מקומה הנכון של המוסיקה שלי
בהיותי ילד בן־שמונה בפילדלפיה, ארה״ב, חשתי משום־מה שאגי יוצא־דופן. יום אחד נטלתי סכין־גילוח ופצעתי את אצבעי. חשבתי שאם אדמם ככל שאר האנשים, יהיה גורלי כגורלם — כאותו שכן שגר במורד הרחוב, אשר נפטר והונח בארון־מתים. התבוננתי בפרץ־הדם, ואמרתי לעצמי: ”בני גולסון, גם אתה סופך למות.”
בחמש השנים הבאות, מילאוני מדי פעם פחדים מפני המוות, במיוחד ברגעים בהם ישבתי בדד. הייתי מתבונן באצבעותי ומניע אותן, מקשיב לקולי בהוציאי מפי מלים אחדות, ומביט בבבואתי המשתקפת במראה. חרדה אחזה בי, כיון שידעתי שיום אחד שוב לא אהיה עוד.
לא רציתי למות. כל רצוני היה לחיות. אך, נראה היה לי שאני נמצא במירוץ עם הזמן, משום שהזמן שהוקצב לי היה מוגבל.
נטיות מוסיקאליות
מאחר שגיליתי עניין במוסיקה, החלה אמי לתת לי שיעורים בפסנתר בגיל תשע. בגיל ארבע־עשרה הוספתי ללימודי הנגינה את הסאקסופון־טנור. הייתי מאוהב בכלי הזה. כל אימת שליונל המפטון ותזמורתו היו מופיעים בתיאטרון ”אירל”, הייתי שם — מרותק לכל תו ומאחל לעצמי שאנגן יום אחד כמו נגן־הסאקסופון הידוע שלו, ארנט קוב.
בערך באותה תקופה, בימי מלחמת־העולם השנייה, ערכתי חזרות רבות עם קבוצת מוסיקאים צעירים, ששאפו לגדולות. באחת החזרות שהתקיימו בביתי, אמר לנו מכר, שהיה מבוגר מאיתנו בהרבה שנים: ”יום אחד תהיו כולכם מכורים לעישון, לשתייה ולסמים.” דבריו קוממו אותי, והיטחתי כלפיו שהמוסיקה היא כל מה שמעניין אותנו. אך, הוא חזר על דבריו והוסיף: ”נחיה ונראה!”
הזעם שעורר האיש בקרבי, הפך למעין מנגנון התגוננות. גמרתי אומר להיות מוסיקאי ”נקי”. אך, בשעה שאני עצמי הצלחתי להימנע מן הדברים הללו, הרי שרבים מידידי לשעבר, כולל אחדים שהיו נוכחים באותו ערב, נפלו להם קרבן. חלקם אפילו מתו ממנת־יתר של סמים.
ראשית הקריירה
בשנת 1948 נתקבלתי לאוניברסיטת הווארד, שבוושינגטון, כדי ללמוד הוראה. אך, המוסיקה נשארה בעצם אהבתי האמיתית. חלמתי בהקיץ, שאני הופך למוסיקאי בעל שם עולמי, והקדשתי שעות מרובות לאימונים בנגינת הסאקסופון. תהיתי במה יעזרו לי קורסים לפסיכולוגיה, לנאומים בפומבי, וכיוצא באלה, לשפר את נגינתי ולחבר נעימות חדשות? יום אחד ארזתי את חפצי ונפרדתי מספסל־הלימודים.
חשתי שאני מוכן ומזומן להתייצב בפני העולם, מאחר שפעמים רבות ניגנתי מחוץ לכתלי האוניברסיטה, במועדוני־לילה מקומיים. הרווחתי שבעה דולר עבור כל עיבוד לתזמורת (ל־17 כלים), והתזמורות ניגנו כל מה שכתבתי. לא ייחסתי חשיבות לכסף, שכן כל רצוני היה לרכוש ניסיון.
משחזרתי לפילדלפיה, קיבלתי הצעה להצטרף אל תזמורתו של ”בולמוז” ג׳קסון, שהיה זמר ידוע באותה תקופה. הפסנתרן היה טד דאמרון. בתור מעבד־מוסיקאלי, היה הוא אחד מאלילי. הרגשתי שהנה סוף־סוף כבשתי את המטרה!
הישגים בתחום המוסיקה
מאוחר יותר, כשניגנתי עם תזמורת אחרת, התחלתי לחבר נעימות־ג’אז בשעות הפנאי. בשעה שערכנו מסע הופעות מעיר לעיר, מסרתי את הנעימות למוסיקאים במקומות בהם הופענו.
