הפלות: מה בפי אנשי המקצוע?
עמדות סותרות בתחום הרפואי
עמדות הולכות ומשתנות בתחום המשפטי
ד״ר ברנארד נתנזון, מי שהיה ראש הקליניקה הראשונה והטרודה ביותר בניו־יורק, להפלות, שננעלה, ערך מיפנה דרמאתי בעמדתו, באמרו: ”הריני משוכנע עתה, שכמנהל הקליניקה, הייתי בעצם אחראי ליותר מ־000,60 מיתות.” הוא הוסיף: ”אין זה אלא מגוחך להכחיש ולהתעלם במפגיע מכך שחיי העובר מתחילים עם תחילת ההריון.”
ד״ר הווארד דיאמונד, מן המרכז הרפואי ’בית־ישראל’, שבארה״ב, חולק על כך ואומר: ”אם אני חש במשהו, הריני חש סיפוק. ההפלה חשובה לאין־ערוך מחייו של תינוק שבעצם איננו קיים. — העובר איננו אלא לא־כלום!”
קיימת, איפוא, קשת רחבה של תגובות מצד הרופאים בנושא ביצוע ההפלות. בקצה האחד תמצא רגשי אשם וייאוש: רופאים מתמכרים למשקאות חריפים וסובלים מביעותי לילה כתוצאה מביצוע הפלות בשרשרת. ובקצה האחר תמצא רופאים הטוענים שהם מפיקים נחת־רוח מן הניתוחים, משום שהם סבורים שהם מצילים חיי נשים, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית.
לחלקם של הרופאים רגשות מעורבים. ד״ר וויליאם רשבאום, גם הוא מן המרכז הרפואי בית־ישראל, חלם פעם חלום־בלהות על עובר קטן שהתריע נגד ביצוע ההפלה על־ידי שנצמד אל דופן הרחם. הוא למד לחיות עם זה, ושוב אין הוא סובל מן הסיוט, אך אמר: ”אני בכל זאת רק בשר־ודם, וזכותי להיות בעל רגשות. עקב כך אני שואל את עצמי, מי בעצם העניק לי, או לכל מאן־דהו אחר, את הזכות לשים קץ להריון? אם כי אני רשאי להרגיש כך, הרי שאין לי הזכות לחשוף את רגשותי בפני לקוחתי, הזקוקה באורח נואש להפלה. אין משלמים לי עבור רגשותי, אלא עבור כישורי המקצועיים. ... שיעור ההפלות שביצעתי גדל באורח ניכר בתקופת הגירושים שלי, כשהייתי זקוק לכסף. מאידך גיסא, אני מאמין גם בזכותה של האשה לשלוט על גורלה מבחינה ביולוגית.”
ד״ר ג׳ון שנס דוגל בזכותה של האשה לדרוש הפלה, וזהו שיקולו הראשון במעלה. אף על פי כן, הוא מודה שיש צורך להתרגל להפלות בשיטה של הזרקת תמיסת־מלח: ”לאחר הזרקת תמיסת־המלח, אתה מבחין לפתע בפעילות מוגברת בתוך הרחם. אין הדבר נובע מזרימת הנוזל. זהו, ללא ספק, העובר הסובל מבליעת התמיסה והבועט בפראות, וברור שמדובר בייסורי גסיסה.” הוא מוסיף : ”אני יכול לתאר לעצמי, שאילו הייתי מתחיל בביצוע הפלות בעוברים בני 24־שבועות, היה מתחולל בקרבי מאבק עז יותר בנוגע לשאלה, באם אין זה גובל ברצח.”
בבית־החולים בית־ישראל, במדינת קולורדו, שבארה״ב, ביצע רופא הפלה על־ידי הזרקת הורמוני זירוז כדי לגרום ללידה מוקדמת. לאחר מספר שעות ילדה האם תינוק חי, שבכה ומת כעבור זמן־מה. הרופא ציווה שלא לנקוט כל אמצעים להצלת חייו. האחיות הביעו מורת־רוח, ואחת מהן אף הגישה את התפטרותה. באשר למצב דומה, אמר מיילד באותה עיר: ”הניסיון להציל את חיי העובר בעת ביצוע ההפלה דומה לשיגור אמבולנס אל כיתת יורים. כל מטרת ההפלה — הן מצד האשה והן מצד הרופא — היא להבטיח שהעובר לא ימשיך לחיות.”
