ספר 28 — הושע
הכותב: הושע
מקום הכתיבה: (אזור) שומרון
זמן השלמת הכתיבה: אחרי 745 לפה״ס
התקופה הנסקרת: לפני 804 עד אחרי 745 לפה״ס
שנים עשר הספרים מהושע ועד מלאכי נחשבו בעבר לספר אחד שנקרא ”תרי עשר”. בשפות לועזיות נהוג לכנותם ”הנביאים הקטנים”. הם, כמובן, אינם קטנים בחשיבותם, אם כי סך כל פסוקיהם קטן ממספר הפסוקים בישעיהו או בירמיהו. איגודם לספר אחד נועד כנראה לסייע בשימורם, שכן מגילה קטנה בודדה עלולה הייתה ללכת לאיבוד בנקל. כפי שנכון לגבי כל 12 הספרים, הראשון קרוי על שם מחברו, הושע. שמו הוא צורה מקוצרת של השם הושעיה, ופירושו ”נושע בידי יה; יה מושיע”.
2 הספר הנושא את שמו אינו מוסר לנו ידיעות מרובות על הושע מלבד היותו בן בְּאֵרִי. נבואותיו מוסבות כמעט באופן בלעדי אל ישראל, ויהודה מוזכרת כבדרך אגב. הושע אינו מזכיר את ירושלים, ואילו השבט הראשי של ישראל, אפרים, מוזכר 37 פעם ושומרון בירת ישראל מוזכרת 6 פעמים.
3 כותרת הספר מלמדת שהושע שימש כנביא יהוה במשך פרק זמן ארוך במיוחד, מאז שלהי מלכות ירבעם השני מלך ישראל ועד ימי חזקיהו מלך יהודה — לא יאוחר מ־804 לפה״ס ועד אחרי 745 לפה״ס, כלומר, לא פחות מ־59 שנה! אין ספק שפעילותו הנבואית כוללת מספר שנים מתוך תקופת שלטונם של ירבעם השני וחזקיהו. בני דורו היו עמוס, ישעיהו, מיכה ועודד ששירתו אף הם כנביאי יהוה נאמנים (עמ׳ א׳:1; יש׳ א׳:1; מיכה א׳:1; דה״ב כ״ח:9).
4 כעדות למהימנות הספר, מצוטטת נבואתו מספר פעמים בכתבי־הקודש המשיחיים. ישוע עצמו ציטט את הכתוב בהושע י׳:8 בהכריזו את משפטה של ירושלים: ”אז יאמרו אל ההרים, ’ניפלו עלינו’, ואל הגבעות, ’כסונו’” (לוקס כ״ג:30). מילים אלו גם מצוטטות חלקית בההתגלות ו׳:16. ספר מתי הצביע על התגשמות הנבואה שבהושע י״א:1: ”ממצרים קראתי לבני” (מתי ב׳:15). נבואת הושע על שיבת כל ישראל התגשמה: רבים מממלכת עשרת השבטים חברו ליהודה לפני גלות בבל וצאצאיהם היו מבין שבי ציון (הוש׳ ב׳:2; דה״ב י״א:13–17; ל׳:6–12, 18, 25; עז׳ ב׳:70). מימי עזרא תפס הספר את מקומו הראוי לו בקאנון העברי כ’דבר יהוה בהושע’ (הוש׳ א׳:2).
5 מדוע שלח יהוה את הושע להינבא לישראל? בגלל חוסר נאמנותה ומעורבותה בפולחן הבעל הטמא תוך הפרת בריתה עם יהוה. בארץ ההבטחה הפכו עם ישראל לחברה חקלאית, אך בתוך כך אימצו לא רק את אורחות חיי הכנענים אלא גם את דתם, כולל פולחן הבעל, אל שסימל את כוחות הפריון בטבע. בימי הושע סטתה ישראל כליל מעבודת יהוה ופנתה לטקסים פרועים המלוּוים בשכרות וביחסים לא־מוסריים עם זונות מקדש. את שגשוגה זקפה ישראל לזכות הבעל. היא בגדה ביהוה, ולא הייתה ראויה לו, ועקב כך היה עליה לקבל מוסר. יהוה עמד להראות לה שנכסיה החומריים לא באו מן הבעל, ועל כן שלח את הושע להזהיר את ישראל ממה שצפוי לה אם לא תחזור בתשובה. לאחר מותו של ירבעם השני, נכנסה ישראל לתקופה איומה מכול. משטר טרור, שבמהלכו נרצחו מספר מלכים, נמשך עד לגלות אשור ב־740 לפה״ס. במרוצת תקופה זו נלחמו שני חוגים זה בזה, האחד היה מעוניין לכרות ברית עם מצרים והשני עם אשור. אף לא אחד מן החוגים שם מבטחו ביהוה.
6 סגנון הכתיבה של הושע מאיר עיניים. הוא מתנסח לעתים קרובות ברכּוּת וברגישות ושב ומדגיש את חסדו ורחמיו של יהוה. הוא מתמקד בכל סימן קל של חרטה הנגלה לעיניו. סגנון לשונו במקומות אחרים אימפולסיבי ובוטה. על היעדר מקצב הוא מפצה בעוצמת דבריו ובתקיפותם. הוא מבטא רגשות עזים מאוד, ויש אצלו מעברים חדים ממחשבה אחת לרעותה.