”הי, בני, אתה זוכר את הנעימה שנטלתי עמי לניו־יורק?” שאלני יום אחד ג׳ון קולטריין, אחד מאותם מוסיקאים, בפגשו אותי ברחוב. ”מיילס התלהב ממנה עד־כדי־כך שהקלטנו אותה.”
שמחתי עלתה על גדותיה, כיון שמיילס דייויס היה אומן הקלטות־ג’אז חשוב. ההקלטה ההיא של ”סטייבלמטס” (צוות) היוותה לגבי פריצת־דרך כמלחין־ג’אז.
לאחר־מכן, נראה היה שהכול מעוניינים שאחבר ואעבד מוסיקה עבורם. עקב כך נאלצתי לכתוב מדי יום ביומו. ביקשתי לממש רעיון בו דגלתי, ששירים, כולל שירי ג׳אז, צריכים להיות בעלי ’מנגינה קולחת. הרעיון הפך במהלך הזמן לסמל המסחרי שלי, ויתכן שאף הוביל להצלחתי כמלחין־ג’אז. בערך באותה תקופה החילותי להתפרסם גם כנגן סאקסופון־טנור.
היה זה בשנת 1956 ש”דיזי” גילספי טילפן אלי וביקשני להצטרף אל תזמורתו. לא מכבר חזר מסיור במזרח־התיכון, מטעם משרד־החוץ האמריקני, ועמד לצאת למסע דומה בדרום־אמריקה. בעת שהתלוויתי אליו, זכיתי במקום ראשון במישאל דעת־קהל עולמי לג׳אז, בתור ”כוכב חדש בנגינת סאקסופון־טנור” ו”כוכב־מעבד חדש”. לבסוף התפרקה תזמורתו של גילספי, ואילו אני החלטתי להישאר בניו־יורק כדי להתבסס היטב ברשת הפעילות המוסיקלית.
משהו שרציתי להאמין בו
בעת שהותי בניו־יורק, ביקרו עדי־יהוה בדירתי. אם כי נראו לי כאנשים מוקדשים, הרי סברתי שהם מבזבזים את זמנם לריק. למי היה בכלל פנאי לעיין בחוברות בנושאי דת? הדבר היחידי שהשאיר את רישומו עלי היה, אדיבותם ונועם־הליכותיהם.
שבוע אחד, כאשר עבדתי בתיאטרון ”אפולו” שבניו־יורק, הבחנתי בזוג שהציג חוברות בכניסה אל הבמה. כשזיהיתי את החוברות בתור עותקים של המצפה ועורו! אמרתי לעצמי, ”מה, גם כאן?” אך, שמתי לב שכל המוסיקאים, שרבים מהם היו קשוחים למדי, התייחסו אליהם באדיבות ובדרך־ארץ. לא יכולתי להבין מדוע. אחר־כך למדתי לדעת שהבעל, פול ווייט, היה מוסיקאי מקצועי לשעבר וכי הכיר אישית רבים מן המבצעים. הוא ואשתו התרכזו בדיבור עם אנשי עולם־הבידור על מטרת אלהים.
לבסוף פנו גם אלי. גיליתי נכונות להאזין לאשר בפיהם לומר, מתוך סקרנות גרידא. עקב כך הבינותי מדוע זכו הם ליחס כבוד ולתשומת־לב מצד הבחורים. מעודי לא פגשתי אנשים כה אדיבים ועדינים. אך, מה שאמרו נשמע לי כל־כך דמיוני — קץ סדר־הדברים הקיים והחלפתו בסדר חדש, בו יחיו האנשים עלי־אדמות לנצח, באושר ובשלווה. — ישעיהו ס״ה:17; כ״ה:8.
השתוקקתי להאמין בזאת, אילו רק היתה אמת בדבר. אך, כלום היה זה מציאותי? הרי מעולם לא שמעתי את הכומר לואיס, בכנסייה בה ביקרתי בפילדלפיה, מדבר על דברים כגון אלה. פגשתי שוב בפול ובאידה ווייט בשיקאגו, בשעה שניגנתי בתיאטרון ”ריגל”. אחר־כך שבו ושוחחו עמי במיאמי, פלורידה. ”אין ספק שאלה אנשים מסורים, או מטורפים, או שניהם יחד,” חשבתי.
