עירויי־דם — עד כמה בטוחים הם?‏

בטרם יסכימו לטיפול רפואי רציני,‏ אנשים חושבים יבררו תחילה מה הם היתרונות האפשריים והסיכונים הכרוכים בו.‏ מה באשר לעירויי־דם?‏ הם מהווים כלי נכבד ברפואה בת־זמננו.‏ רופאים רבים,‏ שטובת חוליהם עומדת לנגד עיניהם,‏ אינם מהססים לתת להם דם.‏ הדם מכוּנה מתת החיים.‏

מיליוני אנשים תורמים דם או מקבלים דם.‏ בשנים 1986–1987 הגיע מספר תורמי הדם בקנדה ל־3.‏1 מיליון מתוך אוכלוסייה המונה 25 מיליון.‏ ”‏על־פי הנתונים המספריים האחרונים שבידינו,‏ ניתנו בשנה אחת בין 12 ל־14 מיליון מנות דם לחולים בארצות־הברית לבדה”‏ (‏ניו־יורק טיימס,‏ 18 בפברואר 1990)‏.‏

‏”‏תמיד ייחסו לדם תכונה ’‏מאגית’‏”‏,‏ מציין ד״ר לואיס ג׳.‏ קיטינג.‏ ”‏גם בעיני הרופאים וגם בעיני הציבור נחשב מלאי הדם,‏ ב־46 שנותיו הראשונות,‏ לבטוח מכפי שהיה באמת”‏ (‏כתב־העת לרפואה של מרפאת קליבלנד [‏Cleveland Clinic Journal of Medicine]‏,‏ מאי 1989)‏.‏ מה היה המצב אז,‏ ומהו כיום?‏

אפילו לפני כ־40 שנה הוזהרו פתולוגים ובנק הדם:‏ ”‏הדם הנו דינָמיט!‏ ביכולתו להועיל מאוד אך גם להזיק מאוד.‏ שיעור התמותה כתוצאה מעירוי־דם שווה לזה הנובע מהרדמה או מכריתת התוספתן.‏ אומרים שיש מקרה מוות אחד ל־000,‏1 עד 000,‏3 ואולי 000,‏5 עירויים בערך.‏ באיזור לונדון דוּוח על מקרה מוות אחד לכל 000,‏13 מנות דם שניתנו לחולים”‏ (‏כתב־העת לרפואה של מדינת ניו־יורק [‏New York State Journal of Medicine]‏,‏ 15 בינואר 1960)‏.‏

האם מני אז חוסלו הסכנות,‏ והעירויים כיום בטוחים?‏ לאמיתו של דבר,‏ מאות אלפי חולים סובלים מדי שנה מתגובות שליליות לדם,‏ ורבים מתים.‏ לאור הדברים שנאמרו לעיל,‏ ייתכן שחולפות במחשבתך מחלות המועברות באמצעות דם.‏ בטרם נבחן היבט זה,‏ נמנה בפניך סכנות פחות ידועות.‏

הדם ומערכת החיסון שלך

בראשית המאה העשרים,‏ העמיקו המדענים את הבנתם לגבי מורכבותו הנפלאה של הדם.‏ הם הבחינו בקיומם של סוגי דם שונים.‏ התאמת דם התורם לדם החולה היא בעלת חשיבות מכרעת בעירויי־דם.‏ חולה שדמו מסוג A, המקבל דם מסוג B, עלול לסבול תגובות הֶמוליטיות חריפות.‏ הדבר עלול להרוס חלק ניכר מהכדוריות האדומות שלו ולהמיתו במהירות.‏ אף על פי שסיווג הדם והתאמת העירוי הם עתה הליך שגרתי,‏ בכל זאת נופלות טעויות.‏ מדי שנה מתים אנשים כתוצאה מתגובות של הרס הכדוריות האדומות.‏

