התמודדות עם טרגדיה איומה

ג׳ימס ג׳ראנו מספר

להיות סבא וסבתא זה אחד הדברים המשמחים ביותר בחיים.‏ אשתי ויקי ואני ציפינו בכיליון עיניים להולדת נכדנו הראשון.‏ תינוקם של בתנו טֵרזה ובעלה ג׳ונתן היה אמור להיוולד בתחילת אוקטובר 2000.‏ לא תיארנו לעצמנו שתפקוד אותנו טרגדיה איומה כל כך.‏

אשתי ואני נסענו לחופשה עם בננו ואשתו בשבת,‏ ה־23 בספטמבר.‏ התכוונו להיפגש עם קרובי משפחה ולבלות שבוע באִיונים שלחופי קרוליינה הצפונית.‏ טרזה וג׳ונתן החליטו שלא להצטרף אלינו לחופשה,‏ משום שהיא היתה בהיריון בחודש תשיעי וזו היתה נסיעה ארוכה — בערך 11 שעות מביתנו שבאוהיו.‏

רצינו לדחות את החופשה,‏ אבל טרזה התעקשה שניסע.‏ היא הרגיעה אותנו שתהיה בסדר.‏ חוץ מזה,‏ לדעת הרופא שלה היריונה היה אמור להימשך עד סוף החודש התשיעי,‏ ותאריך הלידה המשוער נקבע לעוד שבועיים.‏

יום רביעי,‏ ה־27 בספטמבר,‏ היה יום יפה שהזכיר לי מדוע משפחתנו בחרה לבלות חופשות באיזור זה בשנים האחרונות.‏ לא שיערנו שעוד באותו יום חיינו ישתנו מן הקצה אל הקצה.‏

‏”‏טרזה נעלמה!‏”‏

באותו ערב קיבלתי שיחת טלפון מאחי שגר באוהיו.‏ הוא נשמע מאוד הססני ולחוץ.‏ לבסוף,‏ יצאו מפיו המילים:‏ ”‏טרזה נעלמה!‏”‏ העניין כבר היה בטיפול המשטרה,‏ משום שנסיבות היעלמה היו חשודות.‏ כשג׳ונתן הגיע הביתה באותו יום אחר הצהריים,‏ הדלת הראשית לא היתה נעולה.‏ ארוחת הבוקר של טרזה היתה עדיין מונחת על השולחן,‏ וגם הארנק שלה נשאר בבית.‏ והיה עוד פרט מוזר:‏ נעליה,‏ הנעליים היחידות שיכלה לנעול בחודש התשיעי,‏ נשארו ליד הדלת.‏

ג׳ונתן התקשר הביתה בערך בשעה 30:‏9 בבוקר.‏ טרזה סיפרה לו שאשה אחת התקשרה ואמרה שברצונה לבוא ולראות את המכונית שלהם,‏ שעמדה למכירה.‏ טרזה תכננה לעשות כמה סידורים לאחר מכן.‏ ג׳ונתן התקשר שוב בצהריים,‏ אבל לא הצליח להשיג אותה.‏ במשך כל אחר הצהריים המשיך לצלצל הביתה,‏ ועדיין לא היתה תשובה.‏ כשהגיע הביתה בשעה 15:‏4 אחר הצהריים,‏ הבחין שהמכונית לא היתה שם.‏ הוא התקשר לבית החולים,‏ משום שחשב שאולי תקפו את טרזה צירי לידה.‏ היא לא היתה גם שם.‏ הוא התקשר לכמה קרובי משפחה,‏ אבל אף אחד לא ראה אותה.‏ בייאושו התקשר למשטרה.‏ ב־00:‏6 בערב מצאה המשטרה את המכונית לא רחוק מהבית שלהם.‏ אך לא היה שום זכר לטרזה.‏

הרחק משם,‏ בקרוליינה הצפונית,‏ היינו המומים מהחדשות.‏ אשתי ואני,‏ כמו גם בננו ואשתו,‏ ארזנו את המזוודות וחזרנו הביתה.‏ זו היתה נסיעה ארוכה ומלוּוה בסערת רגשות.‏ נסענו כל הלילה והגענו לאוהיו בבוקר שלמחרת.‏

