היש תקווה לסיום המלחמות?‏

מלחמת־העולם הראשונה,‏ שהתחוללה בשנים 1914 עד 1918,‏ נקראה ’‏המלחמה שתשים קץ למלחמות’‏.‏ אך,‏ מני אז נערכו 200 מלחמות,‏ כולל הגדולה מכולן — מלחמת־העולם השנייה.‏

ברור שמאמצי האדם לחסל את המלחמות נחלו כישלון חרוץ.‏ היש פלא,‏ איפוא,‏ שרבים טוענים כי ”‏תמיד תהיינה מלחמות”‏?‏ האם גם אתה סבור כך?‏

הקמת אירגון האומות המאוחדות ב־1945,‏ בעקבות מלחמת־העולם השנייה,‏ נועדה להעניק לאנשים יגעי־מלחמה תקווה לעולם ללא מלחמות.‏ תקווה זו הובעה בכתובת שנחקקה בקיר בכיכר האומות המאוחדות,‏ שבעיר ניו־יורק,‏ האומרת:‏ ‏”‏וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות:‏ לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”‏.‏

למרבה הצער,‏ האומות מחרחרות־המלחמה שמו ללעג תקווה זו לשלום,‏ שניתן לה ביטוי כה נאה.‏ אף־על־פי־כן,‏ מלים אלה יתגשמו!‏ זאת,‏ משום שלפני 500,‏2 שנה,‏ נבעו הן ממקור נעלה מבני־אנוש לא־מושלמים.‏ הן מהוות הבטחה מפי האל הכל־יכול.‏ — ישעיהו ב׳:‏4‏.‏

תקוות־שווא

רבים נשאו עיניהם אל הכנסיות,‏ בתקווה שיסייעו ביצירת עולם ללא מלחמות.‏ אך,‏ הכנסיות הוכיחו עצמן כאחד הגורמים המפלגים והתוקפניים ביותר בהיסטוריה.‏ בהקשר לכך אמר פראנק פ.‏ קרוזייר,‏ תת־אלוף בריטי במלחמת־העולם הראשונה:‏ ”‏כנסיות הנצרות הן יוזמות שפיכות־הדמים הגדולות ביותר שבנמצא,‏ שאותן ניצלנו עד תום”‏.‏

חיוני,‏ איפוא,‏ שנדע להבדיל בין הנצרות לבין המשיחיות האמיתית.‏ כדי לסייע לנו בכך,‏ היתווה ישוע כלל פשוט:‏ ”‏בפירותיהם תכירו אותם”‏.‏ (‏מתי ז׳:‏16‏)‏ אין די במלים,‏ או בהצהרות.‏ בהמחישו זאת,‏ ציין סטיב וויסאל,‏ כַּתב־מערכת בעיתון וונקובר סאן:‏ ”‏לא כל מי שלובש סרבל כחול מוכתם־בשמן הוא מכונאי,‏ .‏.‏.‏ אפילו אם הוא טוען שהוא מכונאי”‏.‏

ביחסו דוגמה זו למשיחיות,‏ אמר וויסאל:‏ ”‏לעתים קרובות תשמע אנשים מתארים כיצד מעשה זה או אחר נעשה בשם המשיחיות,‏ ועד כמה נורא היה לעשותו.‏ אכן,‏ היה זה נורא.‏ אך,‏ מי אומר שעושי מעשים נוראים אלה היו משיחיים?‏

‏”‏אבל הכנסיות הממוסדות טוענות כך,‏ תאמר.‏ אך,‏ מי אומר שהכנסיות הממוסדות הן משיחיות?‏

‏”‏אז האפיפיור בירך את מוסוליני,‏ ויש עדות לכך שאפיפיורים אחרים עשו מעשים שפלים בעבר.‏ אבל מי אומר שהם משיחיים?‏

‏”‏האם הנך סבור,‏ שמאחר שמישהו נעשה אפיפיור,‏ הוא בהכרח משיחי?‏ העובדה שאדם טוען שהוא משיחי,‏ אין משמעה שהוא אמנם כזה — בדיוק כשם שאדם המתיימר להיות מכונאי,‏ אינו בהכרח כזה.‏

