הבסיס האמיתי למשמעות בחיים
אמנם אנו זעירים ביותר לעומת היקום האדיר, וחיינו אינם אלא חלקיק מתוך הנצח, אך מעמדנו על כדור־הארץ מיוחד במינו וחיינו קשורים בשאלה החשובה ביותר ביקום
”הבסיס האמיתי לערכי־המוסר, נעוץ בהבנת המשמעות העיקרית של החיים.” זאת מסקנתו של הפסיכיאטר הדגול רולו מאי. הוא מעורר את השאלה : היכן ניתן למצוא, בעצם, את הבסיס למציאת תוכן בחיים? על כך הוא משיב: ”הכל סובב סביב מהותו של אלהים. עקרונות אלהים היו עקרונות־התשתית של החיים, מראשית הבריאה ואילך.”
”היחסים שבין האדם לאלהים,” ממשיך מאי, ”הם כה יסודיים, שנאמר שהאדם נברא ’בצלם אלהים.’” הוא התייחס גם לעובדה, שה”אני” של האדם ואנוכיותו הרחיקו אותו מ’צלם אלהים’, וכתוצאה מכך הוא סובל ממאבק פנימי, ממתחים ומרגשות־אשמה. הדבר מזכיר לנו את הכתוב בדברים ל״ב:5: ”שיחת לו [כלומר, הם השחיתו את דרכם], לא בניו [איבדו עקב כך את מעמדם כבניו] — מומם [אי־שלימותם נובעת מאשמתם הם].” הנקודה היסודית היא, שהמשמעות האמיתית של החיים טמונה ביחסים שבין האדם ליהוה אלהים.
האדם חש באפסיותו, לא רק בהשוואה לחלל ולזמן, כשם שכבר הזכרנו, אלא גם לעומת מיליוני בני־האדם הרוחשים סביבו על־פני האדמה. ”ככל שההמון גדל,” אומר ס. ג. יונג, ”כך נעשה הפרט יותר פחות־ערך בעיני עצמו.” יתר על כן: ”גוברת עליו תחושת הקטנות וחוסר־האונים,” וכתוצאה מכך ”מאבדים חייו את משמעותם.”
אך, מיליוני בני ־האדם, שכה מגמדים את דמותו של הפרט, הם כאיין וכאפס בהשוואה לאלהים. בעיניו, העמים הם ”כמר [כטיפה] מדלי: כשחק (כאבק) מאזניים.... כל הגויים כאיין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו.” (ישעיהו מ׳:15, 17) מלים אלה נכתבו למעלה מאלפיים שנה לפני שהוקמו בתי־המדרש לפסיכולוגיה בת־זמננו, שהדמות המרכזית בה היא זו של זיגמונד פרויד, שנולד בשנת 1856.
כדי שחיינו יהיו בעלי תוכן ומשמעות, מן ההכרח שיהיה להם קשר עם יהוה אלהים, בורא היקום. אך, רבים כיום מפקפקים אפילו בעצם קיומו, ומשום כך קשה להם להתייחס אליו כאל ממשות.
אנשים רבים, בהתבוננם בשמים ובארץ, תמימי– דעים עם דוד המלך, שקרא בהתפעלות: ”השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.” הם מסכימים גם עם הדברים הבאים: ”כי תכונותיו הסמויות, כוחו הנצחי ואלוהותו, הומחשו בבירור מעת בריאת העולם, והן נראות במעשה ידיו.” — תהלים י״ט:2; רומיים א׳:20, ע״ח.
בקרב המדענים רווחת ההשקפה, שליקום היתה ראשית. גם התנ״ך פותח במלים: ”בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.” (בראשית א׳:1) רוברט ג׳אסטרו כותב בספרו GOD AND THE ASTRONOMERS (אלהים והאסטרונומים): ”אנו נוכחים עתה, שהראיות של מדע האסטרונומיה מובילות אותנו להשקפה המקראית בנוגע למוצא היקום. קיים, אמנם, הבדל בפרטים, אך קווי־היסוד של התיאור האסטרונומי ושל זה המופיע בבראשית, זהים: אותה שרשרת מאורעות הובילה להופעת האדם, שרשרת שהחלה בפתאומיות, ברגע מסוים בזרם הזמן, בהבזק אור ואנרגיה. מיקצת מן המדענים אינם שלמים לחלוטין עם הרעיון שהעולם התחיל בדרך זו. ... אך, הראיות האחרונות מאשרות, כמעט בוודאות, שהמפץ הגדול [הרעיון שהיקום התחיל מאיזו שהיא התפוצצות, ומאז הוא מתפשט לכל עבר] אכן התחולל לפני מיליונים רבים של שנים.”