7 בתחילת פעילותו הנבואית נצטווה הושע לקחת לו ”אשת זנונים” (א׳:2). לא בכדי ביקש זאת יהוה. ישראל הייתה בעיני יהוה כאישה שבגדה בבעלה וזנתה. למרות זאת, הוא יאהב אותה וינסה להשיבה למוטב. בדיוק כך נהגה גומר, אשת הושע. נראה כי לאחר שילדה את הילד הראשון, בגדה בבעלה וילדיה האחרים היו פרי ניאופיה (ב׳:7–9). מסקנה זו עולה מכך שהכתוב מוסר כי היא ’ילדה לו [להושע] בן’, אך אינו מזכיר את הנביא בהקשר ללידת שני הילדים האחרים (א׳:3, 6, 8). פסוקים 1–3 בפרק ג׳ עוסקים כנראה בגומר. הושע משיב אותה אליו וקונה אותה כשפחה, כפי שיהוה משיב אליו את עמו לאחר שהם מתחרטים על ניאופם.
8 ממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים, אשר אליה בעיקר מכוּונת נבואת הושע, נודעה גם בשם אפרים, על שם השבט הראשי בממלכה. שמות אלה, ישראל ואפרים, מופיעים בספר לחלופין.
במה מועיל הספר
14 ספר הושע מחזק את אמונתנו בנבואות שנכתבו בהשראת יהוה. כל מה שניבא הושע לגבי ישראל ויהודה התגשם. ישראל ננטשה בידי מאהביה מקרב עמי הסביבה עובדי האלילים וקצרה את סופת ההשמדה שהנחיתה עליה אשור ב־740 לפה״ס (הוש׳ ח׳:7–10; מל״ב ט״ו:20; י״ז:3–6, 18). עם זאת, הושע חזה כי יהוה ירחם על יהודה ויושיעה, אך לא בעוצמה צבאית. הדבר התגשם בשעה שמלאך יהוה היכה 000,185 איש מחיילי אשור שאיימו על ירושלים (הוש׳ א׳:7; מל״ב י״ט:34, 35). למרות זאת, המשפט המוזכר בהושע ח׳:14 חל גם על יהודה: ”ושילחתי אש בעריו ואכלה ארמונותיה” תחזית נוראה שהתגשמה עם חורבן יהודה וירושלים בידי נבוכדנאצר בין השנים 609 ל־607 לפה״ס (יר׳ ל״ד:6, 7; דה״ב ל״ו:19). נבואות השיקום הרבות של הושע התגשמו. יהוה קיבץ את יהודה ואת ישראל יחדיו, והן ’עלו מארץ’ גלותן ב־537 לפה״ס (הוש׳ ב׳:1, 2, 16–25; ג׳:5; י״א:8–11; י״ג:14; י״ד:2–10; עז׳ ב׳:1; ג׳:1–3).
15 גם ההתייחסויות לנבואת הושע בכתבי־הקודש המשיחיים מצמיחות לנו תועלת רבה. לדוגמה, פאולוס מזכיר את הכתוב בהושע י״ג:14 בנושא תחיית המתים: ”איה עוקצך מוות? איה ניצחונך מוות?” (קור״א ט״ו:55) להדגשת חסדו של יהוה כלפי כלי חנינה, מצטט פאולוס את הכתוב בהושע ב׳:1, 25: ”כמו שהוא אומר גם בהושע: ’אקרא ללא עמי עמי, וללא רוחמה רוחמה. והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם, ייאמר להם בני אל חי’” (רומ׳ ט׳:25, 26). פטרוס ניסח מחדש את אותן מילים מהושע ואמר: ”אתם אשר לפנים לא עם הייתם, אך כעת עם אלוהים אתם; אשר לפנים לא רוחמו, אך כעת מרוחמים” (פט״א ב׳:10).
16 יוצא מכך שנבואת הושע התגשמה לא רק בשיבת ציון בימי זרובבל, אלא גם באיסופה של השארית הרוחנית, אשר אנשיה נעשו ”בני אל חי” מרוחמים. בהשראת רוח הקודש הראה הושע באילו דרישות עליהם לעמוד. אל להם לעבוד את אלוהים למראית עין, רק כדי לצאת ידי חובה. עליהם לנהוג ככתוב בהושע ו׳:6 (מילים שישוע חזר עליהן במתי ט׳:13 וי״ב:7): ”חסד חפצתי, ולא זבח; ודעת אלוהים מעולות”.
17 משל אשת הזנונים, שבא לידי ביטוי בחייו של הושע, ממחיש עד כמה מתעב יהוה את מי שבוגדים בו ופונים לעבודת אלילים ולפולחן כזב, ובזאת אשמים בניאוף רוחני. כל מי שכשלו בעוון חייבים לשוב אל יהוה בחרטה אמיתית ו’לשלם פרים שפתיהם’ (הוש׳ י״ד:3; עב׳ י״ג:15). הללו יוכלו לעלוץ עם שארית בני ישראל הרוחניים בהתאם להבטחה בעניין מלכות אלוהים המופיעה בהושע ג׳:5: ”אחר ישובו בני ישראל וביקשו את יהוה אלוהיהם, ואת דוד מלכם; ופחדו אל יהוה ואל טובו באחרית הימים”.