צלילי המוזיקה בישראל הקדומה
המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מתרבותה של ישראל הקדומה. התקיעה בחצוצרות ובשופרות נועדה להקהיל את העם לשם עבודת האל וכדי לציין מאורעות חשובים. צלילי הכינור והנבל השרו רוגע על בני משפחת המלוכה (שמואל א׳. ט״ז:14–23). ובמהלך אירועים משמחים היכו המנגנים בתופים ובצֶלְצֶלים (מעין מצלתיים) ושקשקו במנענעים (שמואל ב׳. ו׳:5; דברי הימים א׳. י״ג:8).
יובל, אחד מצאצאיו של קין, מוזכר במקרא כ”אבי כל תופש כינור ועוגב” (בראשית ד׳:21). ייתכן כי הוא זה שהמציא את כלי המיתר ואת כלי הנשיפה.
במקרא מתוארים מאורעות רבים שבהם התנגנה מוזיקה, אך הוא אינו מוסר לנו פרטים רבים בנוגע לכלי הנגינה עצמם. עם זאת, ממצאים ארכיאולוגיים וכתבים עתיקים מספקים לחוקרים מושג מה באשר לצורתם של כלי הנגינה העתיקים ולצלילים שהם הפיקו. חלק מן המסקנות הן בגדר השערה בלבד, אך כעת נתמקד במספר דוגמאות מבוססות היטב.
תופים, מנענעים וצלצלים
לאחר שאלוהים קרע את ים סוף והושיע בדרך נס את עם ישראל, יצאה מרים, אחותו של משה, יחד עם ”כל הנשים... בתופים ובמחולות” (שמות ט״ו:20). אומנם לא נמצאו תופים מתקופת המקרא, אך במקומות שונים בישראל כגון אכזיב, מגידו ובית שאן, נמצאו צלמיות חרס עתיקות של נשים המחזיקות תופי יד קטנים. כלי נגינה זה, המוכר כיום בשמות טמבורין או תוף מרים, היה עשוי ככל הנראה מחישוק עץ שעליו נמתחה יריעת עור של בעל חיים.
בתקופת האבות נהגו הנשים לתופף בתופים אלה באירועים חגיגיים בליווי שירה וריקודים. המקרא מספר שכאשר השופט יפתח חזר לביתו לאחר ניצחון חשוב בקרב, יצאה בתו לקראתו ”בתופים ובמחולות”. במקרה אחר מסופר שהנשים יצאו לחגוג את נצחונו של דוד ’בשירים, במחולות ובתופים’ (שופטים י״א:34; שמואל א׳. י״ח:6, 7).
כאשר דוד, בהיותו מלך, העלה את ארון הברית לירושלים, היו בית ישראל ”משחקים לפני יהוה בכל עצי ברושים, ובכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים” (שמואל ב׳. ו׳:5). מאוחר יותר הייתה בבית המקדש בירושלים תזמורת שכללה מוזיקאים מוכשרים שניגנו בצלצלים, בחצוצרות, בכינורות ובשאר כלי מיתר.
צורתם של התופים ידועה לנו פחות או יותר, אך מה היו המנענעים? הם היו ככל הנראה מעין רעשנים בעלי מסגרת מתכת אליפטית קטנה שאליה הייתה מחוברת ידית. טלטול הכלי יצר צלילים חדים וגבוהים. כלי זה מוזכר רק פעם אחת במקרא, וזאת כאשר ארון הברית הובא לירושלים. אולם על־פי המסורת היהודית נהוג היה להשתמש במנענעים גם באירועים עצובים.
ומה באשר לצלצלים? אולי אתה מדמיין מעין לוחות מתכת עגולים וגדולים שמכים אותם זה בזה. אך חלק מהצלצלים בישראל הקדומה היו קטני קוטר (כ־10 סנטימטרים) והזכירו בצורתם קסטנייטות. כלים אלו השמיעו צלילי הקשה.
