כאשר הקנרים מתים
קנרים רגישים לגאזים רעילים יותר מבני־אדם. מסיבה זאת, נהגו בימים עָבַרו כורי־הפחם לשאת עימם אל תוך המיכרה כלוב עם קנרית, כדי להבחין בקיומם של גאזים מסוכנים. מותה של הקנרית שימש להם אות־אזהרה, והם נמלטו מן הסכנה עד שהמיכרה אוּוְרר כייאות. לאור זה, ניתן להבין טוב יותר את הערותיו של ד״ר דיוויד סוזוקי, מדען מפורסם בקנדה.
הראיות המטרידות בדבר גוויעתו הקרובה לכאורה של כוכב־הלכת שלנו, גרמו לו להשתמש בדוגמה הבאה: ”כאשר כורה־פחם הכניס קנרית אל המיכרה, והקנרית נפלה, הכורה לא אמר, ’הו, הציפור מתה, אך אני אינני ציפור.’ הציפור גוועה משום שהיא נשמה אותו אוויר.”
אזי הוסיף: ”כשהנך עֵד למותם של 22 לווייתנים במפרץ סט. לורנס, כשהם ספוּגים חומרים כימיים רעילים, עד־כדי־כך שעליך לעטות כפפות ומסיכה כדי לגעת בהם; כשאנשים מספרים לך שיערות עצי סוכר־האֶדֶר, שבקוויבק, ימותו תוך עשר שנים; כשאנשים אומרים לך ששני מיני בעלי־חיים נכחדים כל שעה וכי 000,10 כלבי־ים מתו בים הצפוני מסיבה לא־ידועה, ודאי... שאלה הם ’קנרים’, ואם אנו סבורים שאיננו חיים באותה סביבה אקולוגית כאותם אורגניזמים, הרי שיצאנו מדעתנו.”
ד״ר סוזוקי מקונן על העובדה שמדינאים כמעט שאינם נותנים את הדעת לאותם ”קנרים”, ושהם לא יעמדו על מלוא חומרת המצב עד שילדים יתחילו למות בהמוניהם. הוא שואל: ”האם נניח, איפוא, לילדינו להיות ה’קנרים’ שלנו?”
אנשים יראי־אלהים, על אף דאגתם, אינם מתמלאים ייאוש. יהוה, בורא הארץ, אשר ”לא תוהוּ בראה,” אלא ”לשבת יצרה,” לא ירשה לאנשים קצרי־ראות וחמדנים להמשיך להשמיד ללא גבול את הסביבה הטבעית שלנו. במקרא, שנכתב בהשראתו, הוא מבטיח ”להשחית את משחיתי הארץ.” — ישעיהו מ״ה:18; ההתגלות י״א:18.