העובדות מלמדות,‏ שבעיית חוסר ההתאמה אינה מוגבלת כלל לסוגי הדם המעטים יחסית,‏ שבתי־החולים מנסים להתאים.‏ מדוע?‏ במאמר ”‏עירוי־דם:‏ השימוש,‏ הניצול לרעה והסכנות”‏,‏ כותב ד״ר דאגלס ה.‏ פּוסיי הבן:‏ ”‏לפני קרוב ל־30 שנה תיאר סַמפסון את עירוי הדם כהליך מסוכן יחסית.‏.‏.‏ [‏מאז]‏ זוהו ואופיינו לפחות עוד 400 אַנטִיגֶנים התוקפים כדוריות אדומות.‏ אין ספק,‏ שהמספר ילך ויגדל,‏ משום שקרומית של תא אדום הינה מורכבת ביותר”‏ (‏כתב־העת של האגודה הלאומית לרפואה [‏Journal of the National Medical Association]‏,‏ יולי 1989)‏.‏

מדענים חוקרים עתה את השפעתם של עירויי־דם על מערכת החיסון של הגוף,‏ היינו על מנגנון ההגנה שלו.‏ כיצד יכול הדבר להשפיע עליך או על בן־משפחה העומד לפני ניתוח?‏

כשרופאים משתילים לב,‏ כבד או איבר אחר,‏ מערכת החיסון של המושתל עלולה להבחין ברקמה הזרה ולדחותה.‏ העירוי גם הוא רקמה מושתלת.‏ אפילו דם שנבדק והותאם ”‏כראוי”‏,‏ עלול לדכא את מערכת החיסון.‏ בוועידה של פתולוגים צוין,‏ כי מאות דו״חות רפואיים ”‏הצביעו על קשר בין עירויי־דם לבין תגובות חיסוניות”‏ (‏”‏הטיעונים כנגד עירויי־דם”‏,‏ חדשות עולם הרפואה [‏Medical World News]‏,‏ 11 בדצמבר 1989)‏.‏

אחת המשימות העיקריות של מערכת החיסון שלך היא לאתר ולהשמיד תאים (‏סרטניים)‏ ממאירים.‏ האם דיכוי מערכת החיסון עלול לחולל סרטן ולגרום למוות?‏ תן דעתך לשני מחקרים בנידון.‏

כתב־העת סרטן (‏Cancer)‏,‏ מ־15 בפברואר 1987,‏ סקר את תוצאותיו של מחקר שנערך בהולנד:‏ ”‏בקרב חולים בסרטן המעי הגס ניכרו השפעות שליליות כתוצאה מעירוי־דם,‏ אשר קיצרו את חייהם.‏ בקבוצה זו המשיכו לחיות עוד חמש שנים 48% מן החולים שקיבלו עירוי־דם לעומת 74% מאלה שלא קיבלו עירוי”‏.‏ רופאים באוניברסיטת דרום קליפורניה ערכו מעקב אחר מאה חולים שעברו ניתוח להסרת סרטן.‏ ”‏שיעור הישנות המחלה בקרב כל סוגי סרטן הגרון היה 14% אצל מי שלא קיבלו דם ו־65% אצל מי שקיבלו.‏ אצל חולים בסרטן חלל הפה,‏ הלוע,‏ האף או הסינוּס,‏ שיעור הישנות המחלה היה 31% בלי עירוי־דם ו־71% עם עירוי־דם”‏ (‏השנתון למחלות אף,‏ אוזן וגרון [‏Annals of Otology, Rhinology & Laryngology]‏,‏ מרס 1989)‏.‏

מה מלמדים מחקרים אלה בנוגע לעירויי־דם?‏ במאמר ”‏עירויי־דם וניתוחי סרטן”‏,‏ ד״ר ג׳ון ס.‏ ספראט מסכם:‏ ”‏ייתכן שמנתחי סרטן יצטרכו לנתח ללא דם”‏ (‏כתב־העת האמריקני לכירורגיה [‏The American Journal of Surgery]‏,‏ ספטמבר 1986)‏.‏