‏”‏כתבי־הקודש אף מזהירים את המשיחיים מאנשים המעמידים פני משיחיים.‏ .‏.‏.‏ אף משיחי אינו יכול לצאת למלחמה נגד משיחי אחר.‏ יהא זה כאילו לחם נגד עצמו.‏

‏”‏משיחיים אמיתיים הם אחים ואחיות בישוע המשיח.‏ .‏.‏.‏ לעולם אל להם לפגוע איש ברעהו במזיד”‏.‏

אם כן,‏ יש ליישם את הכלל שהציב ישוע ולבחון את הפירות שהניבו הכנסיות.‏ אך,‏ באילו פירות מדובר?‏ הכתוב מציין פרי אחד במיוחד,‏ באמרו:‏ ”‏בזה ייוודעו ילדי האלהים וילדי השטן:‏ כל מי שאינו עושה צדקה איננו מאלהים,‏ וכן מי שאינו אוהב את אחיו.‏ הן זהו דבר הבשורה אשר שמעתם מראשית,‏ שנאהב איש את רעהו;‏ לא כקין אשר היה מן הרע והרג את אחיו”‏.‏ — יוחנן א׳.‏ ג׳:‏10–12‏.‏

במקום לעודד את אהבת הרֵע,‏ תמכו הכנסיות ואף סייעו בהרג הזולת במלחמות.‏ הם שימשו,‏ איפוא,‏ כלי־שרת בידי השטן,‏ ממש כדתות מצרים,‏ אשור,‏ בבל ורומא הקדומות.‏ ישוע המשיח כינה את השטן ”‏שר העולם הזה”‏,‏ ואמר על תלמידיו האמיתיים:‏ ”‏אין הם [‏חלק]‏ מן העולם,‏ כשם שאני אינני [‏חלק]‏ מן העולם”‏.‏ (‏יוחנן י״ב:‏31;‏ י״ז:‏16;‏ קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏4‏)‏ אך,‏ הכנסיות הפכו עצמן לחלק בלתי־נפרד מן העולם הזה.‏

למותר לציין,‏ שאין הכנסיות משמשות בידי אלהים להגשמת מטרתו לכונן עולם ללא מלחמות.‏ על אף טענותיהם של כמרים ושל אנשי־דת אחרים,‏ אין אלהים תומך באי־מי מן האומות הלוחמות.‏

כיצד תתגשם הבטחתו של אלהים לחסל את המלחמות?‏ היש אנשים שבאמת ’‏כיתתו את חרבותיהם לאתים’‏?‏ יש ויש!‏

מגשימי הבטחתו של אלהים

ס.‏ ג׳.‏ קאדוּ,‏ ההיסטוריון הנודע לתולדות הנצרות,‏ ציין:‏ ”‏המשיחיים הקדומים האמינו בדברי ישוע כפשוטם.‏ .‏.‏.‏ הם ראו את דתם כדת שוחרת־שלום;‏ הם גינו בכל תוקף את המלחמות,‏ על שפיכות־הדמים שבהן;‏ הם ייחסו לעצמם את נבואת המקרא על הפיכת כלי־הנשק לכלים חקלאיים”‏.‏ — ישעיהו ב׳:‏4‏.‏

אך,‏ מה באשר לימינו?‏ הקיימת קבוצה כלשהי,‏ שהמשתייכים אליה עומדים בדרישה זו ואוהבים איש את רעהו באמת?‏ האם כיתתו את חרבותיהם לאתים הלכה למעשה?‏ האנציקלופדיה קנדיאנה אומרת:‏ ”‏פעילותם של עדי־יהוה מחייה ומייסדת מחדש את המשיחיות הקדומה,‏ שאותה קיימו ישוע ותלמידיו במאות הראשונה והשנייה לספירה.‏ .‏.‏.‏ הם כולם אחים”‏.‏

