ספר 57 — אל פילימון

הכותב:‏ פאולוס

מקום הכתיבה:‏ רומא

זמן השלמת הכתיבה:‏ בערך 60–61 לספירה

איגרת זו של פאולוס,‏ המתאפיינת באהבה עמוקה ובהרבה מאוד טקט,‏ היא רבת עניין עבור המשיחיים כיום.‏ זו האיגרת הקצרה ביותר מבין איגרותיו של ”‏השליח לגויים”‏ שנשמרו עד כה,‏ ובמקרא כולו רק האיגרות יוחנן השנייה והשלישית קצרות ממנה.‏ כמו כן,‏ זו האיגרת ה”‏פרטית”‏ היחידה של פאולוס,‏ במובן זה שאין היא מופנית רשמית לקהילה או למשגיח אחראי.‏ היא ממוענת אל אדם פרטי ועוסקת אך ורק בבעיה מסוימת שעליה רצה פאולוס לדבר עם אותו אח לאמונה,‏ פילימון שמו.‏ הוא היה ככל הנראה אדם אמיד,‏ וחי בעיר הפריגית קולוסה ששכנה בלב לבה של אסיה הקטנה (‏רומ׳ י״א:‏13‏)‏.‏

² מטרת האיגרת מוצגת בבירור:‏ במהלך תקופת מאסרו הראשונה ברומא (‏59–61 לספירה)‏,‏ הייתה לפאולוס חירות רבה לבשר על מלכות אלוהים.‏ אחד ממאזיניו היה אוֹנִיסִימוֹס,‏ עבד נמלט שהיה שייך לביתו של פילימון,‏ חברו של פאולוס.‏ אוניסימוס הפך למשיחי,‏ ופאולוס החליט,‏ בהסכמת אוניסימוס,‏ לשלוח אותו חזרה אל פילימון.‏ באותה תקופה כתב פאולוס איגרות אל הקהילות באפסוס ובקולוסה.‏ בשתי האיגרות השיא עצות טובות לעבדים ולאדונים משיחיים בדבר היחסים הנכונים ביניהם (‏אפ׳ ו׳:‏5–9;‏ קול׳ ג׳:‏22 עד ד׳:‏1‏)‏.‏ ואולם,‏ מעבר לכך חיבר פאולוס איגרת אל פילימון שבה הפגיע אישית בעד אוניסימוס.‏ שלא כמנהגו כתב את האיגרת במו ידיו (‏פילימ׳ 19‏)‏.‏ מגע אישי זה הוסיף משקל רב לבקשתו.‏

³ קרוב לוודאי שהאיגרת נכתבה בערך בין 60 ל־61 לספירה,‏ שכן עד אז היה לפאולוס מספיק זמן להכריז את הבשורה ברומא עד לכדי עשיית תלמידים.‏ כמו כן,‏ הואיל ובפסוק 22 מביע פאולוס תקווה שהוא ישוחרר,‏ ניתן להסיק שהאיגרת נכתבה לאחר שריצה זמן מה מתקופת מאסרו.‏ דומה כי שלוש האיגרות הללו,‏ האחת לפילימון והשתיים לקהילות אפסוס וקולוסה,‏ שוגרו בידי טִיכִיקוֹס ואוניסימוס (‏אפ׳ ו׳:‏21,‏ 22;‏ קול׳ ד׳:‏7–9‏)‏.‏

⁴ העובדה שפאולוס כתב את האיגרת אל פילימון עולה מתוך הפסוק הראשון‏,‏ שם הוא מוזכר בשמו.‏ גם אוריגנס וטרטוליינוס הכירו בו כמחבר האיגרת.‏a מהימנות הספר נשענת גם על העובדה שהוא נמנה עם יתר איגרות פאולוס בפְרַגְמֶנְט המוּרַטוֹרי מן המאה השנייה לספירה.‏

במה מועיל הספר

⁷ כפי שעולה מאיגרת זו,‏ פאולוס לא הטיף ”‏בשורה חברתית”‏ כלשהי ולא ניסה לערער את הסדר הקיים ואת מוסדותיו כמו מוסד העבדות.‏ הוא לא הוציא לחופשי עבדים באופן שרירותי,‏ אף לא עבדים משיחיים,‏ אלא שלח את העבד הנמלט אוניסימוס למסע של יותר מ־400,‏1 קילומטר מרומא לקולוסה,‏ חזרה לאדונו פילימון.‏ בזאת דבק פאולוס בתפקיד הנעלה שהוטל עליו לשרת כשליח,‏ והקפיד למלא את שליחותו האלוהית ’‏להכריז את מלכות האלוהים וללמד על אודות האדון ישוע המשיח’‏ (‏מה״ש כ״ח:‏31;‏ פילימ׳ 8,‏ 9‏)‏.‏

⁸ האיגרת אל פילימון מעשירה את הקורא בזה שהיא מראה את האהבה ואת האחדות ששררו בקרב המשיחיים במאה הראשונה לספירה.‏ בעזרתה אנו לומדים שהמשיחיים הקדומים כינו זה את זה ’‏אח’‏ ו’‏אחות’‏ (‏פילימ׳ 2,‏ 20‏)‏.‏ יתרה מזו,‏ היא מגלה למשיחיים בימינו איך ליישם בפועל את העקרונות המשיחיים בקרב חברי הקהילה.‏ מצד פאולוס רואים אהבת אחים,‏ כבוד לנורמות החברתיות ולרכוש הזולת,‏ טקט הנושא פרי וענווה ראויה לשבח.‏ במקום לנפנף בסמכות שהייתה לו כאחד המשגיחים הבולטים בקהילה המשיחית,‏ וכך לאלץ את פילימון למחול לאוניסימוס,‏ פנה אליו פאולוס בענווה על בסיס אהבתו המשיחית וידידותם האישית.‏ המשגיחים בימינו יכולים ללמוד מן הטקט שהפגין פאולוס בפנייתו אל פילימון.‏

⁹ פאולוס ודאי ציפה מפילימון להיענות לבקשתו,‏ ובזאת ליישם בפועל את מה שאמר ישוע במתי ו׳:‏14 ואת מה שכתב פאולוס באפסים ד׳:‏32‏.‏ המשיחיים כיום צריכים גם הם להיות טובים וסלחנים כלפי אח שפגע בהם.‏ אם פילימון יכול היה למחול לעבד שהיה בבעלותו ומותר היה לו על־פי חוק להתעלל בו כאוות נפשו,‏ המשיחיים בהחלט יכולים כיום לסלוח לאח שפגע בהם — משימה קלה בהרבה.‏

¹⁰ באיגרת אל פילימון בולטת טביעת האצבע של רוח הקודש.‏ היא באה לידי ביטוי במיומנות שבה טיפל פאולוס בבעיה רגישה ביותר.‏ היא ניכרת באמפתיה ובחמימות הלבבית שהפגין פאולוס ובאמון שנתן באחיו לאמונה.‏ היא נראית בעובדה שהאיגרת אל פילימון,‏ כמו יתר כתבי־הקודש,‏ מלמדת עקרונות משיחיים,‏ מעודדת אחדות משיחית ומעלה על נס את האהבה ואת האמונה השופעות בקרב ”‏הקדושים”‏,‏ אשר תולים תקוותם במלכות אלוהים ושבהתנהגותם משתקף חסדו של יהוה (‏פס׳ 5‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