מתוך אוצר הארכיון
”בלב גדוש להט ואהבה גדולים מאי פעם”
היה זה בוקר יום שישי בספטמבר 1922. הטמפרטורה כבר החלה לנסוק, ו־000,8 איש זרמו לתוך האודיטוריום. יושב הראש הודיע שבמהלך החלק החשוב הבא ניתן יהיה לצאת מהאולם, אך לא יהיה אפשר לחזור פנימה.
האחים שרו שירים במהלך ”טקס ההלל” בפתיחת התוכנית, ואחרי כן ניגש ג׳וזף פ. רתרפורד לדוכן הנואמים. רוב הנוכחים ישבו חדורי ציפייה במקומותיהם. כמה מהם פסעו אנה ואנה בשל החום. הנואם הפציר בהם להתיישב ולהקשיב. משהחל הנאום, האם מישהו הבחין בגליל הבד הגדול התלוי מעל הבמה?
אח רתרפורד נאם בנושא ”קרבה מלכות השמיים”. לאורך כשעה וחצי הדהד קולו העוצמתי ברחבי האולם, והוא הסביר כיצד נביאי קדם הכריזו ללא חת על ביאת המלכות. בעיצומו של הנאום הוא שאל: ”האם אתם מאמינים שמלך הכבוד החל למלוך?” הקהל השיב ב”כן!” רועם.
”אם כן, חזרו אל השדה, בני אל עליון!” הכריז אח רתרפורד. ”הנה המלך מולך! אתם מליצי יושרו. לכן פרסמו, פרסמו, פרסמו”.
ברגע זה נפרש גליל הבד בחינניות ועליו הסיסמה: ”פרסמו את המלך ואת המלכות”.
”הקהל היה משולהב”, סיפר אח ריי בופ. אנה גרדנר אמרה ש”הרעפים רעדו ממחיאות הכפיים”. ”כל הקהל נעמד כאיש אחד”, ציין פרד טווארוש. אוונגלוס סקופאס אמר: ”הרגשנו כאילו כוח חזק הרים אותנו ממושבינו, וכולנו נעמדנו ודמעות הציפו את עינינו”.
רבים מבאי הכינוס כבר השתתפו בפעילות הכרזת הבשורה הטובה על המלכות. אך כעת הם התמלאו בנחישות מחודשת. אתל בנקוף סיפרה שתלמידי המקרא יצאו מהכינוס ”בלב גדוש להט ואהבה גדולים מאי פעם”. בעקבות כינוס זה החליטה אודסה טאק, שהייתה אז בת 18, להיענות לקריאה ”מי ילך?” היא אמרה: ”לא ידעתי איפה, כיצד ועל מה לבשר. רק ידעתי שאני רוצה להיות כמו ישעיהו אשר אמר: ’הנני! שלחני!’” (יש׳ ו׳:8) ”אותו יום היסטורי”, אמר ראלף לפלר, ”ציין את ההתחלה האמיתית של פעילות הכרזת המלכות, שהפכה כיום לפעילות חובקת עולם”.
אין פלא שהכינוס שהתקיים ב־1922 בסידר פוינט, אוהיו, מהווה ציון דרך בהיסטוריה התיאוקרטית! ג׳ורג׳ גַנגַס אמר: ”הכינוס הזה עורר בי את הרצון שלא להחמיץ אף כינוס”. ואומנם, ככל הזכור לו, הוא מעולם לא פספס שום כינוס. ג׳וליה וילקוקס כתבה: ”אין לי מילים לתאר את ההתרגשות שעוברת בי בכל פעם שאני רואה בספרות שלנו אזכור לכינוס בסידר פוינט ב־1922. ברגעים כאלה אני תמיד רוצה לומר: ’תודה, יהוה, שנתת לי את הזכות להיות שם’”.
גם לרבים מאתנו כיום יש זיכרונות יקרים מכינוס שנגע עמוקות ללבם והגביר את קנאותם ואהבתם לאלוהינו האדיר ולמלך שהוא הכתיר. כשאנו מהרהרים בזיכרונות האלה, גם אנו רוצים לומר: ”תודה, יהוה, שנתת לי את הזכות להיות שם”.