משימה חשובה אחרת של מערכת החיסון שלך היא להגן על גופך מפני זיהומים.‏ אין פלא שכמה מחקרים העלו,‏ שאצל חולים שקיבלו דם יש נטייה מוגברת ללקות בזיהומים.‏ ד״ר פ.‏ א.‏ טרטר ערך מחקר בנושא ניתוחי המעי הגס והחלחולת.‏ 25 אחוז מן החולים שקיבלו עירויי־דם פיתחו זיהומים,‏ לעומת 4 אחוזים ממי שלא קיבלו דם.‏ הוא דיווח:‏ ”‏נמצא קשר בין עירויי־דם לבין סיבוכים כתוצאה מזיהום,‏ כשהדם ניתן לפני הניתוח,‏ במהלכו או אחריו.‏ .‏.‏.‏ סכנת הזיהום לאחר הניתוח גדלה ביחס ישר למספר מנות הדם שניתנו”‏ (‏כתב־העת הבריטי לכירורגיה [‏The British Journal of Surgery]‏ ,‏ אוגוסט 1988)‏.‏ באֵי הכינוס של האגודה האמריקנית של בנק הדם,‏ שהתקיים בשנת 1989,‏ למדו ש־23 אחוז מאלה שקיבלו דם זר במהלך ניתוח להחלפת מיפרק הירך לקו בזיהומים,‏ בעוד שמנותחים שלא קיבלו דם לא סבלו כלל מזיהומים.‏

ד״ר ג׳ון א.‏ קולינס כתב על תוצאה זו הכרוכה בעירויי־דם:‏ ”‏יהיה זה באמת אירוני אם ’‏טיפול’‏ שבקושי הוכח כמועיל,‏ יוכח אחר־כך כגורם המחמיר אחת מן הבעיות העיקריות שחולים אלה סובלים מהן”‏ (‏כתב־העת העולמי לכירורגיה [‏World Journal of Surgery]‏ ,‏ פברואר 1987)‏.‏

האם עלול הדם לשאת מחלות?‏

מחלה המועברת באמצעות דם מדאיגה רופאים מצפוניים וחולים רבים.‏ באיזו מחלה מדובר?‏ למען האמת,‏ לא מדובר במחלה אחת או שתיים — אלא ברבות.‏

אחרי דיון במחלות הידועות יותר,‏ הספר טכניקות של עירוי־דם (‏Techniques of Blood Transfusion)‏ (‏1982)‏,‏ מצביע על ”‏מחלות מידבקות אחרות הקשורות בעירוי־דם”‏,‏ כגון עגבת,‏ זיהום בנגיף הציטוֹמֶגָלוֹ ומלריה.‏ אחר־כך הוא מציין:‏ ”‏דוּוח גם על מספר מחלות אחרות המועברות באמצעות עירוי־דם,‏ הכוללות זיהום בנגיף ההרפס,‏ מחלת הנשיקה (‏נגיף אפשטיין־בַּר)‏,‏ מחלת טוֹקסוֹפלסמה,‏ טְריפָּנוֹסוֹמָה (‏מחלת השינה האפריקנית ומחלת צַ’‏גַס)‏,‏ דלקת לִישְמָניָה,‏ ברוּצֶלוֹזִיס,‏ טיפוס בהרות,‏ היטפלות פילָריה,‏ חצבת,‏ סלמונלה,‏ קדחת הקרצית של קולורדו”‏.‏

למעשה,‏ רשימת המחלות הללו הולכת וגדלה.‏ אפשר שנתקלת בכותרות כגון:‏ ”‏מחלת לַיִים כתוצאה מעירוי־דם?‏ לא סביר,‏ אך מומחים חושדים”‏.‏ עד כמה בטוח לקבל דם מנַשָּׂא של מחלת לַיִים?‏ צוות של אנשי רפואה נשאלו אם הם עצמם היו מקבלים דם כזה.‏ ”‏כולם השיבו פה אחד בשלילה,‏ אף כי איש מהם לא המליץ להיפטר מדם שנלקח מתורמים כאלה”‏.‏ מה אמור הציבור לחוש בנוגע לדם השמור בבנק הדם,‏ שהמומחים עצמם אינם מוכנים לקבלו?‏ (‏ניו־יורק טיימס‏,‏ 18 ביולי 1989)‏.‏

גורם נוסף לדאגה הוא,‏ שדם הנאסף במדינה שבה מחלה מסוימת נפוצה,‏ ינוצל הרחק משם,‏ היכן שגם הציבור וגם הרופאים אינם מודעים לסכנה הטמונה בו.‏ מאחר שכיום אנשים מרבים לנסוע,‏ כולל פליטים ומהגרים,‏ גוברת הסכנה שמחלה לא ידועה תימצא בתוצר דם.‏

