הדם שאכן מציל חיים
המידע שהובא לעיל הבהיר שאלות מסוימות. אף על פי שלדעת אנשים רבים עירויי־דם מצילים חיים, הם הרי־סכנה. מדי שנה בשנה אלפים מתים כתוצאה מעירויי־דם; המונים אחרים נדבקים במחלות קשות המשפיעות עליהם לטווח רחוק. לכן, אפילו מבחינה פיסית, נבון כבר עכשיו להישמע לצו המקראי ’להימנע מדם’ (מעשי השליחים ט״ו:28, 29).
חולים הדורשים טיפול רפואי ללא שימוש בדם, מוגנים מפני סכנות רבות. רופאים מיומנים שנענו לאתגר לטפל בעדי־יהוה באופן זה, פיתחו דרכי טיפול בטוחות ויעילות, כשם שהוכח בדו״חות רפואיים רבים. רופאים הנותנים טיפול איכותי ללא דם, אינם מתפשרים על עקרונות רפואיים יקרי־ערך. אדרבה, הם מכבדים את זכותו של החולה להיות מודע לסכנות וליתרונות, וכך לבחור מִדעת מה ייעשה בגופו ובחייו.
אין אנו שוגים באשליות, והיטב ידוע לנו שלא הכל יסכימו לגישה זו. בני־אדם שונים זה מזה בענייני מצפון, אתיקה והשקפות רפואיות. לכן, אנשים אחרים, ובכלל זה כמה רופאים, עלולים להתקשות לקבל את החלטתו של חולה להימנע מדם. רופא מניו־יורק כתב: ”לעולם לא אשכח כיצד עמדתי לפני 15 שנה, בהיותי מתמחה צעיר, ליד מיטתו של חולה, עד־יהוה, שדימם למוות כתוצאה מכיב בתריסריון. רצונו של החולה כוּבד ולא ניתן לו עירוי־דם, אך עודני זוכר את התסכול הרב שחשתי כרופא”.
אין ספק, שאותו רופא האמין שעירוי־דם היה מציל את חיי החולה. אולם, בשנה שלאחר שכתב מילים אלה, דיווח כתב־העת הבריטי לניתוחים (The British Journal of Surgery), (אוקטובר 1986), שלפני שהונהגו עירויי־דם, ”שיעור התמותה” בקרב חולים שסבלו מדימום בקיבה ובמעיים ”היה 5.2 אחוזים בלבד”. לאחר שעירויי־דם הפכו לטיפול נפוץ, ’רוב המחקרים הגדולים מורים על תמותה של 10 אחוז’. מדוע שיעור המוות גדל פי ארבעה? החוקרים הסבירו: ”נראה שעירוי־דם מוקדם הופך את התגובה של קרישת־יתר לשטף דם, ועקב כך מעודד דימום חוזר”. כשהעד שסבל מכיב מדמם סירב לקבל דם, ייתכן שלמעשה הגדיל בכך את סיכוייו להישאר בחיים.
אותו מנתח הוסיף: ”חלוֹף הזמן והטיפול בחולים רבים נוטים לשנות את זווית הראייה שלנו, וכיום אני סבור שהאמון בין החולה והרופא, והחובה לכבד את רצון החולה, חשובים לאין ערוך מן הטכנולוגיה הרפואית החדישה סביבנו. ... מעניין שהתסכול פינה עתה מקום ליראת כבוד והערצה כלפי אמונתו האיתנה של החולה”. הרופא סיכם: ’הדבר מזכיר לי, שתמיד עלי לכבד את רצונו האישי והדתי של החולה, בלא להתחשב ברגשותיי או בתוצאות’.
ייתכן שכבר נוכחת במשהו שרופאים רבים החלו להבין עם ”חלוֹף הזמן והטיפול בחולים רבים”. למרות הטיפול הרפואי הטוב ביותר ובתי־החולים הטובים ביותר, בשלב מסוים אנשים מתים. הם מתים עם עירויי־דם או בלעדיהם. כולנו מזדקנים, והחיים קרבים לקצם. אין זה פָטָלִיסטִי. זו המציאות. המוות הנו עובדה.