החוקר הבריטי, אדוארד מילני, הסיק במסה מתמטית על תורת־היחסות: ”באשר לגורם הראשוני של היקום, בהקשר לרעיון ההתפשטות [המפץ הגדול] — גורם שאת הגדרתו אנו משאירים לקורא — הרי שאין התמונה שלנו שלימה בלעדיו.”
הז׳ורנאל של האיגוד הרפואי האמריקני, מ־22 באוגוסט, 1977, עמוד 899, אומר: ”80% לפחות מכלל המדענים העוסקים כיום בביולוגיה, יודו, קרוב לוודאי, שהביולוגיה והחיים נתונים לפיקוחו של כוח עליון כלשהו.
”הסדר והתיפקוד המופלאים, הבאים לידי ביטוי בצורות החיים השונות ובתהליכים היסודיים של התאים והפרודות, יש להם השפעה עצומה על האמונה בקיום כוח עליון.”
אם כן, לאותו גורם ראשוני שמכירים בקיומו, אשר שמו יהוה, היתה מטרה בבריאת כדור־הארץ. נאמר עליו: ”הוא האלהים יוצר הארץ ועושה: הוא כוננה. לא תוהו בראה, לשבת יצרה.” לכן, כאשר ברא את אדם הראשון בגן־עדן, הוא הועיד לו מטרה: ”לעבדה [את האדמה] ולשמרה.” אלהים ציווה על אדם וחוה: ”פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשוה. ורדו בדגת־הים ובעוף־השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.” (ישעיהו מ״ה:18; בראשית ב׳:15; א׳:28) ”כל פעל יהוה למענהו,” כלומר, לתכלית מסוימת, וזוהי מטרתו כלפי האנושות, וממטרתו איננה מכזיבה לעולם. — משלי ט״ז:4; ישעיהו מ״ו:11.
אנשים חותרים כיום להשגת מטרות, המעניקות להם את התחושה שחייהם אינם לריק. אך, האם יעמדו מטרות אלה לאורך ימים? האם לא תחלוף משמעותן עם הזמן? המשמעות האמיתית טמונה בכך, שאנשים יבצעו בחפץ־לב את המלאכה שהועיד יהוה אלהים לאנושות — לטפח את כדור־הארץ, ליפותו, להשגיח באהבה על בעלי־החיים ולהלל אותו, בעת שייהנו מחיים תחת כנפי מלכות המשיח. כך לא ירגישו בקטנותם בהשוואה לחלל האינסופי, ולא יימוגו עם הזמן. הכול יחיו אז בתואם עם מטרת אלהים כלפי כדור־הארץ, ויקדמו אותה. חייו של כל אדם יהיו אז בעלי משמעות — הן לגבי הזולת והן לגבי אלהים. אם אתה מעוניין שהבסיס האמיתי למשמעות בחייך לא יגיע לקיצו בחלוף הזמן, העמד לנגד עיניך את מטרת חיי־הנצח בתנאי גן־עדן, תחת מלכות המשיח, שאותה יגשים בדורנו, בהתאם לנבואות המקרא.
ישנו היבט אחר המעניק לחיים המוקדשים לאלהים, משמעות בעלת חשיבות אוניברסלית. זכור את דבריו של האיש הקדום, איוב, שהובאו במאמר הראשון בסידרה זו. הזוכר אתה כיצד קונן מרות על קוצר ימיו של האדם ועל הרוגז הממלא אותם? איוב ידע אסונות רבים בימי חייו, בגלל המחלוקת שהתעוררה לפני אלפי שנים, ביוזמת השטן. השטן טען, שלא יימצאו על־פני האדמה אנשים שיתמידו במסירותם ליהוה בשעת מבחן.
אין ספק, שלטענה עתיקת־יומין זו התייחס יהוה כאשר שאל את השטן: ”השמת לבך על עבדי, איוב, כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר, ירא־אלהים וסר מרע?” תשובתו של השטן היתה, ”הלא אתה שכת בעדו [כלומר, הגנת עליו מכל רע]! ואולם, שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם לא על פניך יברכך (יקללך, תיקון סופרים).” השטן הורשה לרושש את איוב מכל נכסיו, ואף להביא עליו לאחר־מכן מחלה מאוסה, שייסרה אותו קשות. המחלוקת בין אלהים לבין השטן היתה בעלת אופי אוניברסלי, שכן היא הובעה בפומבי, באזני המלאכים בבית־הדין השמימי של יהוה אלהים. — איוב א׳:6 עד ב׳:8.
