קול יחיד בלב הדממה
לפני יותר מיובל שנים נטבחה מפלצת. משסוף־סוף הסיט העולם את הווילון והביט ברייך השלישי הכבוש, נגלה לעיניו מחזה מחריד שהיה כחלום בלהות שאינו נתפס בשכל. לחיילים ולאזרחים כאחד לא נותר אלא לבהות, אחוזי פלצות, בשאריות המבעיתות של מכונת ההריגה המפלצתית.
אשתקד, ציינו אלפים את שנת היובל לשחרור מחנות־הריכוז, כשהם פוסעים בדממה על הקרקע השוממה. הם ניסו לקלוט את ממדי הפשע. במחנה־ההשמדה אושוויץ לבדו נהרגו 000,500,1 איש! זה היה רגע של דומייה, עת להרהר בחוסר־האנושיות של אדם כלפי אדם. שאלות מנקרות הדהדו בתנורים הקרים, בצריפים הריקים ולאורך ההרים השלווים של הנעליים הבזוזות.
כיום אנשים מזועזעים, זועמים. השואה, שבמהלכה נרצחו מיליונים בשיטתיות, חשפה את הרוע המפלצתי של הנאציזם. אך מה אירע באותם ימים? מי העז לדבר? מי שתק?
ידיעות על הטבח ההמוני הגיעו לאוזני רבים רק בתום מלחמת־העולם השנייה. הספר Fifty Years Ago—Revolt Amid the Darkness (לפני חמישים שנה — התקוממות באפילה) מוסר: ”התמונות והסרטים של מחנות ההשמדה, ששוחררו בידי בעלות הברית בשנים 1944 ו־1945, הציגו לראשונה את המציאות המזעזעת בפני הציבור הרחב, במיוחד במערב”.
עם זאת, עוד בטרם הוקמו מחנות ההשמדה, היה קול שהכריז על סכנות הנאציזם מעל דפי עורו!, כתב־העת שבידך. שמו המקורי של כתב־העת היה תור הזהב, ובשנת 1937 שונה שמו לנחמה. משנת 1929, כתבי־עת אלה, שיצאו לאור מטעם עדי־יהוה, הזהירו ללא־חת מפני הסכנות הטמונות בנאציזם וכך הצדיקו את ההכרזה הכתובה על השער, ”כתב־עת המציג עובדות, תקווה ואומץ”.
”כיצד אפשר לשתוק”, שאל כתב־העת נחמה בשנת 1939, ”למראה זוועות המתחוללות במדינה כגרמניה, שבה 000,40 איש חפים מפשע נעצרים בבת אחת; שבה 70 מהם מוצאים להורג בין־לילה בכלא אחד; ... שבה כל הבתים, המוסדות ובתי־החולים לקשישים, לדלי־האמצעים ולחסרי־האונים וכל בתי־היתומים, מוחרבים עד היסוד?”
באמת, כיצד אפשר היה לשתוק כאילם? העולם ככלל לא היה מודע לדיווחים האיומים שטיפטפו מגרמניה ומהמדינות הכבושות או הטיל ספק במהימנותם, אך עדי־יהוה לא יכלו לשתוק. הם ידעו ממקור ראשון על מעשי הזוועה של המשטר הנאצי והרהיבו לדבר.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 3]
U.S. National Archives photo