ספר 19 — תהלים
הכותבים: דוד ואחרים
מקום הכתיבה: לא ידוע
זמן השלמת הכתיבה: בערך ב־460 לפה״ס
ספר תהלים היה בימי קדם ספר השירים של עובדי יהוה האמיתיים, אסופה של 150 מזמורי קודש או תהלים שהולחנו והותאמו לעבודת יהוה אלוהים בציבור במקדשו שבירושלים. מזמורים אלה הם שירי הלל ליהוה בשילוב תפילות ותחנונים לרחמים ולעזרה וכן הבעות אמון וביטחון. הם משופעים בתודות ובדברי רינה וצהלה וכן בקריאות של שמחה רבה ואושר עילאי. חלקם מספקים תקצירים היסטוריים הממחישים את חסדו של יהוה ואת גדולותיו. השירים עמוסי נבואות, ורבות מהן זכו להתגשמות יוצאת מגדר הרגיל. הם מכילים שפע של הדרכה מועילה ובונה, והכול בלשון נשגבת ובדימויים המרגשים את הקורא עד עמקי נפשו. המזמורים הם בבחינת סעודת מלכים רוחנית ערוכה להפליא הפרושה לפנינו באופן שובה לב.
2 איזו משמעות נושא שם הספר, ומי כתב את תהלים? המילה תהלים היא ריבוי של תהילה, שמשמעה ”שבח” או ”שיר הלל”. מילה זו מופיעה בכתובת של מזמור קמ״ה. הספר בהחלט ראוי להיקרא ”תהלים” משום שעיקרו הוא באמירת דברי שבח והלל ליהוה. שם הספר באנגלית פְּסַלְמְס (Psalms) מקורו במילה פסלמוי בתרגום השבעים היווני, אשר משמעה שירים המושרים בליווי מוסיקלי. מילה יוונית זו מופיעה במספר מקומות בכתבי־הקודש המשיחיים, לדוגמה בלוקס כ׳:42 ובמעשי השליחים א׳:20. מזמור תהלים הוא שיר קודש שמטרתו לשבח את אלוהים ולשמש בעבודתו.
3 לרבים מן המזמורים יש כותרות או כתובות, המציינות לרוב את שם המחבר. שבעים ושלוש כותרות נושאות את השם דוד, ”נעים זמירות ישראל” (שמ״ב כ״ג:1). אין ספק שמזמורים ב׳, ע״ב וצ״ה נכתבו אף הם בידי דוד. (ראה מעשי השליחים ד׳:25, תהלים ע״ב:20 ועברים ד׳:7.) בנוסף לכך, דומה כי מזמורים י׳ וע״א הם המשכם של מזמורים ט׳ וע׳ בהתאמה, ולכן ניתן לייחסם לדוד. שנים עשר מזמורים מיוחסים לאסף, וככל הנראה הכוונה היא לבית אסף, שכן חלקם מזכירים אירועים שהתרחשו אחרי ימי אסף (תהל׳ ע״ט; פ׳; דה״א ט״ז:4, 5, 7; עז׳ ב׳:41). אחד עשר מזמורים מיוחסים ישירות לבני קורח (דה״א ו׳:16–23). נראה כי מזמור מ״ג הוא המשכו של מזמור מ״ב, ולכן גם אותו ניתן לייחס לבני קורח. מזמור פ״ח בכותרתו מזכיר את ”בני קורח” ומייחס את המזמור גם להֵימָן, ומזמור פ״ט מציין שמחברו הוא איתן. מזמור צ׳ מיוחס למשה, וכפי הנראה גם מזמור צ״א הוא פרי עטו. מזמור קכ״ז הוא מאת שלמה. מכאן שיותר משני שלישים מכלל המזמורים מיוחסים לכותבים שונים.
4 תהלים הוא הספר הארוך ביותר במקרא. כפי שעולה ממזמורים צ׳, קכ״ו וקל״ז, חיבורו נמשך לאורך זמן רב, לפחות מאז שהעלה משה דברים על הכתב (1513–1473 לפה״ס) ועד אחרי שיבת ציון מבבל ככל הנראה בימי עזרא (537 עד ב. 460 לפה״ס). אם כן, כתיבתו התפרשה על פני אלף שנה בקירוב. עם זאת, התקופה הנסקרת בתהלים ארוכה בהרבה וראשיתה בבריאה. הספר מתאר בתמציתיות את יחסי יהוה עם משרתיו לאורך הדורות עד לזמן חיבורו של אחרון המזמורים.