אחיות רבות התנסו בזעזוע נפשי, במיוחד לאחר ביצוע הפלות בשיטה של הזרקת תמיסת־מלח. חוקר אחד מסר על עדותה של אחות ראשית במחלקה גינקולוגית, בה נתבצעו הפלות רבות בשיטה זו. ”היא סיפרה על מצבים מחרידים רבים,” אמר, ”שכללו בין השאר תינוקות שנולדו חיים, שבית־החולים לא היה ערוך כדי לטפל בהם. היא אישית היתה עדה למקרה בו רופא נכח בעת לידת תינוק חי, והטביע אותו לאחר־מכן בדלי מלא פורמלין.” דו״ח אחר מוסר על וולדות שהופלו בגיל שמונה חודשים, ומספר, כי תינוקות שהופלו בגיל ששה חודשים ושהיו להם סיכויים להמשיך לחיות, ”הומתו על־ידי רופאים באמצעות זריקות, או נחנקו על־ידיהם בשקיות ניילון.” התינוקות מסוגלים, אמנם, להמשיך להתקיים, אך הם מומתים.
הטענה הרווחת היא, שאשה הרה היא אדון לגופה : אלא שהאמת היא, שהעובר איננו מהווה חלק מגופה. אין הוא בבחינת סרח־עודף, או חלק מן הגוף, כגון התוספתן, או כיס המרה, שאת הסרתם הישוו להרחקת העובר מגוף אמו. ד״ר ליליי, פרופסור בעל שם עולמי לפיסיולוגיה של העובר, אמר: ”מבחינה ביולוגית, אי־אפשר לתמוך בדעה שהעובר הינו יותרת של האם. מבחינה גנטית, האם והוולד הם יחידים הנבדלים זה מזה מאז ההתעברות ואילך.” להצהרה זו הוסיף את התיאור הבא של פעולות העובר:
”ידוע לנו שהוא מתנועע בקלילות ובחן בעולמו הצף, וכי נוחיותו של העובר היא הקובעת את תנוחתו. הוא רגיש לכאב, למגע, לקול, לרעש ולאור. הוא שותה את מי־השפיר שלו — יותר אם הומתקו באופן מלאכותי, ופחות אם טעמם הותפל. הוא משהק ומוצץ את אגודלו. הוא מתעורר ונרדם. הוא משתעמם לשמע סימני־איתות חוזרים ונישנים, אך ניתן ללמדו לצפות לסימן־האיתות הבא, השונה, לשמע סימן־האיתות הראשון. ולבסוף, הוא זה הקובע את מועד יציאתו לעולם, שכן שעת הלידה היא ללא־ספק החלטתו החד־צדדית של העובר.... הדבר אמור גם לגבי העובר שמקיומו ומזהותו מתעלמים בקשיחות־לב מעודדי ההפלות.”
לאחר שסקר את תכונותיו המפליאות של העובר ברחם האם, אומר ד״ר ליליי: ”היית מצפה שמידע חדש זה יעורר יחם כבוד כלפי העובר שטרם נולד. תחת זאת, אתה מוצא כיום אנשים שמנוי וגמור עימם להשמידו — בדיוק לאחר שהשיג איזו שהיא זהות פיסית ורגשית.” מדוע קיבלה התנועה למען ההפלות תנופה כה נמרצת, על אף הראיות הברורות בדבר אנושיותו של העובר? ד״ר ליליי משיב: ”התינוק שטרם נולד הוא קטן, עירום, נעדר־שם וחסר קול. חוסר־האונים שלו הוא ההופך אותו לקרבן כה נוח. הוא עדיין לא הגיע לגיל –המקנה לו הכרה חברתית, ואין הוא מסוגל להשיב מלחמה שערה.”
