הקריירה שלי כרקדן סלוני
קצב הצ׳ה־צ׳ה, הטנגו, הסמבה, הרומבה ומיקצבים אקזוטיים אחרים הרשימוני עוד בילדותי. הם עוררו בי דחף, שאינו יודע שובעה, לקום על רגלי ולרקוד. זמן קצר לאחר שעקרנו לקנדה מהולנד, בהיותי בן 18, החילותי ללמוד מחול כמקצוע.
בראשית הקריירה שלי פגשתי ברקדנית שנעשתה בת־זוגי לריקוד. התפטרתי מן העבודה שבה הועסקתי, ובמשך קרוב לשנה קיבלנו שיעורים והתאמנו. מאחר ששאפנו להצטיין באמנות המחול, גמרנו אומר לנסוע ללונדון, אנגליה, עיר בה מאמנים רקדנים אלופים.
הרעיון להיות אלוף קנדה בריקודים סלוניים, לא נתן לי מנוחה. במהרה נוכחתי, שלא הייתי היחידי ששאיפה זו קיננה בלבו. בלונדון פגשתי בזוגות מכל רחבי הבל, שעמלו וייגעו כדי להיות אלופים בארצם.
לשמחתנו, אימנו אותנו מורים שהחזיקו באליפות העולם דאז, ואחרים שהיו אלופים־לשעבר. תדירות רקדנו שבעה ימים בשבוע, בין חמש עד שמונה שעות ביום. כדי לפתח ולשמור על הכושר הפיסי, המרץ והזריזות הדרושים, הקפדנו על כללי תזונה חמורים ועל תכנית אימונים מפרכת.
כתוצאה מן המתח והרצון להצליח, פרצו ביני לבין בת־זוגי ויכוחים רבים מספור על רחבת הריקודים, לגבי מי שאשם בטעויות. נהגנו לכנות זה את זה בשמות גנאי ולגדף איש את רעהו. הייתי וותרן מטבעי, אלא שאישיותי השתנתה מן הקצה אל הקצה. כשיצאתי מכלי, הייתי מכה את בת־זוגי ואף גורר אותה בשערותיה לאורך הרחבה.
האימונים הנמרצים נמשכו כארבע שנים. ב־1965 חזרנו מאנגליה, והרמה שהישגנו העמידה אותנו בשורה אחת עם הרקדנים הסלוניים המעולים ביותר בקנדה. בעצם השנה ההיא זכינו באליפות קנדה. ובכל זאת לא הייתי שבע־רצון.
חזרנו לאנגליה לששה חודשי אימונים נוספים. לבסוף, זכינו שלוש פעמים באליפות קנדה בריקודים סלוניים ודרום־אמריקניים. התחרינו גם בארה״ב, וזכינו בכל תחרות ותחרות. ניצחנו זוגות שקודם־לכן זכו באליפות אמריקה הצפונית עד חמש פעמים רצופות. אך, אפילו לאחר שזכיתי ביותר מ־150 פרסים ומדליות, והוכחתי עצמי כאחד הרקדנים הסלוניים הטובים ביותר של אמריקה, לא ידעתי אושר וסיפוק.
עצבי התרופפו מחמת המתח, ונעשיתי כעסן יותר מתמיד. לא חייתי בשלום עם בת־זוגי. הסיבה היחידה שהמשכנו לדבוק זה בזה לאורך שבע שנים היתה, שידענו שרק כך יעלה בידנו לזכות בפירסום ובתהילה שהשתוקקנו אליהם. החלטתי שהגיעה העת להיכנס לעסקים ולהתחיל לקצור את פרי עמלי.
בת–זוג אחרת
הועסקתי כמדריך מורים למחול, מספר שעות מדי שבוע, באחד מבתי־הספר למחול הידועים של קנדה. שם פגשתי באשתי־לעתיד. בתור מתחילה, היא לא הורשתה ליטול חלק בשיעורי. בכל זאת, מצאתי מדי פעם הזדמנות לשוחח עימה. התאהבנו, וכעבור ארבעה חודשים מאז נפגשנו לראשונה, באנו בברית הנישואין. היה זה בשנת 1968.
