראשותו של טורקֶמַדָה, ולפיו הנאשם וכל עמיתיו איבדו את כל זכויות האזרח שלהם ללא כל ראיה נגדם. העיתונות הכריזה שלפי הצעת החוק מספר 38, קיבלה משטרת הפרובינציה הוראה לסגור את כל אולמי המלכות של עדי־יהוה, לעקל ולהשמיד את ספרי המקרא ואת שאר הספרות שלהם. לנוכח איום נורא זה, הוציאו עדי־יהוה את כל הפרסומים הדתיים שלהם אל מחוץ לגבולות הפרובינציה. עם זאת, הם המשיכו בפעילות ההטפה הציבורית שלהם תוך שימוש בעותק המקרא האישי שלהם בלבד.
הצעת החוק נתקבלה ב־28 בינואר 1954. ב־29 בינואר התייצבתי ב־00:9 בבוקר על מפתן בניין בית־המשפט כדי להגיש תביעה בשם כל עדי־יהוה בפרובינציית קוויבק. רצינו להשיג צו מניעה קבוע נגד חוק זה לפני שדופלסי יוציאו אל הפועל. השופט לא העניק לנו צו מניעה זמני, משום שהצעת חוק מספר 38 עדיין לא מומשה. אולם הוא הבטיח שאם הממשלה תנסה לאכוף את החוק, אוכל לשוב אליו ולזכות להגנה. פעולה זו של השופט היתה טובה כצו מניעה זמני, משום שמייד עם ניסיונו הראשון של דופלסי לאכוף את החוק, היו מונעים זאת ממנו!
בשבוע שלאחר מכן חיכינו לראות אם המשטרה תנקוט צעד כלשהו במסגרת החוק החדש. דבר לא אירע! ערכתי ניסוי כדי לברר מדוע. שתי חלוצות, ויקטוריה דוגלוּק (כיום סטיל) והלן דוגלוּק (כיום סימקוֹקס), הלכו מבית לבית כשבידיהן ספרות בעיר מולדתו של דופלסי, טְרוּאָה רִיווְייֶר. ושוב, לא היתה כל תגובה. כשהאחיות היו עסוקות בפעילות זו, שלחתי את לורייה סוֹמוּר לטלפן למשטרה המקומית. הוא התלונן בעילום שם שעדי־יהוה מטיפים ושהמשטרה אינה אוכפת את החוק החדש של דופלסי.
תשובתו הנבוכה של קצין המשטרה היתה: ”כן, אנחנו יודעים שיצא חוק, אבל למחרת עדי־יהוה השיגו צו מניעה נגדנו כך שאין ביכולתנו לעשות מאומה”. החזרנו מייד את הספרות שלנו לפרובינציה, ובעשר השנים שבהן התגלגל התיק בערעורים לבתי־משפט גבוהים יותר נמשכה פעילות ההטפה שלנו בהצלחה.
נוסף על הצו, תבענו שהצעת החוק מספר 38 תוכרז כמנוגדת לחוקה. כדי להוכיח שהחוק כוון במיוחד נגד עדי־יהוה החלטנו לעשות צעד אמיץ — לשלוח לדופלסי זימון להעיד במשפט. במסגרת החקירה הנגדית תחקרתי אותו שעתיים וחצי. שוב ושוב הזכרתי לו את הצהרותיו הפומביות אודות ”מלחמת חורמה נגד עדי־יהוה” וכן שהצעת החוק מספר 38 תשים קץ לעדי־יהוה בקוויבק. הוא זעם ותקף אותי אישית: ”אתה בחור חצוף מאוד!”
”מר דופלסי”, עניתי, ”אם באופי עסקינן, גם לי יש כמה הערות. אך הואיל ובאתי לכאן בעניין אחר, תואיל בבקשה להסביר לבית־המשפט מדוע אינך משיב על השאלה האחרונה”.
ב־1964 טענתי נגד הצעת החוק מספר 38 לפני בית־המשפט העליון של קנדה. אולם השופטים סירבו לפסוק בסוגיה אם החוק תואם את רוח החוקה, משום שמעולם לא אכפו אותו. על כל פנים, לאחר מותו של דופלסי לאיש לא היה איכפת מהצעת החוק מספר 38. מעולם לא הופעל החוק נגד עדי־יהוה או בני דתות אחרות.
זמן קצר לפני מותו של דופלסי ב־1959, הורה לו בית־המשפט העליון בקנדה לשלם נזיקין לאח רונקרלי על שביטל באופן לא חוקי את רשיונו למכור משקאות חריפים. מאז רבים מתושבי קוויבק היו ידידותיים מאוד כלפינו. מספר העדים שם גדל מ־300 ב־1943 ליותר מ־000,33 כיום, לפי נתוני מפקד האוכלוסין הממשלתי. עדי־יהוה רשומים כיום כקבוצה הדתית הרביעית בגודלה בפרובינציה. אינני רואה בניצחונות המשפטיים הללו ובהצלחת שירותם של עדי־יהוה הישגים של אנשים בשר ודם. לדידי, זוהי הוכחה ניצחת שהניצחון מיהוה, משום שלא לנו המלחמה כי לאלוהים (דברי הימים ב׳. כ׳:15).