רופאים רבים מסרבים לבצע הפלות. רופא אחד אמר: ”הגם שיש רופאים המבצעים יותר הפלות, הרי שבקרב כמה מאיתנו עדיין מתחולל מאבק פנימי בקשר עם שבועת היפוקרטס.” שבועת היפוקרטס (שבועה שחיבר הרופא היווני הקדום היפוקרטס, הנהוגה עד היום בין מסיימי בתי־ספר לרפואה), מציינת לגבי הפלות: ”לא אתן לאיש תרופה קטלנית כלשהי, אף אם אתבקש לכך, ולא אבוא בהצעה כזאת, וגם לא אחדיר לרחם אשה דבר שיגרום לה להפיל.”
שינויים דרמאתיים התחוללו בתחום המשפטי. בישראל, למשל, הפך חוק ההפלות למחמיר יותר בעקבות תיקונים־בחוק שדרשו המפלגות הדתיות. הנוסח הסופי של החוק, הקובע את הנסיבות בהן מותר לבצע הפלה, מהווה נוסח פשרה בין השקפות קוטביות, ולאמיתו־של־דבר, אין הוא מניח את דעתו של איש מן הצדדים. יש שעדיין טוענים שהוא מתירני מדי, ויש הסבורים שהוא מחמיר מדי.
חוקי ארה״ב נתבססו בעבר על חוק הנוהג הבריטי, עד אחרי מלחמת־האזרחים שם. חוק זה ראה בהפלה פשע — פחות חמור במחצית הראשונה של ההריון, משום שהתינוק עדיין לא נע, ומשום כך לא נחשב לחי. אך, כאשר האם ”חשה חיים בקרבה” במחצית השנייה להריונה, נחשבה ההפלה לעבירה פלילית, היינו, לרצח, משום שהתינוק חי.
ההתעברות, כלומר, התלכדות תא־הזרע עם הביצית, תוארה לראשונה בדייקנות על־ידי מדען גרמני, בשנת 1827. מאז ואילך הובן, כי החיים מתחילים עם ההתעברות, ולא כשהעובר מתחיל לגלות סימני חיים, כפי שסברו בעבר. לאחר מלחמת האזרחים, שיגר איגוד הרופאים של ארה״ב את מדעניו להעיד בפני הוועדות ובתי־המחוקקים של כל מדינה, כי החיים מתחילים עם הפריית הביצית. בתגובה למידע החדש, אישרה כל מדינה בארה״ב בשנות ה־1870 ובראשית שנות ה־1880 חוקים חדשים, שהגדירו את ההפלה כעבירה פלילית מאז ההתעברות. עדותו של איגוד הרופאים היתה: ”עסקנו לא פחות מאשר בחיי־אנוש.”
אך, הזמנים השתנו. מה שמכונה עתה בשם ”החוקים המיושנים נגד ההפלות של המאה התשע־עשרה”’ נמחקו מספר־החוקים של ארה״ב. בשנת 1967 אישרה מדינת קולורדו חוק המתיר ביצוע הפלות. בארבע השנים שלאחר־מכן, הלכו חמש־עשרה מדינות נוספות בעקבותיה. בשלוש השנים שלאחריהן דחו 33 מדינות את החוק המתירני. אך, מאבקם של הגורמים שתמכו בזכותו של העובר לחיות, נחל תבוסה, כאשר בית־הדין העליון של ארה״ב החליט, בשנת 1973, להרשות הפלות־לפי־דרישה במהלך שלושת חודשי ההריון הראשונים, עם אי־אלו הגבלות לטובת האם במשך שלושה חודשים נוספים, ומטעמים בריאותיים של האם — בכל זמן שהוא לפני הלידה.
