ספר 36 — צפניה
הכותב: צפניה
מקום הכתיבה: יהודה
זמן השלמת הכתיבה: לפני 648 לפה״ס
בראשית שלטונו של יאשיהו מלך יהודה (659–629 לפה״ס), בתקופה שבה פולחן הבעל פשט בכול וה”כמרים”, כלומר כוהני האלילים, עמדו בראש הפולחן הטמא, נחרדו תושבי ירושלים מן המסר שהכריז הנביא צפניה. אף שהיה ככל הנראה מצאצאי חזקיהו מבית המלוכה ביהודה, מתח צפניה ביקורת נוקבת על המצב ששרר בקרב העם (צפ׳ א׳:1, 4). נבואתו הייתה נבואת חורבן. עם אלוהים נעשו לממרים, ורק יהוה יכול היה להשיבם לעבודתו הטהורה ולברכם, למען ישמשו ”לשם ולתהילה בכל עמי הארץ” (ג׳:20). צפניה הראה שרק בזכות אלוהים ניתן ’להיסתר ביום אף יהוה’ (ב׳:3). מה הולם אפוא השם צפניה, שפירושו ”יהוה צפן”, מלשון שמירה!
2 מאמצי צפניה נשאו פרי. יאשיהו, שעלה על כס המלוכה בגיל שמונה, החל בשנה ה־12 למלכותו ”לטהר את יהודה וירושלים”. הוא עקר את פולחן הכזב, שיפץ את ”בית יהוה” וכונן מחדש את חגיגת הפסח (דה״ב, פרקים ל״ד, ל״ה). אלא שהרפורמות שחולל יאשיהו היו זמניות בלבד. את כיסאו ירשו שלושה מבניו ואחד מנכדיו, וכולם ’עשו הרע בעיני יהוה’ (דה״ב ל״ו:1–12). בזאת התגשמה נבואת צפניה: ”ופקדתי על השרים, ועל בני המלך, ... הממלאים בית אדוניהם חמס ומרמה” (צפ׳ א׳:8, 9).
3 מן הנזכר לעיל מתברר כי ”דבר יהוה... אל צפניה” נמסר לפני 648 לפה״ס, השנה ה־12 למלכות יאשיהו. מן הפסוק הראשון ניתן להבין שצפניה ניבא ביהודה, ומסתבר גם שחי ביהודה — מסקנה המתבקשת מן הידע הרב שהוא מפגין באשר לאתרים ולמנהגים בירושלים. הספר נושא בחובו מסר כפול, אזהרות ודברי נחמה. ברובו נסוב הספר על יום יהוה, יום אימה הממשמש ובא, ובו בזמן מנבא שיהוה ישקם עַם עני [עניו] ’החוסים בשם יהוה’ (א׳:1, 7–18; ג׳:12).
4 לא ניתן להציג טיעונים כבדי משקל כנגד מהימנות הספר. ירושלים נחרבה ב־607 לפה״ס, יותר מ־40 שנה לאחר שניבא זאת צפניה. לא רק שההיסטוריה החילונית מעידה על כך, אלא שהמקרא עצמו מכיל ראיות פנימיות שהדבר אירע בדיוק כפי שחזה צפניה. זמן קצר לאחר חורבן ירושלים, כתב ירמיהו את ספר איכה, ובו תיאר את הזוועות שראו עיניו, בעודן טריות במוחו. השוואה בין מספר קטעים מעלה כי נבואת צפניה אכן נכתבה ”ברוח אלוהים”. צפניה אומר שיש לחזור בתשובה ”בטרם לא יבוא עליכם חרון אף יהוה”, ואילו ירמיהו מדבר בלשון עבר באומרו: ”יהוה... שפך חרון אפו” (צפ׳ ב׳:2; איכה ד׳:11). צפניה חוזה כי יהוה ’יביא צרה לאדם, וילכו כעיוורים ויישפך דמם כעפר’ (צפ׳ א׳:17). ירמיהו מתאר זאת כעובדה שכבר אירעה: ”נעו עיוורים בחוצות. נגואלו בדם” (איכה ד׳:14; השווה צפניה א׳:13 — איכה ה׳:2; צפ׳ ב׳:8, 10 — איכה א׳:9, 16; ג׳:61).