עזרה ממוסיקאי אחר
כעבור שנים אחדות הקמנו ארט פארמר ואני להקה בשם ”ג’אזטט”. עם הזמן הצטרף אלינו נגן– הטרומבון, טום מקינטוש. לאחר־מכן, נודע לנו שהוא לומד את המקרא עם עדי־יהוה. הוא דיבר על מה שלמד עם כל מי שהזדמן לו — מלצריות, בעלי־מועדונים, שומרי־שירותים, מוסיקאים ומאזינים כאחד. מעולם לא זכור לי כי התייאש או בא במבוכה.
לעתים קרובות נהגנו לנסוע בטנדר להופעות בערים שונות. כשהחל טום לנסוע איתנו, השתנו נושאי השיחה שלנו מן הקצה אל הקצה, והתרכזו בתנ״ך. משום מה, ניסו תמיד הבחורים להוכיח שטום טועה. אך, הוא בשלו, היה פונה תמיד אל התנ״ך ואומר, ”קיראו זאת במו עיניכם!”
לא עבר זמן רב, והדבר עורר את רוגזם של הבחורים, שכן טום חזר והוכיח את צידקת דבריו מתוך התנ״ך. המצב הגיע אפילו לידי כך, שהם ערכו הצבעה, והוחלט פה־אחד שטום יפסיק לדבר על השקפותיו. אך, אז אירע דבר מוזר. טום סיפק להם די מידע שעורר את סקרנותם, כך שהם עצמם היו מעלים לשיחה נושאים מקראיים, על־ידי הציגם לו שאלות. כך אירע, שהשיחות על המקרא בטנדר מעולם לא פסקו.
בתקופה בה שהה עם הלהקה, אמר לי טום משהו שהמשיך להדהד בזכרוני זמן רב לאחר שעזב. ”אתה עושה הרבה דברים נכונים,” אמר, ”אבל לא תפיק מהם שום תועלת.” הוא התכוון לומר בכך, שאם ברצוני ליהנות ממתת חיי־הנצח, אצטרך לנהוג בהתאם לכל דרישותיו של אלהים, ולא בהתאם לחלק מהן בלבד.
עתה חשתי צורך לדעת מהו רצון אלהים. כשהתפרקה, איפוא, הלהקה כעבור זמן־מה, התחלנו רעייתי ואני ללמוד את המקרא עם טום בניו־יורק. במהלך הלימודים, החילותי להבין דברים שהעסיקו את מחשבותי ואף הטרידוני מזה זמן רב. הנער המפוחד, לשעבר, טעה בחשבו שאין דרך להימלט מציפורני המוות. עתה ידעתי, כי מלכתחילה בני־האדם לא נבראו כדי למות, אלא כדי לחיות לנצח על אדמת גן־עדן. מה גם שהקרבן שסיפק המשיח פתח בפני האנושות את התוחלת לחיות, בסופו של דבר, עד־עולם. — תהלים קל״ג:3.
דרך־חיים חדשה
זמן קצר לאחר־מכן, בשנת 1967, עקרנו ללוס־אנג׳לס. מגמתי היתה לחבר מוסיקה לטלוויזיה ולסרטים. מוסיקאים מבוססים, ורבים מידידי שכבר עברו אל החוף המערבי של ארה״ב, האיצו בי שוב ושוב להצטרף אליהם, וכך אמנם עשיתי.
בלוס־אנג׳לס היו כל מעייני נתונים להתבססות בתעשיית המוסיקה. הינחתי זמנית לסאקסופון, וגייסתי את כל משאבי לכתיבת מוסיקה לסרטים. ברבות הימים חיברתי נעימות־רקע לסרטי טלוויזיה, כגון, ”משימה בלתי־אפשרית” ו”משפחת פרטרידג’”, וכן לסרטי־קולנוע חשובים. העניינים התגלגלו כשורה מבחינה חומרית, אך דומה היה שלא נותר לי פנאי לעיסוקים אחרים. כשהיגענו ללוס־אנג׳לס, חזרתי ואמרתי כי ברגע שאשיג שם דריסת־רגל, אחפש את עדי־יהוה. אך, מעולם לא עשיתי כן. ככל שהתקדמתי מבחינה חומרית, כן גדל תיאבוני, כפי שמתואר בקהלת ה׳:9.