יתרה מזו,‏ מומחה למחלות מידבקות הזהיר:‏ ”‏ייתכן שיהיה צורך לבדוק בקפדנות את מלאי הדם,‏ כדי למנוע העברתן של מספר מחלות שבעבר לא נחשבו למידבקות,‏ כולל לאוקמיה,‏ לימפומה ודמנציה [‏מחלת אלצהיימר]‏”‏ (‏כתב־העת לעירוי־דם ברפואה [‏Transfusion Medicine Reviews]‏ ,‏ ינואר 1989)‏.‏

עד כמה שסכנות אלה מצמררות,‏ מחלות אחרות זרעו פחד נרחב בהרבה.‏

מגיפת האיידס העולמית

‏”‏האיידס שינה לצמיתות את גישתם של רופאים וחולים כלפי הדם.‏ ואין פסול בכך,‏ אמרו הרופאים שהתכנסו בוועידת ’‏מוסדות הבריאות הלאומיים’‏ בנושא עירויי־דם”‏ (‏וושינגטון פוסט,‏ 5 ביולי 1988)‏.‏

התפשטות מגיפת האיידס (‏תסמונת הכֶּשֶל החיסוני הנרכש)‏ עוררה בציבור מוּדעות עצומה לסכנת ההידבקות במחלות כתוצאה מעירוי־דם.‏ מיליונים נדבקו.‏ התפשטותה של מחלה זו יצאה מכלל שליטה.‏ שיעור התמותה של החולים בה הוא 100 אחוז.‏

מחלת האיידס נגרמת על־ידי נגיף הכשל החיסוני של האדם (‏HIV)‏,‏ היכול להתפשט על־ידי עירוי־דם.‏ מגיפת האיידס בת־זמננו נתגלתה ב־1981.‏ בשנה שלאחריה נתחוור למומחי בריאות,‏ כי הנגיף עלול לעבור הלאה בתוצרי דם.‏ עתה מודים בכך שתעשיית הדם לא נחפזה להגיב,‏ אפילו לאחר שכבר הוחל בבדיקות לאִבחון דם המכיל נוגדני HIV. בדיקתן של תרומות הדם החלה לבסוף ב־1985,‏a אך אפילו אז לא החילו אותה על תוצרי דם שכבר נמצאו על המדפים.‏

לאחר מכן הובטח לציבור:‏ ’‏מלאי הדם בטוח עתה לשימוש’‏.‏ אולם,‏ לאחר מכן נתגלתה לגבי האיידס ”‏תקופה של חלון פתוח”‏,‏ הטומנת בחובה סכנה.‏ עלולים לעבור חודשים בטרם ייצר גופו של הנדבק נוגדנים ניתנים להבחנה.‏ אדם עלול לתרום דם מבלי לדעת שהוא נושא את הנגיף,‏ ובדיקת הדם לא תעלה דבר.‏ וכך אומנם אירע.‏ אנשים פיתחו איידס לאחר שקיבלו דם מעין זה!‏

תמונת המצב נעשתה עגומה אפילו עוד יותר.‏ כתב־העת לרפואה של ניו־אינגלנד (‏The New England Journal of Medicine)‏ מ־1 ביוני 1989,‏ דיווח על ”‏הידבקות נסתרת ב־HIV”‏.‏ נקבע כי אנשים יכולים להיות נשאֵי איידס במשך שנים,‏ מבלי שהבדיקות העקיפות הנוכחיות יאבחנו זאת.‏ יש המנסים להקל בחומרת המצב בטענה שמדובר במקרים נדירים,‏ אך הם מודים ”‏שלא ניתן לחסל לחלוטין את סכנת ההידבקות באיידס באמצעות הדם ומרכיביו”‏ (‏הטיפול בחולה [‏Patient Care]‏ ,‏ 30 בנובמבר 1989)‏.‏ המסקנה המטרידה היא:‏ בדיקה שאובחנה כשלילית אינה מצביעה בהכרח על בריאות תקינה.‏ כמה עוד יידבקו באיידס כתוצאה מקבלת דם?‏

האם זו רק ההתחלה?‏

דיירים רבים בבתי דירות,‏ השומעים את חבטתה של נעל הצונחת על רצפת הדירה שמעליהם,‏ מצפים אולי בדריכות לחבטה הבאה.‏ בבעיית הדם,‏ איש אינו יודע לעוד כמה חבטות קטלניות לצפות.‏