פענוח המקרה

ובינתיים,‏ ג׳ונתן וכמה קרובי משפחה,‏ חברים ואנשים נוספים חיפשו את טרזה בתיאום עם המשטרה כל הלילה.‏ החיפושים נמשכו חמישה ימים מייסרים.‏ לבסוף,‏ ביום שני ה־2 באוקטובר,‏ פוענח המקרה.‏ המשטרה הצליחה לאתר את מקור שיחת הטלפון שנעשתה לביתה של טרזה ביום רביעי בבוקר.‏ אישה המתגוררת במרחק של כמה רחובות משם טלפנה אליה מטלפון סלולרי.‏

לאחר שהשוטרים תישאלו את האשה,‏ גברו חשדותיהם.‏ מאוחר יותר באותו ערב שבו השוטרים לבית.‏ אך כשהגיעו לדלת נשמעה ירייה.‏ הם פרצו פנימה ומצאו את האשה מתה,‏ לאחר שירתה בעצמה.‏ להפתעתם,‏ גילו תינוק בן יומו בחדר בקומה השנייה.‏ הם נדהמו לראות שהוא ישן שנת ישרים למרות כל המהומה שמסביב!‏

אך עדיין לא היה שום זכר לטרזה.‏ במשך השעות שלאחר מכן,‏ ערכו השוטרים חיפוש בבית בתקווה למצוא ראיות שהיתה שם.‏ החיפוש הסתיים בחניית הבית ביום שלישי מוקדם בבוקר.‏ גופתה של טרזה נמצאה קבורה שם,‏ בקבר לא עמוק.‏ חוקר מקרי המוות קבע מאוחר יותר שהלמו בראשה והיא איבדה את ההכרה,‏ ולאחר מכן נורתה בעורף.‏ היא מתה מייד,‏ ואז הוציאו את התינוק מרחמה.‏ במבט לאחור,‏ ניתן למצוא מעט נחמה בידיעה שטרזה לפחות לא סבלה.‏

התינוק הובהל לבית החולים והבדיקות העלו שבריאותו מצוינת — הוא היה ללא שריטה!‏ היה הכרחי לעשות בדיקה גנטית,‏ והבדיקה אישרה שהתינוק הוא באמת הנכד שלנו.‏ ג׳ונתן קרא לו בשם שהוא וטרזה בחרו עבורו,‏ אוסקר גבין.‏ ביום חמישי,‏ ה־5 באוקטובר,‏ שחררו מבית החולים לאחר שהות קצרה את נכדנו,‏ שמשקלו היה כמעט 4 קילו,‏ היישר לזרועותיו של אביו.‏ התרגשנו למראהו,‏ אך לא ניתן לתאר במילים את שיברון הלב שחשנו משום שטרזה לא היתה שם לאחוז בו בזרועותיה.‏

תגובת הציבור

משפחתי ואני התרגשנו עד דמעות לנוכח התמיכה הבלתי פוסקת,‏ במקרים רבים מצד אנשים שלא הכרנו.‏ בימים שבהם טרזה הוכרזה כנעדרת,‏ מאות מתנדבים עזרו בחיפושים.‏ רבים תרמו כספים.‏ כמה חנויות מקומיות לצורכי משרד שכפלו אלפי מודעות על היעלמה חינם אין כסף.‏ מתנדבים הפיצו את המודעות עד למרחק קילומטרים רבים מביתה של טרזה.‏

אחת מאחיותינו לאמונה עובדת במשרד של עורך־דין באיזור,‏ וכאשר סיפרה לו על מצבנו הוא הציע את עזרתו.‏ קיבלנו את הצעתו,‏ וזה אכן יצא לטובה.‏ הוא עזר לנו לעמוד מול אמצעי התקשורת וטיפל בעניינים משפטיים מסוימים שצצו.‏ בנוסף לכך,‏ המליץ לנו על שני חוקרים פרטיים,‏ והללו סייעו לנו רבות.‏ דאגתם הכנה כלפינו ממש נוגעת ללב.‏

לאחר שנכדנו הושב אלינו,‏ גדלה התמיכה.‏ מספר מינימרקטים שלחו מזון ודברים הנחוצים לבית.‏ משפחות רבות תרמו בגדים לאוסקר,‏ חיתולים חד־פעמיים,‏ תחליפי חלב לתינוקות וצעצועים.‏ קיבלנו המון דברים,‏ יותר מן הנחוץ לאוסקר.‏ לכן תרמנו את העודפים למחלקת יולדות של בית החולים המקומי.‏ מאחר שדווח על המקרה בכלי התקשורת,‏ קיבלנו אלפי גלויות ומכתבים לא רק מתושבי האיזור,‏ אלא מאנשים ברחבי העולם.‏