בתקופה ההיא היה בדעתי להמשיך לרקוד עם בת־זוגי לריקוד. אולם, אשתי הבהירה לי שגם היא משתוקקת לרקוד. אלא שלא יכולתי לסמוך על כך. משמע הדבר היה להתחיל שוב הכל מבראשית, כיון שאם הרקדן כבר מאומן, נדרש מבחורה, אפילו אם היא מוכשרת, כשנתיים כדי להגיע לרמה שלו. השאלה היתה, האם קורצה אשתי מן החומר היוצר אלופים?
לאחר שהקניתי לה בעצמי את יסודות אמנות המחול, נסענו ללונדון. שם אישרו רקדנים אלופים את דעתי; היא ניחנה ביכולת, בדחף ובכישרון. הם ניבאו לה שתעלה אפילו על בת־זוגי הקודמת. במרוצת שנתיים תמימות עמלנו בפרך. לבסוף, התאמתה תחזיתם!
ציפיתי בכיליון עיניים להשתתף עימה בתחרויות. הכל ”הלך” לנו. כבר הייתי מפורסם עקב הישגי הקודמים. היינו מוכנים ומזומנים לתחרויות, כך חשבתי לפחות. אלא שלפתע הודיעה לי אשתי, כי בשום פנים ואופן לא תעלה על במת התחרויות.
נדהמתי! ידעתי עד כמה אהבה לרקוד. ”מדוע?” שאלתי, ”מדוע?” כדי להשיב על כך, עלי לחזור אל תקופת היכרותנו.
עניין של דת
השם ”עדי־יהוה” הועלה פעם אחת בתקופה שחיזרתי אחריה. במקרה ההוא אמרה לי אשתי–לעתיד, שלא תוכל להיפגש עמי משום שיש לה שיעור־תנ״ך. כך שמעתי לראשונה על עדה דתית זו. אך, העניין נשכח במהרה.
חלפו שנתיים, והנה יום אחד בישרה לי אשתי כי בדעתה ללמוד שוב את המקרא עם עדי־יהוה. לא התרגשתי מזה, הואיל וחשבתי שמדובר בשגיון חולף. פרט לכך, הרי אני הייתי קתולי כל חיי, והדבר לא הפריע לעובדת היותי רקדן.
אולם, זמן קצר לאחר שחזרה אשתי ללמוד, החילותי מבחין בשינויים. בתקופה ההיא היו חצאיות ה’מיני’ באופנה, והתלהבתי מהן. אשתי לבשה אותן תמיד, אלא שלפתע פתאום, התארכו חצאיותיה והגיעו עד לאורך הברכיים. איזו מבוכה חשתי כשעמדנו מול כיתות בנות 30 עד 90 תלמיד! אך, ויתרתי לה. עם זאת, דרשתי ממנה שתבטיחני חד־משמעית, שלא תסביר לאיש מדוע שינתה את סגנון לבושה.
אחרי־כן באו רגעי מבוכה במיפגשים חברתיים. היא לא עמדה דום בעת השמעת ההימנון ולא נכחה בנשפי חג־המולד והסילבסטר. נימוקיה לא שיכנעוני בעת ההיא. בעצם, הדבר החל להטרידני. החזקתי בדעה, שעדי־יהוה אינם אלא חבורת מטורפים. אך, לא הייתי מזועזע מדי. אשתי עדיין לימדה ורקדה כתמיד.
אט אט התחלתי לנסות להניאה מכך בעדינות. אפילו נסעתי עימה לאנגליה כדי שתהיה מעורבת יותר במחול. אך, כל זה ללא הועיל. עדי־יהוה נמצאו גם שם. לאחר־מכן דרשה שאשחרר אותה לאסיפות. לא אחת לשבוע, לא! שלוש פעמים! משמע הדבר היה אובדן שעות הוראה, כסף. הבנתי שאני מתחיל לאבד את השליטה במצב.
נסיונותי לשכנעה בדרכי־נועם לא נשאו פרי. התחלתי, איפוא, לנקוט שיטות אחרות. אך לשווא. בעצם, ככל שניסיתי לשדלה לוותר על ”הדת האווילית הזאת”, כפי שכיניתיה, נראה לי שהחלטתה התחזקה. במובן מסוים, הערצתי את כוח ההתמדה שלה, את דבקותה באמונתה. אך, לא יכולתי להסכים עימה. והנה בא הקש האחרון: הימנעותה מתחרויות! – גלטיים ה׳:26.