5 ההיסטוריה מדווחת על הכחדתם של העמים עובדי האלילים, מואב, עמון ואשור כולל בירתה נינווה, בדיוק כפי שחזה צפניה בהכוונת אלוהים. הנביא נחום חזה את חורבן נינווה (נחום א׳:1; ב׳:11), וגם צפניה ניבא שיהוה ”יָשֵׂם את נינווה לשממה, צייה כמדבר” (צפ׳ ב׳:13). חורבנה היה כה מוחלט שכעבור 200 שנה בלבד, תיאר ההיסטוריון הירודוטוס את החידקל כנהר ”אשר עליו ישבה [פעם] העיר נינוה”.a בסביבות 150 לספירה כתב הסופר היווני לוּקְיַנוֹס כי ”לא נותר ממנה כיום כל זכר”. מילון המקרא החדש בהוצאת וֶסטמיניסטר (The New Westminster Dictionary of the Bible) (1970), עמוד 669, מציין כי הצבאות הפולשים ”זכו לעזרה רבה עקב עלייה פתאומית של מי החידקל, שסחפו חלק ניכר מחומת העיר והותירו אותה חשופה לכל פגע. ... כה מוחלט היה החורבן עד כי בימי יוון ורומא הפכה נינווה כמעט לאגדה. אלא שכל אותו הזמן היה חלק מן העיר קבור תחת תלי תלים של אשפה”. בעמוד 627 של אותו כרך נאמר, בהתאם לנבואה, שגם מואב נחרבה: ”נבוכדנאצר הכניע את המואבים”. כמו כן, יוסף בן מתתיהו מדווח על כיבוש עמון.b בסופו של דבר, המואבים והעמונים חדלו להתקיים כעם.
6 מאז ומתמיד נתנו היהודים לצפניה את המקום הראוי לו בקאנון המקראי. הכרזותיו נאמרו בשם יהוה והתגשמו להפליא, לטיהור שם יהוה.
במה מועיל הספר
10 ראשית כול, המלך יאשיהו שעה לאזהרותיו של צפניה והפיק מהן תועלת רבה. הוא פתח במבצע נרחב של רפורמות דתיות. בעקבות זאת, נתגלה ספר התורה, שאבד בשעה שבית יהוה הוזנח. כשהקריאו ליאשיהו את הספר, נשבר לבו בקרבו לשמע הקללות שיבואו על העם מפאת מרדנותם. הספר שמצאו היווה עדות נוספת מפי משה לחיזוק דברי צפניה. יאשיהו נכנע לפני אלוהים, ויהוה הבטיח לו שהחורבן הצפוי לא יבוא בימיו (דב׳, פרקים כ״ח עד ל׳; מל״ב כ״ב:8–20). אלוהים דחה את רוע הגזירה! אך לא לאורך זמן, משום שבניו של יאשיהו לא הלכו בעקבות דוגמתו הטובה. עם זאת, יאשיהו ואנשיו שמו לב ל”דבר יהוה אשר היה אל צפניה”, והדבר היה לתועלתם המרבית (צפניה א׳:1).
11 בדרשת ההר הנודעת, הראה ישוע המשיח, גדול נביאי אלוהים, שצפניה היה נביא אמת. דבריו היו דומים מאוד לדברי צפניה בפרק ב׳, פסוק 3: ”בקשו את יהוה, כל ענווי הארץ... בקשו צדק, בקשו ענווה”. ישוע אמר: ”בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו” (מתי ו׳:33). מי שמבקשים תחילה את מלכות אלוהים חייבים להישמר מפני אדישות, שעליה הזהיר צפניה בהתייחסו ל”נסוגים מאחרי יהוה ואשר לא ביקשו את יהוה ולא דרשוהו”, וגם ”האומרים בלבבם: ’לא ייטיב יהוה ולא יָרֵעַ’” (צפ׳ א׳:6, 12). באיגרתו אל העברים, מדבר פאולוס על בוא יום המשפט ומזהיר לבל ניסוג. הוא מוסיף: ”איננו מן הנסוגים אלי אבדון, כי אם בני האמונה לשם ישועת הנפש” (עב׳ י׳:30, 37–39). לא אל הנסוגים ולא אל חסרי ההערכה, אלא אל המבקשים את יהוה בענווה ובכנות אומר הנביא: ”אולי תיסתרו ביום אף יהוה”. מדוע ”אולי”? מכיוון שהישועה תלויה בקו פעולתו של האדם (מתי כ״ד:13). יש בזה גם משום תזכורת שאסור לנו לנצל לרעה את רחמי אלוהים. נבואת צפניה אינה מותירה כל ספק באשר לפתאומיות שבה יבוא היום ההוא על השאננים (צפ׳ ב׳:3; א׳:14, 15; ג׳:8).
12 אם כן, ספר צפניה מבשר רעות לחוטאים, ובד בבד מאפשר לנו לראות מראש את הברכות הנהדרות הצפויות למי שבלב מלא חרטה ’מבקשים את יהוה’. בעלי תשובה אלה יכולים להתעודד, שכן, לדברי צפניה, ”מֶלֶך ישראל, יהוה, בקרבךְ”. ציון אינה צריכה לירוא ואין שום סיבה שירפו ידיה בחוסר מעש. זה הזמן לבטוח ביהוה. ”[כ]גיבור יושיע. ישיש עלייך בשמחה. יחריש באהבתו. יגיל עלייך ברינה”. אשרי כל ’המבקשים תחילה את מלכותו’ ונושאים עיניהם אל הגנתו האוהבת של יהוה ואל ברכתו הנצחית! (ג׳:15–17).
[הערות שוליים]
a כתבי הירודוטוס ספר א׳, 193.
b קדמוניות היהודים, ספר עשירי, 181, 182.