התמיכה העצומה שלה זכינו בלטה לעין במיוחד בנאום הלוויה של טרזה שנערך ביום ראשון,‏ ה־8 באוקטובר.‏ ידענו שצפויים לבוא המונים,‏ אבל ההיענות היתה מעל ומעבר לציפיותינו.‏ נערכו סידורים להשתמש באודיטוריום של תיכון מקומי,‏ והוא התמלא עד אפס מקום ביותר מ־400,‏1 נוכחים.‏ בנאום נכחו בני משפחה,‏ חברים,‏ אנשי משטרה,‏ ראש העיר וכל מיני אנשים מהאיזור.‏ גם נציגי התקשורת נכחו במקום,‏ ותחנות טלוויזיה מקומיות סיקרו את הנאום,‏ שגם שודר בשידור חי באינטרנט.‏ זאת ועוד,‏ מאות אנשים התגודדו ברחבת הכניסה לבית הספר או הצטופפו בחוץ מתחת למטריות בגשם הקר,‏ כשהם מקשיבים לנאום דרך רמקולים,‏ שדאגו לחברם מבעוד מועד.‏ בנאום ניתנה עדות מקיפה לגבי עיקרי אמונתנו המבוססים על המקרא.‏

לאחר מכן,‏ מאות אנשים עמדו בתור בסבלנות כדי להביע תנחומים.‏ נשארנו שם כמעט שלוש שעות,‏ כשאנו מחבקים אותם לפי הסדר ומביעים את הערכתנו על שטרחו לבוא.‏ לאחר הנאום הגיש מלון מקומי באדיבותו ארוחה ליותר מ־300 איש — בני המשפחה,‏ חברים קרובים ועוד אנשים שעזרו לנו למצוא את נכדנו.‏

אין מילים בפינו להביע את הוקרתנו הרבה עבור מה שעשו למעננו אנשים,‏ רובם זרים.‏ מה שקרה לנו הגביר את נחישותנו יותר מתמיד לעשות את מיטבנו בשירות אלוהים,‏ משום שיש הרבה אנשים טובי לב שברצוננו להגיע אליהם עם הבשורה הטובה על מלכות אלוהים (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

כיצד הגיבה הקהילה

כבר בתחילת התקופה הקשה שעברנו,‏ היינו מוקפים באחינו ובאחיותינו לאמונה שתמכו בנו בלי הרף.‏ תמיכה זו,‏ שנראה היה כי היא אינסופית,‏ הגיעה מקהילת עדי־יהוה המקומית שבה אנו חברים ומן הקהילות שבסביבה.‏

עוד לפני שהגענו הביתה מקרוליינה הצפונית,‏ עזרו זקני־הקהילה המקומיים לארגן את החיפושים אחר טרזה.‏ רבים מאחינו ואחיותינו לאמונה ביקשו חופשה מהעבודה כדי להצטרף לחיפושים.‏ היו שהודיעו למעבידיהם שהם יוצאים לחופשה ללא תשלום,‏ ואפילו בכמה מקרים המעביד לא ניכה את ימי החיפוש ממשכורתם.‏ בימים שבהם טרזה היתה נעדרת,‏ כמה מאחינו לאמונה נשארו עם ג׳ונתן כדי שלא יהיה לבד.‏ כמה אחים ואחיות באו לביתנו ודאגו לסדר ולניקיון.‏ אחרים הגישו כיבוד למתנדבים והשיבו על שיחות הטלפון.‏

כשישה שבועות לאחר מות טרזה,‏ נאלצו אשתי וג׳ונתן לבצע משימה מצמררת.‏ הם היו צריכים לעבור על חפציה של טרזה ולפנות את תכולת הבית.‏ ג׳ונתן לא היה מסוגל להמשיך לגור בבית שבו חי חיים משותפים עם טרזה,‏ ולכן החליט למכור אותו.‏ מיון חפציה של טרזה נעשה בכאב לב.‏ כל דבר הזכיר להם אותה ועורר געגועים עזים אליה.‏ אך גם כאן אחינו ואחיותינו הושיטו עזרה.‏ הם ארזו את חפציה בקופסאות קרטון,‏ ואפילו ערכו כמה תיקונים נחוצים בבית כדי להכינו למכירה.‏