עד לעת ההיא, הקדשתי שלוש־עשרה שנה מחיי למחול. עמלתי בפרך עד שעשיתי לעצמי קריירה מזהירה, שרק עתה התחלתי לקצור את פירותיה. גם אשתי לא ליקקה דבש. פשוט לא יכולתי להבין. היא רקדה כמעט יום ולילה, במשך למעלה משנתיים, כדי להגיע לרמה של אלופה. ועתה, משהשיגה את המטרה שלמענה עמלה כה קשה, האם תתן לה פשוט לחמוק מבין אצבעותיה?
במרוצת השנה הבאה גרמתי לאשתי סבל בל־יתואר. במהלך האימונים התפרעתי לפעמים, וממש התעללתי בה. כדי לנקום באשתי, התחלתי אפילו לתנות אהבים עם נשים אחרות. הזהרתיה שלא תציין מלה אחת על דתה באזני תלמידי. וכל אימת שאמרה משהו שסתר את אמונתי הקתולית, התפרצתי בחמת־זעם. למרות הכל, היא נעשתה לבסוף עדה. נישואינו נפגעו קשות ונראה שלא היה מנוס מפירוד.
ניצני שינוי
אזי אירע הבלתי צפוי. משנוכחה אשתי שנבצר ממנה לשוחח אתי על הנושא, החלה להשאיר עותקים של חוברות המצפה ועורו! פזורים במקומות שונים, בתקווה שאעיין בהן. ואמנם עשיתי כן, בהתחלה רק מדי פעם בפעם. אחר־כך נוכחתי שאני ממתין להן. המידע שרכשתי מקריאת עורו! היה מועיל. החוברת עידכנה את ידיעותי על המתרחש בעולם, ואיפשרה לי לשוחח על נושאים רבים עם תלמידי.
אם כי לא הייתי מוכן להודות בכך, הרי שדברים רבים בהם דנה חוברת המצפה התקבלו על דעתי. הסכמתי עם מה שציינה לגבי גישתם הכללית של בני־האדם. אלא שבעת ההיא חשבתי ששקר, גניבה, ניבול־פה, תקיעת סכין בגב, רכילות ושנאה, הם עניינים של שיגרה, של כורח־המציאות. לא שהייתי שכע־רצון מן המצב. פשוט לא העליתי על דעתי שניתן להתנהג אחרת.
השפעת התנהגותה של אשתי
עתה התחלתי להבחין בהליכותיה של אשתי. היה זה ברור שהיא שונה מנשים נשואות ורווקות שהיכרתי. היא התלבשה בצניעות. במשך כל התקופה שנהגתי כלפיה בגסות, היא לא התקוממה נגדי אפילו פעם אחת. היא מעולם לא העלתה על דעתה לשקר, ולא התערבה ברכילות. העובדה הבולטת ביותר היתה, שהיא מעולם לא עגבה על מישהו אחר. בהיותה נאה למראה, ניסו גברים רבים לחזר אחריה.
אם כי בהתחלה ייחסתי את כל הסגולות האלה לה במישרין, הרי שעתה הבנתי שאמונתה, המבוססת על המקרא, היא שהעניקה לה כוח מוסרי וערכים נעלים. התחלתי להשלים עם העובדה שאין היא משתתפת בתחרויות, ובמהלך הזמן נמנעתי מהן בעצמי.
משעשיתי כן, רבים מ”ידידי” וממתחרי, שהירבו לטפוח על שכמי ולהחניף לי כשהייתי ”כוכב”’ פנו לי עורף. לפעמים השתוקקתי לעלות על במת הריקודים, ולו רק פעם אחת, כדי להוכיח להם את כוחי. אך, זכרתי את הפסוק האומר שמעשים כגון אלה אינם אלא ”הבל ורעות רוח”. – קהלת א׳:14.