נגיף האיידס מכונה HIV,‏ אך יש מומחים המכנים אותו עתה 1–HIV.‏ מדוע?‏ משום שאיתרו נגיף אחר מסוג איידס (‏2–HIV)‏.‏ הוא עלול לחולל תסמיני איידס,‏ והוא נפוץ בכמה איזורים.‏ יתרה מזאת,‏ ”‏לא ניתן עתה לבודדו בבדיקות האיידס הנערכות כאן”‏,‏ מדווח הניו־יורק טיימס (‏27 ביוני 1989)‏.‏ ”‏המִמצאים החדשים.‏.‏.‏ מקשים על בנקי הדם לוודא שתרומת הדם בטוחה לשימוש”‏.‏

מה באשר לקרובים רחוקים של נגיף האיידס?‏ ועידה מטעם נשיא ארצות־הברית ציינה כי אחד הנגיפים האלה ”‏מחולל,‏ לפי הסברה,‏ לאוקמיה/‏לימפומה של תאי–T אצל מבוגרים וכן מחלת עצבים חמורה”‏.‏ נגיף זה כבר מצוי באוכלוסיית תורמי הדם ועלול להתפשט באמצעות דם.‏ לציבור יש הזכות לשאול,‏ ’‏עד כמה יעילות הסריקות שעורך בנק הדם לאיתור נגיפים נוספים אלה?‏’‏

למעשה,‏ רק הזמן יראה כמה נגיפים המועברים באמצעות דם מקננים במלאי הדם.‏ ”‏הנסתר עלול להדאיג יותר מן הנגלה”‏,‏ כותב ד״ר הרולד ט.‏ מרימן.‏ ”‏קשה יותר לקשור נגיפים ניתנים־להעברה,‏ שתקופת דגירתם נמשכת שנים רבות,‏ עם עירוי־דם,‏ ועוד יותר קשה לבודדם.‏ אין ספק שקבוצת HTLV היא רק הראשונה מביניהם שנחשפה”‏ (‏כתב־העת לעירוי־דם ברפואה,‏ יולי 1989)‏.‏ ”‏כאילו אין די במצוקה שגרמה מגיפת האיידס,‏ .‏.‏.‏ נצפו או תוארו סכנות חדשות הנובעות מעירוי־דם,‏ שעוררו הדים בשנות השמונים.‏ אין צורך בדמיון רב כדי לנבא את קיומן של מחלות נגיפיות קשות אחרות,‏ המועברות באמצעות עירויי־דם מאותו סוג”‏ (‏הגבלת החשיפה ההומולוגית:‏ שיטות חלופיות [‏Limiting Homologous Exposure: Alternative Strategies]‏,‏ 1989)‏.‏

‏”‏נעליים”‏ כה רבות כבר צנחו,‏ עד כי המרכז לפיקוח על מחלות ממליץ על ”‏אמצעי זהירות אוניברסליים”‏.‏ במילים אחרות,‏ ’‏על עובדי הרפואה להניח שכל החולים נגועים באיידס ובמחוללי מחלות אחרים הנמצאים בדם’‏.‏ אין תימה,‏ שעובדי רפואה ואנשים מן השורה שוקלים מחדש את השקפתם בנוגע לדם.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 8]‏

‏”‏כ־1 מכל 100 עירויי־דם מלוּוה בחום,‏ בצמרמורות או בחָרֶלֶת (‏פריחה בעור)‏.‏ .‏.‏.‏ כ־1 מכל 000,‏6 עירויים של כדוריות אדומות מסתיים בתגובה של הרס כדוריות אדומות.‏ מדובר בתגובה חריפה של מערכת החיסון,‏ העלולה להתרחש באורח מיידי או מוּשהה,‏ כמה ימים אחרי העירוי;‏ היא עלולה לגרום לליקוי חמור [‏בתפקוד הכליות]‏,‏ להלם,‏ לקרישה תוך־כְּלִי־דָמִי ואפילו למוות”‏ (‏ועידת מוסדות הבריאות הלאומיים [‏NIH]‏ ,‏ 1988)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 9]‏

המדען הדני נילס יֶרנֶה נמנה עם חתני פרס נובל לרפואה ב־1984.‏ כשנשאל מדוע סירב לקבל עירוי־דם,‏ אמר:‏ ”‏דמו של אדם דומה לטביעת האצבעות שלו — אין שני סוגי דם שווים לחלוטין”‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 10]‏

