שוכני המערות בימינו
מאת כתב עורו! בדרום אפריקה
שוכני מערות בימינו? מצאנו כמה בלֶסוֹטְהוֹ, מדינה הררית קטנה בדרום אפריקה. הכפר שלהם, הא קוֹמֶה, מרוחק כ־60 קילומטר ממַסֶרוּ, בירת לסוטהו, ושוכן למרגלות הרי מלוטי האדירים. בחודשי הקיץ מתכסים מדרונות ההרים בפרחים יפים, אדומים וזוהרים, המכונים ’מחתה לוהטת’ ויוצרים ניגוד חד לירוק הצמחייה העבותה באיזור.
כמה משפחות חיות באיזור זה כמו שנהגו לחיות פעם. הן בונות את בתיהן במערות שבמדרונות ההרים. המסגרת של קיר החזית העבה של הבית עשויה מקלות עץ וחומרים נוספים, כגון קני סוף. הבידוד של הקיר עשוי תערובת בוץ וגללי פרות. בידוד זה מגן על הבית מפני הקור העז של חורפי לסוטהו, שכן באזורים אלה עלולות הטמפרטורות לצנוח אל מתחת לאפס. ברצפת הבית יש שקע הקרוי איפו שפירושו ”אח מבוערת”, שקע שנועד להפיץ חום כשמזג־האוויר קר.
הגג, הקיר האחורי ולעתים גם הקירות הצדדיים של הבית הם גג המערה וקירותיה. עליהם מורחים מדי שנה תערובת של בוץ וגללי פרות, מה שמוסיף צבע ומיישר את פני הקירות הסלעיים. פנים המערה מקושט בעורות של פרות, המשמשים גם כמזרני שינה.
אדם מערבי המבקר בבית מסורתי שכזה מוצא כי זהו אורח חיים שונה ומרענן. הלבוש הפופולרי עשוי בדרך כלל משמיכות צבעוניות ומכובעי קש דמויי חרוט. חזון נפרץ הוא לראות נערים יחפים רועים את העדרים, וגברי הכפר עסוקים לרוב בעיבוד שדות התירס או שקועים בשיחה עם חבריהם.
הטכנולוגיה המודרנית נותנת מדי פעם את אותותיה בַּמקום. המבקרים במערות מגיעים למקום בכלי רכב ממונעים, המשעשעים את יושבי הכפר הצעירים והמבוגרים, ופה ושם חג לו מטוס קטן מעל ראשיהם. האוכל מתבשל לרוב מחוץ למערות, בסירי ברזל שחורים בעלי שלוש רגליים המונחים על מדורה. עקב היעדר עצי הסקה, מזינים את האש בגללי פרות מיובשים, בקנים ובמעט ענפי עצים. כלי הבית הנפוצים בבתי המערות הללו הם מטחנה ידנית מסורתית לטחינת תירס ומוט עץ לערבוב דייסת התירס.
לסוטהו ידועה מאוד בציורי הבּוּשְמֶנִים הפזורים במערות רבות וחקוקים בסלעים ברחבי המדינה. הבּוּשְמֶנִים הם שוכני המערות המקוריים של הא קוֹמֶה. בציוריהם נראות פעילויותיהם המגוונות, החל מדיִג בעזרת סירות ורשתות וכלה בריקודים מורכבים, שבהם עוטים הרקדנים מסיכות בדמות חיות. גם בעלי חיים, כגון בבונים, אריות, היפופוטמים ואנטילופות ענקיות מסוג קָנָה, נראים בציורים. אלא שרוב ציורי המערות בהא קוֹמֶה נעלמו. נותרו רק שרידים אחדים כתזכורת לאומנותם של הבּוּשְמֶנִים.
לא רחוק מהא קוֹמֶה מבשרת קבוצה של עדי־יהוה. מדי פעם הם מבקרים את שוכני המערות, הידועים בהכנסת האורחים שלהם. לא אחת מתכבדים העדים בקערה של דייסת התירס המקומית הנקראת מוטוהו. רבים מיושבי הא קוֹמֶה להוטים לקבל ספרות מקראית. את הכרת הטובה שלהם על הספרות והפעילות החינוכית של העדים הם מביעים לא אחת בתרומה של ירקות, ביצים ופריטים נוספים.
שוכני המערות המודרניים הללו מכבדים מאוד את המקרא ושואלים שאלות רבות לגבי החיים, המוות ואמונותיהם המסורתיות. פעילותם של העדים המסורים באיזור הניבה שיעורי־מקרא רבים. כך נזרעים זרעי האמת באדמה פורייה, בלבם של אנשים ענווים אלה (מתי י״ג:8).
[מפה בעמוד 14]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
הא קוֹמֶה