וחשוב מכל,‏ אחינו ואחיותינו העניקו למשפחתנו תמיכה רוחנית ורגשית.‏ הם עודדו אותנו כשטילפנו אלינו וכשבאו לבקר.‏ רבים שלחו לנו גלויות ומכתבים נוגעים ללב.‏ תמיכה אוהבת זו נמשכה לא רק במשך הימים והשבועות הראשונים,‏ אלא לאורך חודשים רבים.‏

כמה אחים ואחיות אמרו לנו שנודיע להם כשאנו זקוקים לאוזן קשבת,‏ וקיבלנו את הצעתם הנדיבה.‏ זה כל כך מנחם כשאתה יכול לשפוך את הלב בפני ידידים שאתה אוהב ובוטח בהם!‏ הם אכן דוגמה מוחשית למילותיו של המשל המקראי:‏ ”‏בכל עת אוהב הרֵעַ,‏ ואח לצרה ייוולד”‏ (‏משלי י״ז:‏17;‏ י״ח:‏24‏)‏.‏

השפעת המקרה על משפחתנו

אני חייב להודות שלא היה קל למשפחתי ולי להתמודד עם הרצח של טרזה.‏ מה שקרה שינה את חיינו מקצה לקצה.‏ לפעמים אני כל כך כועס שהיא לא נמצאת כאן לידי.‏ אני מתגעגע לחיבוקים ולנשיקות שלה.‏

אשתי היתה מאוד קרובה לטרזה.‏ לא עבר יום מבלי שהתראו או לפחות שוחחו בטלפון.‏ הן דיברו שעות על גבי שעות על ההיריון של טרזה.‏ הן תכננו וארגנו יחד את החדר של התינוק.‏

ויקי מתארת את רגשותיה:‏ ”‏אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים.‏ אני מתגעגעת לצאת איתה לשירות.‏ אני מתגעגעת לערוך איתה קניות.‏ מה שהכי כואב לי זה שלא זכיתי לראות אותה יחד עם התינוק שלה.‏ זה פשוט שובר את לבי.‏ אני יודעת שהיא אהבה מאוד את אוסקר עוד לפני שנולד.‏ היא ידעה שהיא נושאת ברחמה בן.‏ לאחר שהכנתי שמיכה לתינוק ונתתי לה אותה,‏ טרזה כתבה לי כרטיס ברכה:‏

‏’‏אמא יקרה,‏

תודה רבה לך על השמיכה היפה שהכנת לתינוק.‏ אני כל כך מעריכה את כל העבודה הקשה שהשקעת בה.‏ רק רציתי להודות לך שוב על כל העזרה והעידוד,‏ שבזכותם הצלחתי לעבור את התקופות הקשות ביותר בחיי.‏ בחיים לא אשכח לך את זה,‏ ותמיד אודה לך.‏ שמעתי פעם שיום אחד אגדל ואגלה שהחברה הכי טובה שלי היא אמא שלי.‏ אני מודה ליהוה כל יום,‏ שלא לקח לי יותר מדי זמן להגיע למסקנה הזו.‏ אוהבת אותך תמיד’‏”‏.‏

כאב לנו מאוד גם לראות מה עבר החתן שלנו.‏ כשאוסקר אושפז בבית החולים,‏ הצטרך ג׳ונתן לבצע את אחת המטלות הקשות בחייו.‏ הואיל והחליט לעבור לגור איתנו זמנית,‏ הוא היה צריך להעביר אלינו את כל תכולת חדר התינוק שהוא וטרזה סידרו בביתם.‏ הוא ארז את סוס הנדנדה,‏ את מיטת התינוק ואת חיות הצעצוע והעביר אותם לביתנו.‏

מה עזר לנו להחזיק מעמד

כשמישהו יקר לך מת בצורה כה טרגית,‏ אתה עלול להתבלבל מפרץ הרגשות ומהמחשבות שמתרוצצות במוחך.‏ היו זמנים שבהם השתדלתי במסגרת תפקידי כזקן־קהילה לנחם אנשים שנאבקים בשאלות ורגשות כאלה ולעזור להם.‏ אבל כשאתה הוא זה שמתאבל,‏ הרגשות עלולים להאפיל על צלילות הדעת.‏