הנסיבות משתנות
ב־1954 נשאתי לאשה את מרגרט ביגל, חלוצה מקסימה מאנגליה, ויחד שירתנו כחלוצים. במקביל, המשכתי להופיע בבית־המשפט ולסנגר על עדי־יהוה בקנדה ובארצות־הברית, וכן לשמש כיועץ בכמה משפטים באירופה ובאוסטרליה. מרגרט היתה מזכירתי, ותמיכתה בי במשך שנים רבות היתה יקרה לאין ערוך. ב־1984 שבתי עם מרגרט לסניף בקנדה, ושם תרמתי להקמתה מחדש של המחלקה המשפטית. למגינת לבי, נפטרה מרגרט מסרטן ב־1987.
לאחר מות אמי ב־1969 עבר אבי לגור עם אחי ג׳ו ואשתו אלסי, שניהם שליחים בוגרי הכיתה התשיעית של בית־ספר גלעד למקרא מייסודה של חברת המצפה. הוא גר אצלם 16 שנה, עד ליום מותו. הקרבתם העצמית איפשרה לי להמשיך בשירות המלא, ועל כך אהיה אסיר תודה להם לעולם.
מאבקים ממושכים
במשך השנים השתנה אופיים של המאבקים המשפטיים של עדי־יהוה. מקרים רבים היו קשורים לחזקה על רכוש ולהיתרים לאולמי מלכות ואולמי כינוסים. במקרים אחרים היו מאבקים על משמורת ילדים, ובהם הובילה קנאות דתית עיוורת לכך שהורים שאינם עדי־יהוה קיבלו משמורת בלעדית על ילדיהם או שנאסר על הורה עד־יהוה ללמד את ילדיו עקרונות ומנהגים מועילים מדתו.
לינדה מנינג, עורכת־דין אמריקנית, הגיעה לסניף קנדה ב־1989 כדי לספק זמנית עזרה משפטית. בנובמבר אותה שנה נישאנו, ומאז ועד היום אנו משרתים כאן יחדיו באושר.
בשנות התשעים ג׳ון ברנס, עורך־דין עמית בסניף קנדה, ואנוכי נסענו ליפן כדי לסייע לאחינו המשיחיים במדינה זו לנצח במשפט חוקתי, הקשור לזכותו של תלמיד לא להשתתף בשיעורי אומנויות הלחימה המהווים חלק מתוכנית הלימודים בבית־ספרו. נחלנו ניצחון גם במקרה הקשור לזכותו של בגיר לסרב לעירוי־דם.
ב־1995 וב־1996 היתה ללינדה ולי הזכות לשרת חמישה חודשים בסינגפור בגין החרם שהוטל על עדי־יהוה במדינה זו והרדיפות שפרצו בעקבותיו. שימשתי כסנגורם של 64 גברים, נשים וילדים שהוגשו נגדם תביעות פליליות משום שנכחו באסיפות של העדים והחזיקו ברשותם ספרי מקרא וספרות מקראית. הפסדנו בכל המשפטים הללו, אך ראינו כיצד נותן יהוה למשרתיו הנאמנים כוח לשמור על תומתם ולהחזיק מעמד בשמחה.
שמחים לעשות את חלקנו
כיום אני בן 80, ואני שמח שאני בריא ומסוגל עדיין להשתתף במאבקים המשפטיים של עובדי יהוה. אני עדיין מוכן ומזומן לגשת לבית־המשפט ולצדד בצדק. התענוג היה כולו שלי לראות כיצד גדל מספרם של עדי־יהוה בקנדה מ־000,4 איש ב־1940 ל־000,111 כיום. אנשים ומאורעות באים והולכים, אך יהוה ממשיך להניע את עמו קדימה ומוודא שהם ישגשגו רוחנית.
האם צצות בעיות? כן, אך דבר יהוה מבטיחנו: ”כל כלי יוצר עלייך לא יצלח” (ישעיהו נ״ח:17). לאחר יותר מ־56 שנות שירות מלא, שבהן השתתפתי ”בהגנת הבשורה הטובה ובעיגונה בחוק”, אני יכול להעיד עד כמה נכונה נבואת ישעיהו! (פיליפים א׳:7, ע״ח).
[תמונה בעמוד 19]
עם אחי הצעיר והוריי
[תמונה בעמוד 19]
היידן קובינגטון, יועץ משפטי
[תמונה בעמוד 19]
עם נתן נור
[תמונות בעמוד 20]
אימֵי בושי
[תמונות בעמודים 20, 21]
פרנק רונקרלי
[שלמי תודה]
באדיבות Canada Wide
[תמונה בעמוד 21]
דופלסי כורע ברך לפני הקרדינל וילנֶב
[שלמי תודה]
Photo by W. R. Edwards
[תמונה בעמוד 24]
עם עמיתיי עורכי־הדין ג׳ון ברנס ולינדה אשתי