5 ספר תהלים מבליט ארגון וסדר. דוד עצמו מדבר על ”הליכות [תהלוכות] אֵלִי, מלכי, בקודש. קִדמו שׁרים אחר נוֹגנים, בתוך [וביניהם] עֲלָמות תופפות. במַקְהלוֹת בַרכו אלוהים, יהוה” (תהל׳ ס״ח:25–27). זהו הטעם לביטוי החוזר ונשנה ”למנצח” בכתובות וכן גם למונחים הפואטיים והמוסיקליים הרבים. בחלק מן הכתובות מוזכרת מטרת המזמור או מובאות הוראות מוסיקליות. (ראה הכתובות של מזמורים ו׳, ל׳, ל״ח, ס׳, פ״ח, ק״ב, ק״כ.) לפחות ב־13 ממזמורי דוד, כמו מזמור י״ח ונ״א, מתוארים בקצרה המאורעות שהביאו לחיבור המזמור. בשלושים וארבעה מזמורים אין כתובות. המילה סלה המופיעה 71 פעם בגוף הטקסט, נחשבת למונח טכני למוסיקה או לדקלום, אם כי משמעותה המדויקת אינה ידועה. יש הסבורים כי זהו ציון של הפסקה בשירה או במוסיקה הכלית או בשתיהן גם יחד לשם הרהורים חרישיים. לפיכך, אין צורך לומר אותה בקריאה.
6 מימי קדם נחלק ספר תהלים לחמישה ספרים: (1) תהלים א׳ עד מ״א; (2) תהלים מ״ב עד ע״ב; (3) תהלים ע״ג עד פ״ט; (4) תהלים צ׳ עד ק״ו; (5) תהלים ק״ז עד ק״נ. נראה כי קובץ המזמורים הראשון נערך בידי דוד. עזרא הכהן, ”סופר מהיר בתורת משה”, היה ככל הנראה האיש ששימש בידי יהוה לכינוס ספר תהלים למתכונתו הסופית (עז׳ ז׳:6).
7 התרחבותה ההדרגתית של אסופת המזמורים אולי מסבירה מדוע חלקם חוזרים על עצמם בקבצים השונים, כגון מזמורים י״ד ונ״ג; מ׳:14–18 ו־ע׳; נ״ז:8–12 וק״ח:2–6. כל אחד מחמשת הקבצים נחתם בדוקסולוגיה, כלומר בדברי שבח וברכה על יהוה — ארבע החתימות הראשונות כוללות קריאות מענה מפי הציבור, והאחרונה היא מזמור ק״נ כולו (תהל׳ מ״א:14, הערת שוליים בתרגום ע״ח).
8 תשעה מזמורים כתובים בסגנון מיוחד הקרוי אקרוסטיכון בשל מבנהו האלפביתי (תהלים ט׳; י׳; כ״ה; ל״ד; ל״ז; קי״א; קי״ב; קי״ט וקמ״ה). במבנה זה הפסוק הראשון או הפסוקים בבית הראשון נפתחים באות אל”ף, הפסוק או הפסוקים הבאים באות בי”ת וכן הלאה לאורך כל אותיות האלף־בית העברי או רובן. ייתכן שהדבר שימש להקלת השינון — תאר לעצמך שזמרי המקדש נדרשו לזכור מזמורים ארוכים כמו מזמור קי״ט! מעניין לציין ששם יהוה באקרוסטיכון מצוי בתהלים צ״ו:11. חציו הראשון של הפסוק מורכב מארבע מילים, וראשי התיבות שלהן מימין לשמאל הם ארבע האותיות המרכיבות את השם יהוה.