למשל,‏ התפללתי ליהוה שיגן על טרזה משום שידעתי מהו מצבה ושכולנו ניעדר מהבית לשבוע.‏ כשגילו את גופתה,‏ אני חייב להודות שברגע הראשון תהיתי מדוע תפילותיי לא נענו.‏ ידוע לי,‏ כמובן,‏ שיהוה אינו מבטיח להגן בדרך נס על כל אחד ואחד ממשרתיו.‏ המשכתי להתפלל להבנה.‏ התנחמתי בידיעה שיהוה מגן על משרתיו מבחינה רוחנית,‏ כלומר הוא מספק לנו את הדברים הנחוצים לנו כדי לשמור על יחסינו איתו.‏ הגנה מעין זו חשובה ביותר,‏ משום שהיא משפיעה על עתידנו הנצחי.‏ מבחינה זו,‏ יהוה כן הגן על טרזה,‏ משום שהיא עבדה אותו בנאמנות עד מותה.‏ מצאתי שלווה בידיעה שהתקווה לחייה בעתיד נתונה בידיו האוהבות של יהוה.‏

היו כמה פסוקים שניחמו אותי במיוחד.‏ להלן כמה מהפסוקים שעוזרים לי להתמודד עם המצב:‏

‏”‏תהיה תחייה הן של הצדיקים והן של הרשעים”‏ (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏ שנים רבות האמנתי בהבטחת המקרא לתחיית מתים בגן־עדן ארצי,‏ אבל כעת התקווה הזו ממשית יותר עבורי.‏ הידיעה שאוכל לחבק שוב את טרזה מפיחה בי כוח לעבור את היום.‏

‏”‏יהוה.‏.‏.‏ לא אלוהי המתים כי אם אלוהי החיים,‏ שהרי הכל חיים לו”‏ (‏לוקס כ׳:‏37,‏ 38‏)‏.‏ זה מאוד מנחם לדעת שכל המתים שיוקמו לתחייה ביום מן הימים הם כבר עתה ”‏חיים”‏ בעיני יהוה.‏ לכן מנקודת מבטו,‏ טרזה היקרה שלנו חיה וקיימת.‏

ויקי רוצה להזכיר כמה פסוקים שחיזקו אותה במיוחד:‏

‏”‏’‏חלילה לאלוהים לשקר’‏ (‏עברים ו׳:‏18;‏ טיטוס א׳:‏2‏)‏.‏ הואיל ואלוהים אינו מכזב,‏ אני יודעת שהוא יקיים את הבטחתו להקים לתחייה את המתים.‏

‏”‏’‏אל תתמהו על זאת,‏ כי תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו [‏של ישוע]‏ ויֵצאו’‏ (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏ מכאן אפשר להבין שיהוה זוכר את טרזה ושהוא ידאג שבנו,‏ ישוע המשיח,‏ יקים אותה לתחייה.‏ אני יודעת שאין מקום בטוח יותר עבורה מאשר זיכרונו המושלם של יהוה.‏

‏”‏’‏בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלוהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה.‏ ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע’‏ (‏פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ אני מתפללת במיוחד שרוח קודשו של יהוה תחזק אותי.‏ כשהצער גובר עלי,‏ אני פונה ליהוה ואומרת,‏ ’‏אני זקוקה לעוד מרוחך’‏,‏ והוא עוזר לי לעבור עוד יום.‏ לפעמים גם כשאינני מסוגלת אפילו למצוא את המילים,‏ הוא מפיח בי את הכוח להמשיך”‏.‏

יהוה עוזר לנו באמת ובתמים להתמודד עם הטרגדיה האיומה הזו.‏ אנחנו עדיין מתאבלים על טרזה היקרה שלנו.‏ אנו יודעים שהצער שלנו לא ייעלם לחלוטין עד שנוכל לשוב ולחבק אותה בעולם החדש שיכונן יהוה.‏ ובינתיים,‏ אנו נחושים יותר מתמיד לשרת את יהוה בנאמנות.‏ ג׳ונתן גמר אומר לעשות כמיטב יכולתו לגדל את אוסקר כך שיאהב וישרת את יהוה.‏ ויקי ואני נעזור לו בכך בכל דרך אפשרית.‏ אנו שואפים בכל לבנו להיות בעולמו החדש של אלוהים כדי לקבל בזרועות פתוחות את פני טרזה ולהציג לפניה את בנה,‏ הבן שלא זכתה להחזיקו בזרועותיה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

בתנו טרזה,‏ מקשיבה להלמות לבו של העובר

‏[‏תמונות בעמוד 21]‏

זכינו לתמיכה עצומה,‏ במיוחד בנאום הלווייה

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

עם רעייתי ויקי בחתונתה של טרזה

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

הנכד שלנו אוסקר