השטן הורשה לעולל לאיוב כל דבר שעשוי היה לגרום לו להפר את מסירותו לאלהים, אך מזימתו נכשלה. איוב קרא: ”עד אגווע, לא אסיר תומתי ממני.” אחר־כך הכריז: ”וידע אלוה תומתי!” איוב הוכיח שהשטן דובר־כזב וכי טענתו בשקר יסודה. דבריו הבאים מהווים קריאת־תקווה לאנושות כולה: ”ואני ידעתי גואלי חי, ואחרון על עפר יקום. ואחר עורי ניקפו — זאת! ומבשרי אחזה אלוד, אשר אני אחזה לי.” — איוב כ״ז:5; ל״א:6; י״ט:25–27.
הגם שרבים הכזיבו, הרי שהיו במהלך ההיסטוריה אנשים שהתמידו במסירותם לאלהים והוכיחו שטענת השטן כוזבת. בעשותם כן, תרמו לקידוש שם יהוה. כמובן, אין בעולם דבר שיעניק לחיים משמעות גדולה יותר, מאשר לתמוך במטרת בורא היקום, ולהוכיח לבני־האדם ולמלאכים כאחד, שהשטן שיקר באמרו כי יוכל להסית את כל בני־אנוש נגד אלהים!
בספר קהלת מתייחס שלמה שוב ושוב לחיים הנוכחיים ולמעשים החילוניים, כאל הבל הבלים. הוא מבטל אותם באמרו, ”מספר חיי הבלו, ויעשם כצל.” (קהלת ו׳:12) עם זאת, הוא מעודד את בני– הנעורים לזכור את בוראם ומסיים את ספרו במלים: ”סוף דבר, הכל נשמע: את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע.” — קהלת י״ב:13, 14.
חיים מסורים ליהוה אלהים, אינם חיי־הבל, חיים חסרי־תועלת וחסרי־משמעות. יהוה, בורא היקום, הינו הבסיס המוחלט של המשמעות, וחיים המוקדשים לו יימשכו לנצח ויהיו בעלי משמעות נצחית.
[קטע מוגדל בעמוד 8]
יהוה, בורא היקום, הינו הבסיס המוחלט של המשמעות, וחיים המוקדשים לו יימשכו לנצח ויהיו בעלי משמעות נצחית
[תיבה בעמוד 7]
אפילו פסיכיאטרים ידועי־שם נאלצו לאשר את הצורך באמונה באלהים
ס. יונג:
”הרעיון על ישות אלוהית כל־יכולה קיים בכל מקום, ומכירים בו אם במודע ואם בתת־מודע.... אני סבור, איפוא, שנבון יותר להכיר במושג האלהים במודע ; אחרת יהפוך לגבינו משהו אחר לאלהים, בדרך־כלל משהו לא־מתאים לחלוטין ואווילי.”
”הפרט שאיננו מעוגן באלהים, לא יהיה מסוגל לעמוד בכוחות עצמו בפיתויים הגשמיים והמוסריים של העולם.”
”הדת, המבוססת על הסתכלות ועל לקיחתם בחשבון של גורמים סמויים ושל תופעות שאין לאדם שליטה עליהן, היא גישה אינסטינקטיבית המיוחדת לאדם, וניתן להבחין באותותיה לאורך כל ההיסטוריה האנושית.”
על חוליו בני ה־35 ומעלה, אמר: ”לא היה אחד שבעייתו, ביסודו־של־דבר, לא היתה זו של מציאת נקודת־השקפה דתית על החיים.”
רולו מאי:
על אמונה באלהים וחסדו: ”אזי הפרט יהיה מודע לקטנותו ולאי־חשיבותו הוא, לנוכח גדולת היקום ומטרות אלהים הטמונות בו. ...הוא יכיר בכך שיש מטרות הנעות במעגלים גדולים בהרבה מאשר בעולמו הקטן שלו, והוא ישים לו למטרה לפעול בתואם עימהן. הוא ילמד להכיר, בלא רגשנות, בתלותו באלהים.”
על אתיאיזם: ”דת אמת, כלומר, הכרה יסודית במשמעות החיים, היא דבר שבלעדיו לא יוכל איש מאיתנו להיות בריא באישיותו. ... מה קורה לבריאות הנפש כאשר חסרה אותה משמעות שהדת מעניקה לאדם? במלים אחרות, מה הן השלכותיו של האתיאיזם על האישיות? ... הזדעזעתי מן העובדה, שכמעט כל אתיאיסט אמיתי שטיפלתי בו, גילה נטיות נוורוטיות מובהקות.”