9 שירי קודש ליריים אלה כתובים בשירה עברית בלתי מחורזת ומצטיינים בסגנון יפה מאין כמוהו ובזרימה מחשבתית קצבית. הם חודרים ישירות לשכל וללב ומציירים תמונות חיות. ההיקף והעומק בתכנים וברגשות המובעים נובעים בחלקם מן החוויות הבלתי רגילות שעברו על דוד, אשר מהוות רקע למזמורים רבים. מעטים חיו חיים כה עשירים ומגוונים — נער רועים, לוחם יחיד מול גולית, נגן בחצר המלוכה, אדם מבוקש ומוקף נאמנים ובוגדים, מלך וכובש, אב אוהב בבית מוכה מחלוקות, איש אשר פעמיים טעם את טעמו המר של חטא חמור ובכל זאת היה עובד יהוה נלהב שאהב את תורתו. על רקע כזה, אין פלא שספר תהלים מקיף בתוכו את רגשות האדם על כל גווניהם! התקבולות הנרדפות והניגודיות האופיינות מאוד לשירה העברית תורמות לעוצמת המזמורים וליופיים (תהל׳ א׳:6; כ״ב:21; מ״ב:2; קכ״א:3, 4).
10 שירים עתיקים אלה לתהילת יהוה הם בהרמוניה מלאה עם יתר כתבי־הקודש, וזו עדות ניצחת למהימנותם. כותבי כתבי־הקודש המשיחיים מצטטים רבות מספר תהלים (תהל׳ ה׳:10 [רומ׳ ג׳:13]; תהל׳ י׳:7 [רומ׳ ג׳:14]; תהל׳ כ״ד:1 [קור״א י׳:26]; תהל׳ נ׳:14 [מתי ה׳:33]; תהל׳ ע״ח:24 [יוח׳ ו׳:31]; תהל׳ ק״ב:26–28 [עב׳ א׳:10–12]; תהל׳ קי״ב:9 [קור״ב ט׳:9]). דוד עצמו אמר בשירו האחרון: ”רוח יהוה דיבר בי, ומילתו על לשוני”. זו הרוח שנחה עליו מן היום שמשחו שמואל למלך (שמ״ב כ״ג:2; שמ״א ט״ז:13). יתרה מזו, השליחים ציטטו מתהלים. פטרוס דיבר על ”הכתוב אשר רוח הקודש דיברה מקדם בפי דוד”. ובמספר ציטטות מתהלים התייחס אליהם כותב איגרת אל העברים כהצהרות מפי אלוהים, או הציג אותן במילים ”כמאמר רוח הקודש” (מה״ש א׳:16; ד׳:25; עב׳ א׳:5–14; ג׳:7; ה׳:5, 6).
11 כראיה החזקה מכול למהימנות הספר נצטט את ישוע, האדון שהוקם לתחייה, אשר אמר לתלמידיו: ”אלה דברַי אשר דיברתי אליכם... צריך שיתקיים כל הכתוב עליי בתורת משה ובנביאים ובתהלים”. במילים אלו הציג ישוע את התנ״ך כולו בשיטה שאימצו והכירו היהודים. באומרו תהלים התייחס לקובץ השלישי כולו הקרוי כתובים, וספר תהלים היה הראשון בו. מסקנה זו מתחזקת על סמך הדברים שאמר ישוע שעות ספורות קודם לכן לשניים שהיו בדרכם לעַמָאוּס, כאשר ”ביאר להם את הדברים המכוונים אליו בכל הכתובים” (לוקס כ״ד:27, 44).
במה מועיל הספר
23 בזכות שלמות יופיים וסגנונם ראויים מזמורי התהלים להיכלל בספרות המופת של כל שפה. אך אין הם יצירה ספרותית ותו לא. הם מסר חי מאת ריבון היקום כולו, יהוה אלוהים. הם מקנים מבט מעמיק על עיקרי המקרא היסודיים ועוסקים בראש ובראשונה ביהוה, מחבר הספר. הוא מוצג בבירור כמי שברא את היקום ואת כל אשר בו (ח׳:4–10; צ׳:1, 2; ק׳:3; ק״ד:1–5, 24; קל״ט:14). השם יהוה מובלט בספר תהלים, ומופיע בו כ־700 פעם. בנוסף לכך, צורתו המקוצרת ”יה” מצויה 43 פעם, כך שבסך הכול שם אלוהים מוזכר כ־5 פעמים בממוצע בכל מזמור. כמו כן, כ־350 פעם מוזכרת המילה אלוהים בהקשר ליהוה. במספר מזמורים מתואר יהוה כ”אדני”, לציון מעמדו העליון (ס״ח:21; ס״ט:7; ע״א:5; ע״ג:28; ק״מ:8; קמ״א:8).