אם כן,‏ בתואם עם המצווה המקראית לאהוב זה את זה,‏ מסרבים עדי־יהוה לשנוא או להרוג את אחיהם,‏ אף אם הם בני גזע או לאום אחר.‏ מרטין ניימולר,‏ מנהיג פרוטסטנטי בגרמניה,‏ העיר כי ”‏במהלך הדורות,‏ ניאותו תמיד [‏הכנסיות]‏ להאציל את ברכתן על המלחמות,‏ על החיילים ועל כלי־הנשק,‏ והתפללו באורח מאוד לא־משיחי להשמדת האויב”‏.‏ בניגוד לכך,‏ הוא ציין כי העדים ”‏הלכו במאותיהם ובאלפיהם למחנות־ריכוז,‏ ומתו על־שום סירובם ליטול חלק במלחמה ולירות בבני־אדם”‏.‏

שלא כבני דתות אחרות,‏ עדי־יהוה אכן ’‏כיתתו את חרבותיהם לאתים’‏.‏ הם נבדלים משאר הדתות בכך ש’‏אינם חלק מן העולם’‏,‏ כשם שהורה ישוע.‏ (‏יוחנן ט״ו:‏19‏)‏ העיתון הקתולי,‏ סנט אנטוני’‏ס מסנג׳ר,‏ ציין:‏ ‏”‏עדי־יהוה ניצבים מחוץ ל’‏מימסד’‏,‏ ואינם מקבלים על עצמם אחריות כלשהי לברך על החלטותיה של הממשלה החילונית”‏.‏

האם הבטחת אלהים לחסל את הנשק,‏ תתגשם רק כתוצאה מכך שמיליונים ספורים,‏ בני כל האומות,‏ יכתתו את חרבותיהם לאתים?‏ לגמרי לא!‏ הבטחתו תתקיים בהיקף הרבה יותר נרחב ובאורח דראמתי.‏

כיצד יקיץ הקץ למלחמות

יהוה אלהים,‏ בורא הכל,‏ יביא קץ למלחמות,‏ בכך שיחסל את כל מכונת המלחמה ומחולליה.‏ מחבר־התהלים קורא לנו להרהר בתקווה מרנינת־לב זו:‏ ”‏לכו חזו מפעלות יהוה,‏ אשר שם שַׁמות בארץ.‏ משבית מלחמות עד קצה הארץ”‏.‏ (‏תהלים מ״ו:‏9,‏ 10‏)‏ איזו הצהרה מרגשת,‏ נפלאה!‏

האם התקווה לראות עולם ללא מלחמות,‏ היא בגדר חלום?‏ ספקנים עלולים לחשוב כך.‏ אך,‏ מי שמקדיש זמן לבחון את הראיות מקרוב,‏ יגלה שהמקרא מהימן.‏ הוא ייווכח כי נבואות מקראיות,‏ שהתייחסו למאורעות קדומים יותר בהיסטוריה,‏ התגשמו בדיוק במועדן.‏ הדבר יעניק לו יסוד להאמין,‏ שהמאורעות שנובאו לעתיד לבוא,‏ יתרחשו גם הם במועדם.‏

בחן,‏ למשל,‏ כיצד המאורעות הדראמתיים המתחוללים כיום,‏ תואמים כליל את המצב שנחזה בכתבי־הקודש לאחרית ימיו של הסדר הזה.‏ (‏מתי כ״ד:‏3–14;‏ טימותיוס ב׳.‏ ג׳:‏1–5‏)‏ משמע הדבר,‏ שאנו חיים עתה במועד שנקבע לבוא מלכות אלהים,‏ כהתגשמות לנבואה המקראית:‏ ”‏ובימי המלכים האלה [‏כלומר,‏ הממשלות השולטות כיום]‏ יקים אלהי השמים מלכות שלא תחרב לעולם.‏ מלכות זו לא תעבור לעם אחר.‏ היא תפורר את כל המלכויות [‏או הממשלות]‏ האלה ותשים להן קץ והיא [‏מלכות אלהים]‏ תקום לעולם”‏.‏ — דניאל ב׳:‏44‏,‏ מארמית.‏