ומה הם הטעמים הבריאותיים? החלטת בית־הדין במשפט דואי נגד בולטון מגדירה אותם כך: ”כל הגורמים — הגופניים, הנפשיים, הפסיכולוגיים, המשפחתיים, כולל גיל האם — הנוגעים לטובת החולה.” פסק־דין אחר של בית־הדין, במשפט רואי נגד וויד, פירט את ההגדרה לאמור: ”כאשר האימהות, או ילד נוסף, עלולים לכפות על האשה סבל וייסורים. כאשר עלול להיגרם לה נזק פסיכולוגי מהותי, וכאשר הטיפול בילד עלול לפגוע בה מבחינה פיסית ונפשית. כאשר הילד הלא־רצוי גורם מצוקה לכל הנוגעים בדבר, וכאשר קיימת בעיה של הבאת ילד לחיק משפחה שאיננה מסוגלת, מבחינה פסיכולוגית ומבחינה אחרת כלשהי, לטפל בו.”
אחד השופטים, שתמך בהחלטה, הוסיף לטעמים ה”בריאותיים” את הסבל והטירדה הכרוכים בהריון, את הכאבים, אובדן הכנסה, נטישת תכנית השכלה, ויתור על קריירה, וכדומה. במלים אחרות, כל סיבה שהאם עשויה להביא, יש בה כדי לשים קץ להריון בזמן כלשהו לפני הלידה.
שינויי עמדות אלה באו לידי ביטוי ב”אגודה הבינלאומית להורות מתוכננת”. מטרת האגודה, שנוסדה על־ידי מרגרט סאנגר, אשר התנגדה בעוז לביצוע הפלות, היתה לעודד את השימוש באמצעים למניעת הריון ובתוך כך להימנע מן הצורך בהפלות. בשנת 1964, הצהירה האגודה: ”ההפלה שמה קץ לחיי התינוק לאחר שהחלו. היא מסכנת את חייך ואת בריאותך. היא עלולה לגרום לך עקרות, כך שכאשר תרצי בילד, לא תוכל ילהרות בו. מאידך גיסא, הפיקוח על הילודה פשוט דוחה את התהוות החיים החדשים.”
אך, הנה חל מיפנה דרמאתי, והאגודה להורות מתוכננת מעודדת עתה ביצוע הפלות כאמצעי למניעת התפוצצות אוכלוסין. כמו־כן, היא זו שיזמה את המשפט שהביא להחלטת בית־הדין העליון של ארה״ב, להתיר ביצוע הפלה בקטינה, בלא קבלת אישור הוריה הצהרתה הקודמת, ש”ההפלה שמה קץ לחיי התינוק,” שוב איננה כלולה בספרות שלה. אך, אמת עובדתית זו הופיעה במאמר־מערכת של הז׳ורנאל הרפואי של קליפורניה, מספטמבר 1970:
”קדושת־החיים של כל אדם הינה אבן־היסוד של רפואת המערב, ומהווה את העיקרון המוסרי שגרם לרופאים לעשות כל מאמץ אפשרי להציל, להגן, לרפא, להאריך ולהעלות את ערכם של חיי־אנוש. מאחר שאותו עיקרון מוסרי ישן לא נעקר כליל, התעורר הצורך להפריד בין מושג ההפלות לבין מושג ההריגה, שהחברה האנושית עדיין מתעבת ופוסלת. התוצאה היא, התעלמות מוזרה מן העובדה המדעית הידועה לכול, שחיי האדם מתחילים עם ההתעברות, ונמשכים — אם בתוך הרחם ואם מחוצה לו — עד המוות.”
בעיה אחרת שההפלות היו אמורות להפחית באורח משמעותי, היא בעיית ההתעללות בילדים. התיאוריה אומרת, שילדים לא־רצויים הם הילדים שמתעללים בהם, וכי מניעת הולדתם תשים קץ לתופעה. אך, העובדות מעידות על ההיפך. שיעור ההתעללות בילדים גדל במידה ניכרת, כפי שמגלה הדו״ח העיתונאי הבא: ”חוק ההפלות המתירני איננו מביא לירידת שיעור ההתעללות בילדים. מחקר בן חמש שנים, שערך ד״ר אדוארד לנוסקי, פרופסור לרפואת ילדים באוניברסיטת דרום־קליפורניה, העלה, כי בעקבות אישור חוק ’ההפלות לפי דרישה’, גדל פי־שלושה שיעור רצח־התינוקות וההתעללות בילדים — תוצאה טבעית למדי של הרעיון ש’החיים זולים.’” במקום להביא לפתרון הבעיה, הוסיפו ההפלות התעללות במיליוני תינוקות בעודם ברחם אמם.