24 בניגוד לאל הנצחי, האדם בן התמותה מתואר כמי שנולד בחטא וזקוק לגואל, וכמי שסופו למות ולשוב עד ”דַכָּא”, כלומר עד עפר ולרדת לשאול, הקבר המשותף של האנושות (ו׳:5, 6; מ״ט:8–21; נ״א:7, 9; פ״ט:49; צ׳:1–5; קט״ו:17; קמ״ו:4). ספר תהלים מדגיש את הצורך להישמע לחוקי אלוהים ולבטוח ביהוה (א׳:1, 2; ס״ב:9; ס״ה:6; ע״ז:13; קט״ו:11; קי״ח:8; קי״ט:97, 105, 165). הוא מזהיר מפני עזות מצח ומ”נסתרות”, כלומר, מחטאים בסתר (י״ט:13–15; קל״א:1) ומעודד את הקורא להתחבר עם אנשים ישרים בעלי השפעה חיובית (ט״ו:1–5; כ״ו:5; ק״א:5). הוא מלמד שהתנהגות נאותה משמחת את לב יהוה (ל״ד:14–16; צ״ז:10). הוא מעורר תקווה מזהירה במילים ”ליהוה הישועה” ובאומרו שאת נפש יראיו ’יציל ממוות’ (ג׳:9; ל״ג:19). מכאן אנו מגיעים לפן הנבואי.
25 ספר תהלים רצוף נבואות המצביעות על ישוע המשיח, ”בן דוד”, ועל תפקידו כמשיח יהוה וכמלך מטעמוa (מתי א׳:1). כאשר נולדה הקהילה המשיחית בחג השבועות שנת 33 לספירה, החלה רוח הקודש להאיר את עיני לבבם של השליחים באשר להתגשמות הנבואות הללו. באותו יום נשא פטרוס את נאומו המפורסם ובמהלך פיתוח הנושא המרכזי ציטט שוב ושוב מתהלים. הנאום סבב סביב אדם אחד: ”ישוע מנצרת”. בחלק השני של הצגת טיעוניו התבסס כמעט לגמרי על ציטטות מתוך תהלים לפיהן ישוע המשיח הוא דוד הגדול יותר ושיהוה לא עזב את נפש ישוע לשאול, אלא הקים אותו מן המתים. לא, ”דוד לא עלה השמיימה”, אך כמנובא בתהלים ק״י:1, אדונו עלה גם עלה. ומי הוא אדונו של דוד? בנקודת השיא בנאומו השיב על כך פטרוס והכריז בכל תוקף: ”ישוע זה אשר אתם [”הוקעתם”, ע״ח]” (מה״ש ב׳:14–36; תהל׳ ט״ז:8–11; קל״ב:11).
26 האם נאומו של פטרוס, אשר התבסס על ספר תהלים, נשא פרי? טבילתם של כ־000,3 איש שנוספו לקהילה המשיחית באותו יום, מדברת בעד עצמה (מה״ש ב׳:41).
27 כעבור זמן קצר, באסיפה מיוחדת, פנו התלמידים אל יהוה וציטטו את הכתוב בתהלים ב׳:1, 2. הם אמרו כי מילים אלו התגשמו ביד האחת שעשו הרוזנים נגד ’עבדו הקדוש ישוע אשר משח [אלוהים]’. בהמשך נמסר כי התלמידים ”נתמלאו רוח הקודש” (מה״ש ד׳:23–31).
28 בחן כעת את האיגרת אל העברים. בשני הפרקים הראשונים אנו מוצאים מספר ציטטות מתהלים באשר לעליונותו של ישוע על המלאכים כבן אלוהים היושב על כס מלכות שמימי. פאולוס הראה מתוך תהלים כ״ב:23 ועל סמך הפניות אחרות, שלישוע יש קהילה של ”אחים” המהווים חלק מזרע אברהם ושותפים הם ל’קריאה השמימית’ (עב׳ ב׳:10–13, 16; ג׳:1). אחר כך, החל מעברים ו׳:20 ולאורך פרק ז׳, מרחיב השליח את הדיבור על התפקיד הנוסף של ישוע כ”כהן גדול לעולם על דברתי מלכי צדק”. הכוונה היא להבטחה המחוזקת בשבועה אותה נתן אלוהים בתהלים ק״י:4, אשר אליה שב ומתייחס פאולוס כהוכחה לכך שכהונת ישוע עולה על זו של אהרון. פאולוס מסביר כי בשבועת יהוה התמנה ישוע המשיח לכהן לא על הארץ כי אם בשמיים, והוא ”נשאר כהן לתמיד” — התועלת שמצמיחה כהונתו לא תחלוף לעולם (עב׳ ז׳:3, 15–17, 23–28).
