מדוע לא חששו לדבר
במבט לאחור, אפשר לומר שההתנגשות בין עדי־יהוה לבין הנאציזם, או הנציונל סוציאליזם, לא היתה מן הנמנע. מדוע? מפני שהנאצים תבעו תביעות תקיפות הסותרות שלושה עיקרי־אמונה מקראיים של העדים, ואלה הם: (א) יהוה אלוהים הוא הריבון העליון. (ב) משיחיים אמיתים שומרים על ניטרליות פוליטית. (ג) אלוהים יקים לתחייה אנשים שהיו נאמנים לו עד מוות.
תפיסות אלו המושתתות על המקרא היו היסוד לעמדתם האיתנה של עדי־יהוה נגד תביעותיהם הבזויות של הנאצים. לכן הם דיברו בעוז־רוח וחשפו את פרצופו המרושע של הנאציזם.
עדי־יהוה מיאנו בכל תוקף להצדיע בקריאה ”הייל היטלר!” הם סירבו מפני שעבורם אלוהים הוא מקור ישועתם ולו לבדו הקדישו את חייהם. במקרא נאמר על־אודות יהוה: ”אתה... לבדך עליון על כל הארץ” (תהלים פ״ג:19).
למעשה, הקריאה ”הייל היטלר” מציינת שמהיטלר תבוא הישועה. לכן, העדים לא יכלו להיות נאמנים לאלוהים ובו בזמן לקרוא ”הייל” לאדם זה או אחר. חייהם, נאמנותם ומסירותם היו שייכים לאלוהים.
מקרים רבים בהיסטוריה שימשו תקדימים ברורים לסירובם של עדי־יהוה לציית לתביעותיו הלא־צודקות של היטלר. לדוגמה, כששליחי ישוע במאה הראשונה לספירה נצטוו שלא לבשר את הבשורה הטובה על המשיח, הם סירבו לציית. הם אמרו: ”לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני־אדם”. כתבי־הקודש מוסרים, שבשל עמדתם הנחושה ”הילקו אותם [הרשויות] וציוו עליהם שלא ידברו בשם ישוע”. אלא שהשליחים לא הסכימו לציית לדרישה זו ולהמרות את פי אלוהים. ”[הם] לא חדלו ללמד ולבשר” (מעשי־השליחים ה׳:29, 40–42).
משיחיים קדומים רבים מתו, כי ביכרו לציית לאלוהים מאשר לבני־אדם. המונים איבדו את חייהם בזירות רומא על־שום סירובם לעשות מעשה פולחן לקיסר וכך למעשה לקרוא ”הייל” לכבודו. עם זאת, נאמנות לאלוהים עד מוות נחשבה בעיניהם לכבוד ולניצחון, כחיילים אמיצים המוכנים למות בעד ארצם.
מפאת תמיכתם הבלעדית של עדי־יהוה בממשלה אחת, מלכות אלוהים, יש שראו בהם חתרנים. אך לטענה זו ולאמת אין מאומה. כשליחיו של ישוע, ”אין הם חלק מן העולם” (יוחנן י״ז:16, ע״ח). הם ניטרלים מבחינה פוליטית. מכוח נאמנותם לאלוהים הם מצייתים לחוקי הממשלות, איש איש במדינתו שלו. ואכן, הם משמשים מופת ב’כניעתם לרשויות השלטון’ (רומים י״ג:1). הם מעולם לא קראו למרד נגד ממשלת אנוש כלשהי!
מכל מקום, יש גבול שהוא בחזקת ייהרג ואל יעבור! זהו הגבול בין חובתם של עדי־יהוה לבני־אדם ובין חובתם לאלוהים. הם נותנים לקיסר, לרשויות השלטון, את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לו (מתי כ״ב:21). כל ניסיון לתבוע מהם דבר השייך לאלוהים נידון לכישלון.
ומה יקרה אם יאיימו על אחד העדים בעונש מוות? עדי־יהוה שמים את מבטחם המלא בכוחו של אלוהים להקימם לתחייה (מעשי־השליחים כ״ד:15). עקב כך, גישתם דומה לזו של שלושת העברים הצעירים בבבל העתיקה. בהיותם צפויים למוות בכבשן האש, אמרו למלך נבוכדנאצר: ”כי הרי אלוהינו, אשר אותו אנו עובדים, יכול להצילנו... דע לך, המלך, כי את אלוהיך לא נעבוד ולצלם הזהב שהקימות לא נשתחווה” (דניאל ג׳:17, 18).
לכן כפי שצויין לעיל, משהחל היטלר לעלות לגדולה והפך עצמו לאל, פרץ קרב אידיאולוגי בלתי נמנע. הרייך השלישי כשחרב שלופה בידו, מצא עצמו פנים אל פנים מול קבוצה קטנטנה של עדי־יהוה, אשר נשבעה אמונים לאל האמיתי, האל הכל־יכול, יהוה. אך עוד בטרם החל הקרב, נפלה ההכרעה.
[תיבה בעמוד 5]
נאמנים עד מוות
וולפגנג קוסרו נמנה עם מי שהוצאו להורג על־שום נאמנותם האיתנה לאלוהים וסירובם לתמוך בנאציזם. להלן הדברים שכתב להוריו ולאחָיו ימים אחדים לפני שערפו את ראשו ב־28 במרס 1942: ”כעת אני, בנכם השלישי ואחיכם, נאלץ להיפרד מכם מחר בבוקר. אל תהיו עצובים, כי יבוא יום ושוב נהיה יחד... עד כמה נהיה מאושרים ביום ההוא כשנשוב ונתאחד! ... עתה הפרידו בינינו וכל אחד מאיתנו חייב לעמוד במבחן; רק כך נזכה לגמול”.
זמן קצר בטרם הוצא להורג, ב־8 בינואר 1941, כתב יוהנס הארמס במכתבו האחרון לאביו: ”כבר הכריזו על גזר־דין מוות שהוטל עלי, ואני נתון באזיקים ביום ובלילה — הסימנים (שעל הנייר) הם מהאזיקים... אבי היקר, אני קורא אליך בכל לבי, הישאר נאמן, כפי שהשתדלתי אני להישאר נאמן, ואז נשוב לראות זה את זה. אחשוב עליך עד הרגע האחרון”.