הראיות מצביעות על כך שאנשים המתעלמים מחוק אלוהים בנוגע לדם, לא אחת ניזוקים מכך במוקדם או במאוחר; יש שאפילו מתים כתוצאה ישירה מעירוי־דם. הנשארים בחיים אינם זוכים לחיי־נצח. עירוי־דם אינו מציל חיים לצמיתות.
רוב האנשים, אשר מטעמים דתיים ו/או רפואיים מסרבים לקבל דם, אך מסכימים לטיפול רפואי חלופי, מחלימים יפה. הם אף עשויים לחיות עוד שנים ארוכות. אך לא לעולם.
העובדה שכל בני־האדם לא מושלמים ולבסוף מתים, מובילה אותנו לאמת היסודית המופיעה במקרא בנוגע לדם. אם נבין אמת זו ונעריכה, ניווכח כיצד הדם יכול בעצם להציל חיים — את חיינו — לנצח.
הדם היחידי המציל חיים
כאמור, אלוהים ציווה על האנושות כולה שלא לאכול דם. מדוע? משום שהדם מסמל חיים (בראשית ט׳:3–6). הוא חיזק זאת בתורה שנתן לישראל. בעת שהתורה נכנסה לתוקף, דם הבהמות שהוקרבו הוּזה על המזבח (שמות כ״ד:3–8). חוקי התורה הצביעו על העובדה שכל בני־האדם לא מושלמים; הם חוטאים, כשם שמגדיר זאת המקרא. אלוהים אמר לבני־ישראל, כי בהקריבם בעלי־החיים, הם יבחינו בצורך בכפרת חטאיהם (ויקרא ד׳:4–7, 13–18, 22–30). אכן, אלוהים דרש זאת מהם בשעתו, אך אין הוא דורש את הדבר מעובדיו האמיתיים כיום. אף על פי כן, יש לכך משמעות רבה עבורנו.
אלוהים עצמו הסביר את העקרונות המונחים ביסוד הקורבנות הללו: ”כי נפש [או חיי] הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל: ’כל נפש מכם לא תאכל דם’” (ויקרא י״ז:1, 12).
בימי קדם, ביום הכיפורים, נטל הכהן הגדול מדם הבהמות שהוקרבו והכניסו לאגף הקדוש ביותר בבית־המקדש, המרכז לעבודת אלוהים. היתה זו דרך סמלית לבקש מאלוהים לכפר על חטאי העם (ויקרא ט״ז:3–6, 11–16). למעשה, קורבנות אלה לא מחו את החטא בכללותו, ולכן היה צורך לחזור על כך מדי שנה בשנה. עם זאת, שימוש זה בדם היווה דגם רב־משמעות.
אחד העיקרים החשובים במקרא הוא, שאלוהים יספק בסופו של דבר קורבן מושלם שיכפר בשלימות על חטאי כל המאמינים. הוא קרוי קורבן־הכופר, קורבנו של המשיח המובטח.
המקרא משווה את תפקידו של המשיח למה שהתבצע ביום הכיפורים: ”המשיח, בבואו להיות כהן גדול לטובות העתידות, עבר במשכן גדול ומושלם יותר שאינו מעשה ידיים, ... ובדמו הוא, ולא בדם שעירים ועגלים, נכנס אחת ולתמיד אל הקודש [השמים] והשיג פדות עולמים. אכן על־פי התורה כמעט הכל מטוהר בדם, ובלא שפיכת דם אין מחילה” (עברים ט׳:11, 12, 22).
כיוון שכך, ברור מדוע עלינו לאמץ את השקפתו של אלוהים בנושא הדם. הוא קבע, מתוקף זכותו כבורא, את התועלת היחידה הטמונה בו. אף כי עם ישראל הקדום זכה אולי לתועלת בריאותית מכך שלא אכל דם בעלי־חיים או דם אדם, לא זו היתה הסיבה הראשונה במעלה (ישעיהו מ״ח:17). היה עליהם להימנע מלכלכל את חייהם בדם, לאו דווקא משום שההיפך מזה לא היה מעשה בריא, אלא מפני שהדבר היה טמא בעיני אלוהים. היה עליהם להימנע מדם, לא משום שהדם מזוהם, אלא מפני שהוא יקר־ערך ונועד לסליחת חטאים.