האקרובטיקה המילולית שנוקטים, לעתים, בתי־משפט בניסוח פסקי־דין במשפטי הפלות, מעמידה אותם במצב מביך במשפטים פליליים מסוימים. למשל, שני שודדים חמושים ירו צרור יריות לעבר מכונית בה נסעה אשה הרה. אחד הכדורים פגע בעובר והמיתו. אף כי האשה לא נפצעה פצעי מוות, גזר בית־דין בארה״ב על שני השודדים מאסר־עולם בעוון הריגת העובר. בפרשה אחרת, ירה וינפילד אנדרסון באשה הרה בתאומים. התאומים הוצאו מן הרחם בניתוח קיסרי. אחד מהם מת כעבור שלוש שעות וחצי מפגיעת כדור: השני מת לאחר חמש־עשרה שעות. האם ניצלה. טענת הסניגור היתה, שדין העוברים איננו כדין בני־אדם, אך השופט וינגייט פסק, שעוברים שנפצעו כתוצאה מנזק שנגרם לאם, ומתו לאחר־מכן, דינם כקרבנות־רצח. חבר־המושבעים הרשיע את אנדרסון בשני מקרי רצח.
נוצר, איפוא, מצב מגוחך. אם האם דורשת להמית את עוברה החי, הרי זה אנושי. אך, אם העובר נהרג במהלך פשיעה, זהו מעשה־רצח. אם האם שמה קץ לחיי תינוקה ימים מעטים לפני היוולדו, משום שהיא חוששת שהוא ייפול עליה למעמסה, נחשב הדבר לחוקי. אך, אם היא עושה כן יום לאחר היוולדו, דינה כרוצחת.
מהי השקפת יהוה אלהים בנדון? בספר שמות כ״א:22, נאמר: ”וכי יינצו אנשים ונגפו אשה הרה, ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון — ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה, ונתתה נפש תחת נפש.” בהקשר זה, מעניין לציין את דברי פרשנותם של פרשני מקרא ידועים, כגון ס. קייל ופ. דליץ׳, המסבים תשומת־לב להעדר המלה ”לה” בפסוק 22. לדבריהם, משתמע מכך שאין לייחס את ה”אסון” לאשה בלבד, וכי האסון הקטלני עלול לקרות או לאשה או לוולד שברחמה.
ספרי־חוקים קדומים אחרים נוקטים אותה השקפה. חוקים להגנת העובר שטרם נולד, היו קיימים מאות שנים לפני הספירה. חוקי חמורבי, חוקים של השומרים הקדומים, של האשורים, של החיתים ושל הפרסים, אסרו להכות אשה הרה ולגרום למות העובר שברחמה. אותם חוקים הטילו עונשים וגם דרשו פיצוי על הנזק שנגרם.
אכן, הילדים נוצרים ברחם באורח נפלא ומעורר־יראה. הם מהווים את ”נחלת יהוה”. באשר לייחסנו כלפי נחלה זו, ”כל אחד מאיתנו יתן דין וחשבון על עצמו לפני אלהים”. — תהלים קכ״ז:3 רומיים י״ד:12.
[קטע מוגדל בעמוד 9]
אם האם שמה קץ לחיי תינוקה ימים מעטים לפני היוולדו, נחשב הדבר לחוקי. אך, אם היא עושה כן יום לאחר היוולדו, דינה כרוצחת
[קטע מוגדל בעמוד 10]
חוסר־האונים שלו הוא ההופך אותו לקרבן כה נוח
[קטע מוגדל בעמוד 10]
”לא אחדיר לרחם אשה דבר שיגרום לה להפיל” — שבועת היפוקרטס