דם,‏ כבד הרוס ו.‏.‏.‏

”‏למרבה האירוניה,‏ דם נגוע באיידס.‏.‏.‏ מעולם לא היווה סכנה כה גדולה כמחלות אחרות — כגון דלקת־הכבד”‏,‏ מסביר העיתון וושינגטון פוסט.‏

אכן,‏ מספר רב של אנשים חלו ומתו מדלקת־הכבד,‏ שאין לה טיפול מוגדר.‏ על־פי כתב־העת יו.‏ אס.‏ ניוז אנד וורלד ריפורט (‏מ־1 במאי 1989)‏,‏ כ־5 אחוזים מן החולים המקבלים עירוי־דם בארה״ב לוקים בדלקת־הכבד — 000,‏175 איש בשנה.‏ כמחציתם הופכים לנשָׂאים כרוניים,‏ ולפחות 1 מתוך 5 מפתחים שחמת או סרטן הכבד.‏ מעריכים ש־000,‏4 מתים מכך.‏ שווה בנפשך את הכותרות שהיו מתנוססות בעיתונים,‏ אילו מטוס ג׳מבו התרסק וכל נוסעיו נהרגו.‏ אך,‏ 000,‏4 מקרי מוות כמוהם כהתרסקות מטוס ג׳מבו מדי חודש בחודשו!‏

רופאים יודעים זה מכבר,‏ כי דלקת־כבד מתונה יותר (‏מסוג A)‏ מתפשטת באמצעות מזון או מים מזוהמים.‏ אחר־כך נתחוור להם כי סוג מסוכן יותר מתפשט באמצעות דם,‏ ולא נמצאה בידם שיטה לסריקת הדם כדי לבודדו.‏ לבסוף,‏ מדענים מבריקים למדו כיצד לעלות על ”‏עקבותיו”‏ של הנגיף (‏מסוג B)‏.‏ בשנות השבעים המוקדמות,‏ נסרק הדם בכמה ארצות.‏ דומה היה שמלאי הדם בטוח וכי עתיד הדם מזהיר!‏ אך האומנם?‏

לא עבר זמן רב והסתבר שאלפי אנשים שקיבלו דם שנסרק,‏ פיתחו בכל זאת דלקת־כבד.‏ רבים נוכחו לדעת,‏ לאחר מחלה מתישה,‏ כי הכבד שלהם הרוס.‏ אבל מדוע אירע הדבר,‏ אם הדם נבדק?‏ הדם היה נגוע בדלקת־כבד אחרת,‏ מסוג לא–A ולא–B (‏NANB)‏. במשך עשר שנים היא נתנה אותותיה בעירויי־הדם:‏ בין 8 ל־17 אחוז מאלה שקיבלו עירויי־דם באיטליה,‏ ארצות־הברית,‏ יפן,‏ ישראל,‏ ספרד ושבדיה,‏ חלו בה.‏

אזי הופיעו כותרות כמו:‏ ”‏סוף סוף בוּדד הנגיף המסתורי של דלקת־הכבד לא–A ולא–B”‏;‏ המסר שוב היה:‏ ’‏הגורם החמקמק נמצא!‏’‏ באפריל 1989 נמסר לציבור שניתן לבצע בדיקה ל־NANB,‏ ששמה הוסב מעתה לדלקת־כבד מסוג C.‏

ייתכן שאתה תוהה אם תחושת הרווחה היתה לשווא.‏ לאמיתו של דבר,‏ חוקרים איטלקים דיווחו על נגיף אחר של דלקת־הכבד,‏ הנוצר על־ידי מוטציה,‏ שניתן לתלות בו שליש מן המקרים.‏ עלון הבריאות של בית־הספר לרפואה הרוורד (‏Harvard Medical School Health Letter)‏,‏ מנובמבר 1989,‏ ציין כי ”‏כמה בני־סמכא מודאגים שמא C ,B ,A ו־D אינם כל אותיות האלפבית של נגיפי דלקת־הכבד;‏ נגיפים נוספים עלולים להתגלות”‏.‏ כתב־העת ניו־יורק טיימס (‏מ־13 בפברואר 1990)‏,‏ ציין:‏ ”‏למומחים יש חשד כבד שגם נגיפים אחרים עלולים לגרום לדלקת־הכבד;‏ אם אומנם יתגלו,‏ הם יצויינו כדלקת־כבד E וכן הלאה”‏.‏