השליח פאולוס הסביר לגבי קורבן־הכופר: ”בדמו [של המשיח] יש לנו הפדות, סליחת החטאים כפי עושר חסד האלוהים” (אֶפֶסים א׳:7). תרגומה המדויק של המילה בשפת המקור ביוונית הוא ”דם”, אלא שיש שתרגמוּה בטעות ל”מוות”. לפיכך, הקורא עלול להחמיץ את חשיבותו של הדם בעיני הבורא ואת הערך שהוא מייחס לו כקורבן.
הנושא העובר כחוט השני לאורך המקרא סובב סביב העובדה שהמשיח מת כקורבן־כופר מושלם, אך לא נשאר בין המתים. על־פי הדוגמה שהתווה אלוהים ביום הכיפורים, הוקם ישוע לתחייה אל השמים ”להיראות עתה בעדנו לפני האלוהים”. שם הציג את ערך דמו כקורבן (עברים ט׳:24). המקרא מדגיש שעלינו להימנע מכל דרך שתִשווה ל’רמיסת בן האלוהים וזלזול בדמו’. רק כך נוכל לשמור על קשר טוב ושלום עם אלוהים (עברים י׳:29; קולוסים א׳:20).
ליהנות מחיים שניצלו באמצעות דם
בהביננו מה יחסו של אלוהים לדם, לבנו מתמלא כבוד רב יותר לערכו מציל־החיים. כתבי־הקודש מתארים את המשיח כמי ש’אוהב אותנו ואשר בדמו שִחרר אותנו מחטאינו’ (ההתגלות א׳:5; יוחנן ג׳:16). אכן, באמצעות דמו של ישוע נוכל לזכות לסליחת חטאים מלאה ובת־קיימא. השליח פאולוס כתב: ”לאחר שכבר הוצדקנו בדמו, בוודאי ובוודאי שניוושע על־ידו מן הזעם”. כך יוכל דם להציל חיים לאורך זמן (רומים ה׳:9; עברים ט׳:14).
יהוה אלוהים הבטיח זה מכבר כי באמצעות המשיח ’יתברכו כל גויי הארץ’ (בראשית כ״ב:18). ברכה זו כוללת את שיקום כדור־הארץ והחזרתו לתנאי גן־עדן. עקב כך, המאמינים מקרב האנושות לא יסבלו עוד מחלות, זִקנה ואפילו מוות; הם ייהנו מברכות העולות לאין שיעור על העזרה הזמנית שהסגל הרפואי יכול להציע לנו עתה. יש לנו הבטחה נפלאה זאת: ”וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו” (ההתגלות כ״א:4).
יהא זה אפוא מן התבונה להתייחס בכובד־ראש לכל דרישותיו של אלוהים! הדבר כולל ציות לצו שנתן בנוגע לדם — לא להשתמש בו שלא כראוי, אפילו מבחינה רפואית. בעשותנו כן, לא נחיה רק למען ההווה. נוקיר את החיים, ובכלל זה את התוחלת לחיי־נצח עתידיים בשלימות אנושית.
[תיבה בעמוד 25]
עובדי אלוהים סירבו לכלכל את חייהם באמצעות דם, לא משום שלא היה זה בריא, אלא משום שהיה זה מנהג טמא; לא מפני שהדם היה מזוהם, אלא מפני שהיה יקר־ערך.
[תמונה בעמוד 24]
”בדמו [של ישוע] יש לנו הפדות, סליחת החטאים” (אֶפֶסים א׳:7).
[תמונה בעמוד 26]
הצלת חיים באמצעות דמו של ישוע מובילה לחיי־נצח עתירי בריאות בגן־עדן עלי־אדמות