29 בנוסף לכך, בעברים י׳:5–10 נמסר לנו עד כמה הוקיר ישוע את חיי ההקרבה שהועיד לו אלוהים ועד כמה נחוש היה בדעתו לעשות את רצון אלוהים. הכתוב מבוסס על דברי דוד בתהלים מ׳:7–9. מוטב שכולנו נבחן ונחקה מסירות מופתית זו כדי לזכות לברכת אלוהים (ראה גם תהלים קט״ז:14–19).
30 מסלול חייו של ישוע, שבסופו סבל סבל נוראי על עמוד ההוקעה, נובא בתהלים לפרטי פרטים. הספר מנבא שייתנו לו לשתות חומץ, יפילו גורל על בגדיו, יפגעו באכזריות בידיו וברגליו, ילעגו לו, ומעומק יסוריו הנפשיים והמרים יזעק: ”אלי, אלי, למה עזבתני?” (מתי כ״ז:34, 35, 43, 46; תהל׳ כ״ב:2, 8, 9, 15–19; ס״ט:21, 22). כמסופר ביוחנן י״ט:23–30, גם בשעות קשות אלו, שאב ישוע נחמה רבה והדרכה מספר תהלים בידיעה שכל הפסוקים הללו חייבים להתגשם עד הפרט האחרון. ישוע ידע שספר תהלים מדבר גם על תחייתו ועל התפארת שיזכה לה. אין ספק שמחשבות אלו חלפו במוחו בשעה ששר את ”ההלל” מספר תהלים יחד עם שליחיו בלילה האחרון שלפני מותו (מתי כ״ו:30).
31 לפיכך, ספר תהלים מראה בבירור כי ”בן דוד” והזרע שיקבל את המלכות הוא ישוע המשיח היושב כיום בתפארתו בציון השמימית כמלך וככהן. תקצר היריעה מלתאר בפרטי פרטים את כל פסוקי תהלים המצוטטים בכתבי־הקודש המשיחיים אשר התגשמו במשיח יהוה, אך להלן מספר דוגמאות נוספות: תהל׳ ע״ח:2 — מתי י״ג:31–35; תהל׳ ס״ט:5 — יוח׳ ט״ו:25; תהל׳ קי״ח:22, 23 — מר׳ י״ב:10, 11; מה״ש ד׳:11; תהל׳ ל״ד:21 — יוח׳ י״ט:33, 36; תהל׳ מ״ה:7, 8 — עב׳ א׳:8, 9. כמו כן, על קהילת תלמידי ישוע נובא בתהלים לא כיחידים אלא כקבוצה מבני כל הגויים הזוכה לחסד אלוהים כדי להלל את שם יהוה (תהל׳ קי״ז:1 — רומ׳ ט״ו:11; תהל׳ ס״ח:19 — אפ׳ ד׳:8–11; תהל׳ צ״ה:7–11 — עב׳ ג׳:7, 8; ד׳:7).
32 לימוד ספר תהלים מגביר את הערכתנו כלפי מעמדו של יהוה אלוהים כמלך, הבא לידי ביטוי באמצעות הזרע המובטח ויורש המלכות, לכבודו של אלוהים ולקידוש שמו. הבה נימנה עם החסידים העולצים ב’הדר כבוד הודו של יהוה’, אשר אותם מזכיר מזמור קמ״ה, המוגדר כ”תהילה לדוד”: ”כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור” (תהל׳ קמ״ה:5, 11–13). מזמור נבואי זה מתגשם, וכבר עתה בני אדם מכל העמים שומעים על הדר מלכותו המיוסדת של אלוהים שבידי המשיח. עד כמה עלינו להיות אסירי תודה על המלכות ועל המלך העומד בראשה! המילים החותמות את ספר תהלים אכן במקומן: ”כל הנשמה תהלל יה, הללו יה!” (ק״נ:6).
[הערת שוליים]
a הבנה מכתבי־הקודש, כרך ב׳, עמודים 710, 711 (אנג׳).