האם בנקי הדם נערכים למחקרים ממושכים נוספים,‏ למציאת בדיקות שיבטיחו את השימוש בדם?‏ בדברו על בעיית המחיר,‏ השמיע מנהל הצלב האדום האמריקני הערה מדאיגה:‏ ”‏איננו יכולים להוסיף שורה של בדיקות לכל מחולל זיהום העלול להתפשט”‏ (‏מדיקל וורלד ניוּז,‏ 8 במאי 1989)‏.‏

אפילו בדיקת דלקת־הכבד B עלולה להעלות תוצאות שגויות;‏ רבים עדיין נדבקים במחלה זו באמצעות דם.‏ יתרה מזו,‏ האם הבדיקה המוצהרת לדלקת־הכבד C מניחה את הדעת?‏ כתב־העת של האגודה הרפואית האמריקנית (‏The Journal of the American Medical Association)‏ מ־5 בינואר 1990 מראה,‏ כי עלולה לחלוף שנה בטרם יתגלו בבדיקה נוגדנים של המחלה.‏ בינתיים,‏ אנשים שקיבלו דם עלולים לסבול מכבד הרוס — ולמות.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 11]‏

מחלת צַ’‏גַס מראה כיצד הדם מעביר מחלות לאנשים בארצות רחוקות.‏ העיתון ”‏דֶה מדיקל פוסט”‏ (‏מ־16 בינואר 1990)‏ מוסר,‏ כי ’‏10–12 מיליון בני־אדם באמריקה הלטינית נגועים במחלה בצורה כרונית’‏.‏ מחלה זו כונתה ”‏אחת הסכנות הבולטות ביותר הטמונות בעירוי־דם בדרום אמריקה”‏.‏ ”‏פשפש קטלני”‏ עוקץ את הקורבן בפניו בשנתו,‏ מוצץ את דמו ומטיל את צרכיו בפצע.‏ הקורבן עלול לשאת את מחלת צ׳גס במשך שנים (‏ובינתיים אולי לתרום דם)‏,‏ בטרם יפתח סיבוכים קטלניים בלב.‏

מדוע צריך הדבר להדאיג אנשים החיים ביבשות רחוקות?‏ בכתב־העת ”‏ניו־יורק טיימס”‏ (‏מ־23 במאי 1989)‏,‏ ד״ר ל.‏ ק.‏ אלטמן דיווח על חולים שלקו במחלת צ׳גס אחרי עירוי־דם,‏ ואחד מהם מת.‏ אלטמן כתב:‏ ”‏ייתכן שמקרים נוספים לא נתגלו,‏ משום [‏שהרופאים כאן]‏ אינם מכירים את מחלת צ׳גס,‏ מה גם שאינם מודעים לכך שהיא יכולה לעבור דרך עירויי־דם”‏.‏ אכן,‏ הדם יכול להוות אמצעי להפצת מחלות בהיקף רחב.‏

‏[‏תיבה בעמוד 12]‏

ד״ר קנוּד לוּנד־אוֹלסן כתב:‏ ”‏מאחר.‏.‏.‏ שאנשים השייכים לקבוצות ברמת סיכון גבוהה מתנדבים לתרום דם,‏ משום שאז הם עוברים אוטומטית בדיקת איידס,‏ אני סבור שיש טעם לסרב לקבל עירוי־דם.‏ עדי־יהוה מסרבים לקבל עירוי כבר שנים רבות.‏ הייתכן שחזו את העתיד?‏”‏ (‏שבועון הרופאים [‏Ugeskrift for Læger]‏,‏ מ־26 בספטמבר 1988)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

האפיפיור ניצל מניסיון התנקשות בחייו.‏ אך לאחר ששוחרר מבית־החולים,‏ הוא שוב אושפז למשך חודשיים,‏ תוך ”‏סבל רב”‏.‏ מדוע?‏ משום שהדם שקיבל גרם לזיהום בנגיף הצִיטוֹמֶגָלוֹ,‏ העלול להיות קטלני

‏[‏שלמי תודה]‏

UPI/Bettmann Newsphotos

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

נגיף האיידס

‏[‏שלמי תודה]‏

‏.CDC, Atlanta, Ga