ויתרתי, איפוא, על גאוותי והתחלתי להכיר בכך שכל מה שעשיתי במשך השנים הללו היה, בעצם, למען ה’אני’ שלי. רקדתי רק על־מנת לנצח, לזכות בתהילה. אך, למרות שהפקתי מכך רווחים, לא העניק לי הדבר אושר פנימי.
דרך–חיים טובה יותר
הסכמתי ללמוד את המקרא עם אחד העדים. לאחר שביקרתי כמה וכמה פעמים באולם־המלכות וביליתי עם העדים במיפגשים חברתיים, הבחנתי שהם שונים לטובה מאחרים. הם נראו לי מאושרים יותר מן האנשים שבחוג מכרי. תמיד שוחחו ביניהם כיצד ייראו פני החיים תחת מלכות אלהים, בגן־עדן עלי־אדמות, ותקווה זו נראתה לי מלבבת ביותר. וככל שלמדתי יותר על המקרא ועל הבטחותיו לעולם טוב יותר, כך השתכנעתי שלעדים יש האמת הטמונה בכתבי־הקודש.
מה שהרשימני במיוחד היה הכינוס בטורונטו, קנדה, בו נכחתי ב־1973. היו שם למעלה מ־000,30 גברים, נשים וטף. בכל זאת היה השטח נקי ומסודר, ולא נראתה פסולת בשום מקום. כולם עבדו שכם אחד ונראו מאושרים. אותו אירוע גרם לי, בעצם, להאמין שתקוותם של העדים לגן־עדן כאן עלי־אדמות, תחת מלכות אלהים, יכולה בהחלט להפוך למציאות. מעולם לא ראיתי תופעה דומה.
עתה חשתי הכרת תודה ליהוה אלהים על שעזר לאשתי להחזיק מעמד, על אף הסבל הנורא שהסבתי לה. מה היה קורה אילו נכנעה, או נטשה אותי? אך היא בחרה להישאר. איזו ברכה היתה זו עבורנו!
עוד לפני שנעשיתי עד, התחלנו לספר לתלמידינו על תקוות המלכות. לימים, התחלנו לערוך עם כמה מהם שיעורי־תנ״ך. אחדים מהם נענו לאמת במהירות. במהלך הזמן נעשו ארבעה מהם עדים, ואחרים ממשיכים ללמוד. נתמניתי למשרת־עוזר בקהילה המקומית, ואשתי משרתת מדי פעם כחלוצה־עוזרת (המקדישה את מירב זמנה להטפה ולהוראה) נישואינו עתה מאושרים מתמיד.
השקפה מאוזנת יותר
האם אנו מוסיפים לרקוד? כן, ואף אם אין אנו המעולים ביותר, אנשים עדיין נהנים מהופעותינו,ובית־הספר למחול שלנו מספק לנו את כל צרכי המחייה. אך, עתה יש לנו מה שמחול מקצועי לעולם לא היה מעניק לנו, היינו, יחסים תקינים עם יהוה אלהים. אנו שואבים מכך שלוות־נפש ותקווה לעתיד טוב יותר – לחיי־נצח בעולם החדש שיכונן.
שוב אין אנו מעוניינים בפרסים ובמדליות בני־חלוף. ובכל זאת נמצאים אנו במירוץ, המירוץ לחיי־נצח. (קורינתיים א׳. ט׳:24–26) הבה אשאל את כל אלה החותרים לאליפות בכל ענף ספורט, או אמנות: ’האם זה שווה את כל העמל והיגע, דאבון־הלב וההקרבות, רק כדי לזכות בפרס או במדליה בני־כליה? האת לא מוטב היה שתשתתפו במירוץ בו יזכו כל המשתתפים המסורים בפרס, מירוץ שיעניק לכם שלווה אמיתית ואושר בל־יתואר?’
רעייתי ואני עשינו כן, ודעתנו נחושה להמשיך במירוץ זה עד הגיענו אל המטרה המובטחת – חיים תחת מלכות אלהים, בארץ דמוית גן־עדן. הבטחות המקרא בנדון אינן הבטחות שווא, כיון שהן נבעו מפי יהוה אלהים, בורא השמים והארץ. – ישעיהו כ״ה:8; ס״ה:17–25.