אכן,‏ מלכות אלהים תבוא באורח דראמתי,‏ בחסלה את כל הממשלות בנות־זמננו,‏ כשם שהמבול העולמי שנחזה מראש,‏ התחולל בימי נוח.‏ (‏בראשית ז׳:‏21–23‏)‏ לאור השמדתן הממשמשת ובאה של כל הממשלות הנוכחיות,‏ ושל הדתות התומכות בהן,‏ חיוני שכל אחד מאיתנו יבחן את מעשיו.‏ האם נשקיע את המאמץ הדרוש ללמוד על יהוה אלהים ועל משיחו,‏ ולפעול כמצוותם?‏ (‏תהלים ב׳:‏11,‏ 12;‏ יוחנן י״ז:‏3‏)‏ האם נאהב איש את רעהו,‏ בסרבנו לפגוע זה בזה לרעה,‏ ובכך נוכיח ש’‏כיתתנו את חרבותינו לאתים’‏?‏

אם גם אתה סבור שאין טעם למלחמות,‏ ורצונך לחיות בעולם שהשלום בו יהיה חובק־עולם,‏ פנה אל עדי־יהוה.‏ הם ישמחו לסייע לך ללמוד כיצד יקיץ בקרוב הקץ למלחמות,‏ תחת שלטון מלכות אלהים.‏

‏[‏תיבה בעמוד 21]‏

תכניותיו של הימלר לגבי עדי־יהוה

היינריך הימלר היה ראש האס.‏ אס.‏,‏ ”‏יחידות העלית”‏ הנאציות,‏ ובמלחמת־העולם השנייה היה הוא האיש השני במעלה בגרמניה,‏ אחרי אדולף היטלר.‏ אף־על־פי שהימלר שנא את עדי־יהוה עקב סירובם ליטול חלק בתכניות הנאציות לכיבוש העולם,‏ רחש כלפיהם כבוד.‏ באחד ממכתביו לארנסט קלטנברונר,‏ ראש הגסטאפו,‏ כתב הימלר:‏

”‏מידע והערות שהובאו לאחרונה לידיעתי,‏ גרמו לי לערוך תכניות שברצוני להציגן לפניך.‏ הן מתייחסות לעדי־יהוה.‏ .‏.‏.‏ כיצד נשלוט ברוסיה,‏ ונשכין בה שלום,‏ לאחר שנכבוש איזורים נרחבים משטחה?‏ .‏.‏.‏ עלינו לתמוך בכל הדתות,‏ ובכלל זה בכיתות הפציפיסטיות.‏.‏.‏ ,‏ ובין השאר באמונותיהם של עדי־יהוה.‏ ידוע היטב,‏ שהאחרונים ניחנו בתכונות שיהיו לנו לתועלת רבה:‏ פרט לסירובם להשתתף בשירות צבאי ובכל הקשור למלחמה.‏.‏.‏ ,‏ הם אמינים להפליא,‏ אינם שותים ואינם מעשנים;‏ הם עובדים חרוצים,‏ ויושרם נדיר.‏ הם נאמנים לכל מלה היוצאת מפיהם.‏ אלה הן תכונות מופתיות.‏.‏.‏ ,‏ סגולות מעוררות־קינאה”‏.‏

כמובן,‏ הימלר לעולם לא היה מצליח לשדל את העדים לשתף פעולה עם הנאצים.‏ הוא לא היה מעוניין שתכונותיהם שוחרות־השלום של העדים ידבקו בו או בעמו,‏ אלא שתכונות מופתיות אלה יאומצו על־ידי הרוסים.‏ הדבר יהפכם לאוהבי־שלום,‏ יגרום להם ’‏לכתת את חרבותיהם לאתים’‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

מלכות אלהים תחסל את כל מכונת המלחמה ותאפשר לאנשים לחיות בעולם חדש מלא־שלווה