והנה, יום אחד בשובי הביתה, קיבלה אשתי את פני באמרה, ”נחש מה קרה? העדים ביקרו אצלנו היום.” היא הוסיפה שהם יחזרו כעבור שבוע. אחר־כך נודע לנו, שטום מקינטוש ביקש שישלחו אלינו מישהו בעל שטח התעניינות דומה — מוסיקה, כמובן. כך הגיעו אלינו אל קלווין ורעייתו. אל היה מנצח־תזמורת מצליח.
עם חידוש שיעורי־התנ״ך, החלה סוף־סוף להתגבש אצלנו הערכה אמיתית לדברים מקודשים. בבוא העת, הקדשנו רעייתי ואני את חיינו ליהוה אלהים. לאחר שהיגעתי לידי בגרות רוחנית, נתמניתי לזקן־קהילה.
שמירה על איזון נאות
אמת, אני אוהב מוסיקה. כך היה מאז ומעולם. אך, אני חוזר ומתפלל שאדע לשמור על איזון נאות בנוגע לאהבה זו. היגעתי לכלל הכרה, שלא משנה עד כמה איטיב לנגן בסאקסופון, או לחבר נעימות, או עד כמה תצליח מוסיקת־רקע לסרט, או כל דבר אחר, הרי שאף אחד מאלה, ואף לא כולם כאחד, לא יעשוני ראוי לחיות בעולם החדש שיכונן אלהים. שלוש־עשרה שנה עברו מאז הקדשתי את חיי לשירות יהוה, ואני יכול להעיד, שיש צורך לעמוד על המשמר כדי לשמור על הרמה הרוחנית.
למשל, זמן לא רב לאחר שנעשיתי עד־יהוה, התחלתי לפסוח מדי פעם על אסיפות קהילתיות. אהבתי למוסיקה החלה שוב לדחוק הצידה עניינים רוחניים בעלי חשיבות עליונה. אחד מזקני־הקהילה העיר לי על כך בדרכי־נועם. תיקנתי את המחדל, כשאני אסיר־תודה לאותו זקן על עזרתו. שוב לא תפשו הכסף והתהילה את המקום החשוב ביותר בחיי. אך, האם משמע הדבר שוויתרתי על עבודתי כמוסיקאי וכמלחין?
כלל וכלל לא. אני מכיר, אמנם, בעובדה שסוג העבודה שלי יש בו כדי לחשוף את האדם להשפעה שלילית — שכן מוסיקאים רבים מעורבים בסמים ובאי ־מוסריות. אך, היכול אתה להעלות על דעתך עבודה כלשהי, בין שהיא מקצועית ובין שלא, שאין בה שמץ של אי־יושר, שחיתות, אי־מוסריות, אלכוהוליזם, הימורים, וכדומה? רעות־חולות אלה, כולל צריכת סמים, פוגעות עתה בכל שדרות החברה. אין להימלט מהן בכל עבודה שהיא.
מאידך גיסא, אם רוחניותו של הפרט מתחילה להיפגע כתוצאה ממשלוח־ידו, יש להעיר את תשומת־לבו לכך, כשם שהיה לגבי. כאמור, אני נקטתי את הצעדים הדרושים כדי לשמור על בריאותי הרוחנית. יתר־על־כן: כמוסיקאי, היתה לי שעת־כושר לשוחח על מלכות אלהים עם אנשים רבים בעולם־הבידור, שלעדים אחרים לא היה כל מגע עימם.
זה מכבר אין המוסיקה תופשת אותה חשיבות בחיי, כבעבר. הזכות לשרת את יהוה היא בעיני הנכס היקר ביותר. אלהים מעוניין שעובדיו יהיו מאושרים, ואני הנני מאושר. יתרה מזאת, אני מאמין, שאם אמצא ראוי לחיות בעולמו החדש, אהיה מאושר לנצח — עם או בלי סאקסופון.
[תיבה בעמוד 13]
ביצה ”מדברת”
חוקרים זיהו אחד־עשר קולות, או קריאות, שונים שבאמצעותם ”מדברים” זה עם זה התרנגולת והעובר שבביצה. פעולה הדדית זו מתרחשת ביומיים האחרונים לפני שהאפרוח יוצא מקליפתו. לדוגמה, ”קריאה לעזרה” מן האפרוח מוציאה מן התרנגולת ”קירקור”, שמטרתו כנראה להרגיע את האפרוח. נתגלה, כי פעולת גומלין זו יוצרת הבדל משמעותי בהתנהגותו של אפרוח הבוקע מן הביצה, משום שאפרוחים שבקעו במדגרה מלאכותית היו מבולבלים, ולא התאקלמו באותה מהירות בסביבתם החדשה.