כינורות ונבלים
הכינור המקראי היה כלי נגינה נפוץ בישראל הקדומה. דוד ניגן בכינור כדי להרגיע את רוחו של שאול המלך (שמואל א׳. ט״ז:16, 23). חוקרים מצאו לפחות 30 ציורים עתיקים של כינורות על גבי קירות סלע, מטבעות, פסיפסים, לוחות וחותמות. צורתו של הכלי השתנתה לאורך הדורות. המנגן החזיק את הכינור בזרועותיו ופרט על מיתריו באצבעותיו או בעזרת מפרט.
הנבל היה דומה לכינור המקראי. לא ידוע בוודאות כמה מיתרים היו בנבל, מה היה גודלו וכיצד בדיוק ניגנו בו. אולם רוב החוקרים סבורים שגם את הנבל וגם את הכינור הנגן יכול היה לשאת בידיו.
חצוצרות ושופרות
אלוהים הורה למשה להכין שתי חצוצרות שרוקעו ממקשה של כסף (במדבר י׳:2). הכוהנים תקעו בחצוצרות כדי להודיע על אירועים רבים שהיו קשורים לבית המקדש ולחגים השונים. המחצצרים הפיקו צלילים שונים בהתאם לאירוע — למשל תקיעות רמות וממושכות או תקיעות קצרות יותר. איננו יודעים בוודאות כיצד נראו כלים אלו, כיוון שלא נמצאו חצוצרות מתקופת המקרא. ההנחות כיום מבוססות על יצירות של אומנים, כמו לדוגמה החצוצרות המופיעות בתבליט שנמצא על שער טיטוס שברומא.
השופר מוזכר בתנ״ך למעלה מ־70 פעם. השופר הוכן מקרן של עז או איל. לדברי מקורות יהודים, היו שני סוגים של שופרות — אחד ישר עם פיה מזהב והשני מסולסל ומעוטר בכסף. השופר שימש פעמים רבות כדי להעביר מסרים, כיוון שניתן היה לשמוע את צליליו החלולים למרחקים ולהפיק ממנו שניים או שלושה טונים.
בישראל הקדומה שימש השופר כדי להודיע על אירועים דתיים מסוימים, כגון כניסת ויציאת השבת. אבל השתמשו בו גם במקרים אחרים, כמו למשל בימי מלחמה. נוכל רק לדמיין את תקיעות השופר מטילות האימה שהשמיעו 300 חייליו של גדעון רגעים ספורים לפני מתקפת הפתע הלילית על המדיינים (שופטים ז׳:15–22).
סוגים שונים של כלי נגינה
בימי המקרא השתמשו גם בכלים, כגון פעמונים, חלילים ושלישים. בעת גלותו בבבל כתב דניאל, נביא יהוה, על התזמורת של נבוכדנאצר, מלך בבל. בתזמורת זו ניתן היה למצוא את הקַתְרוֹס, את האבוב ואת חמת החלילים (דניאל ג׳:5, 7).
סקירה קצרה זו של חלק מכלי הנגינה המוזכרים בכתבי־הקודש מראה בבירור שהמוזיקה הייתה חלק מחיי היומיום של עם ישראל הקדום וסביר להניח שגם חלק מחייהם של עמים קדומים אחרים. צלילי מוזיקה נשמעו בחצרות מלכים, במקומות פולחן וגם בכפרים ובבתים.
[תמונה בעמוד 23]
את המנענעים נהגו לטלטל כמו רעשן
[תמונה בעמוד 23]
דוד המלך היטיב לנגן בכינור
[תמונה בעמוד 23]
כבר בתקופת האבות נהגו לתופף בתופים
[תמונה בעמוד 23]
בחצוצרה תקעו כדי להודיע על אירועים רבים
[תמונה בעמוד 24]
צלמית של אישה המחזיקה בידה כלי הקשה, המאה השמינית לפה״ס
[תמונה בעמוד 24]
מטבע שעליו מוטבע ציור של כלי מיתר, המאה השנייה לספירה
[תמונה בעמוד 24]
אבן מבית המקדש בירושלים שעליה מופיעה הכתובת ”לבית התקיעה”, מהמאה הראשונה לפה״ס
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 24]
צלמית חרס: Z. Radovan/BPL/Lebrecht; מטבע: 2007 by David Hendin. All rights reserved ©; אבן המקדש: Photograph © Israel Museum, Jerusalem; courtesy of Israel Antiquities Authority