ציר זמן
1933 בעקבות שריפת הרייכסטאג יצא צו חירום נשיאותי ”להגנת האומה מפני האלימות של הקומוניסטים” אשר ביטל למעשה זכויות אזרח בסיסיות רבות (28 בפברואר). במרבית מדינות הרייך הוצאו עדי־יהוה אל מחוץ לחוק על בסיס האשמות כוזבות; עצומה שהופנתה לקנצלר של הרייך ולפקידי הממשל לא נחלה הצלחה (אפריל ויוני). הלאמת נכסי הקהילה, שריפת ספרות המצפה והמאסרים הראשונים של העדים במחנות ריכוז (יולי).
1934 עדי־יהוה משכפלים במחתרת את פרסומי חברת המצפה, משום שהמשטרה בודקת כל דואר המגיע אליהם למניעת יבוא מארצות אחרות. עד חודש מרס נערכו חיפושים בכ־000,4 בתים, נעצרו 000,1 אחים ואחיות ונרשמו 200 מקרים של התאכזרות והתעמרות. עדים רבים שהועסקו בשירות המדינה פוטרו ממקום עבודתם (מחודש יוני). ב־7 באוקטובר מגיע מבול של מברקי מחאה להיטלר, והוא צועק בהיסטריה: ”הזן הזה יוכחד מגרמניה!”
1935 חרם כללי מוטל על עדי־יהוה במדינת הרייך במטרה להביא לפיטוריהם ממשרות בשירות המדינה (1 באפריל). בתי דין מיוחדים גוזרים על אינספור עדים תקופות מאסר ארוכות ומטילים עליהם קנסות כבדים בעוון קיום אסיפות והפצת פרסומים. תוך התעלמות מהחוקים הקיימים, מורה הגסטאפו באופן שרירותי על מעצר הגנתי של עדי־יהוה ושולח אותם למחנות ריכוז (17 ביוני ו־9 בספטמבר).
1936 שר הפנים של הרייך אוסר על העדים למכור ”ספרי מקרא או פרסומים דתיים אחרים, אשר בדרך כלל אינם פוגעניים”; הדבר מוביל למאסרים נוספים (30 בינואר). לרשויות ניתנת רשות לשלול מעדי־יהוה דמי אבטלה ודמי פנסיה (החל מ־2 בפברואר). עדים רבים נאלצים לספוג יחס פוגעני או השפלה בציבור בגין סירובם להשתתף ב”בחירות לרייכסטאג” (29 במרס). הגסטאפו והמשטרה הפלילית מקימים יחידות מיוחדות, ובתי הדין המיוחדים מקימים מחלקות מיוחדות במטרה לחקור את עדי־יהוה ולגזור עליהם עונשים (יוני). חרף המעצרים ההמוניים (28 באוגוסט) מצליחים עדי־יהוה להפיץ בכל רחבי הרייך (12 בדצמבר) את החלטת לוצרן המגנה את השלטון הנאצי.
1937 המשטרה ובתי המשפט מצווים ”לנקוט ביד קשה ביותר” נגד עדי־יהוה. תקופות המאסר שגוזרים בתי המשפט הולכות ומתארכות. לאחר ריצוי מאסרם, העדים לרוב נשלחים למחנות ריכוז או בחזרה לבתי הכלא. כ־000,4 עדים נעצרים ולעיתים קרובות הם עומדים למשפט בקבוצות כתלמידי מקרא. העיתונות מדווחת בגלוי על המשפטים הללו. בתי דין לענייני משפחה ולקיום צוואות מצליחים ליזום תביעות משפטיות על מנת להפריד ילדים מהוריהם. עדי־יהוה מארגנים מבצע שני להפצת עלונים בכל רחבי הרייך על מנת להסב את תשומת לב הציבור לטרור של הגסטאפו (20 ביוני).
1938 בין 5 ל־10 אחוזים מכלל האסירים במחנות הריכוז בתקופה שקדמה למלחמה הם עדי־יהוה. הם מבודדים מאחרים בצריפי מגורים מיוחדים המוקפים גדרות תיל (במספר מחנות אפילו מוקדם יותר), ובמשך תשעה חודשים נאסר עליהם לקבל או לשלוח פרטי דואר (מרס). בשווייץ מתעדים העדים את הרדיפות בגרמניה בספר מסע צלב נגד המשיחיות (Crusade Against Christianity). שם נאמר: ”כבר עתה 000,6 איש... סובלים בבתי כלא ובמחנות ריכוז” (מאי). בנאום שנשא בניו־יורק ג׳. פ. רתרפורד, נשיא חברת המצפה דאז, ושודר ב־60 תחנות רדיו, הוא מגנה מפורשות את היטלר ואת רדיפת היהודים (8 באוקטובר).
1939 אוגוסט דיקמן, שהיה סרבן המצפון הראשון במלחמה שנידון למוות על־ידי המשטרה, נורה לעיני כול במחנה זקסנהאוזן (15 בספטמבר). בימים שלאחר מכן מתפרסמת ההוצאה להורג בשידורי רדיו ובעיתונות. עם פרוץ המלחמה גוברת ההתאכזרות כלפי העדים הכלואים. במרוצת החורף הקשה, 100 מתוך 400 העדים בזקסנהאוזן מתים כתוצאה מהתעללות, רעב או תשישות.
1940 משטרת המדינה מורה על מעצרם של כל העדים ברייך במועד ספציפי; ב־12 ביוני נערכות פשיטות על בתי העדים. ביולי מחרימות רשויות שווייץ את הספר מסע צלב נגד המשיחיות (עד ספטמבר 1944). הרשות השופטת של גרמניה כבר דנה למוות 112 סרבני מצפון מקרב עדי־יהוה (אוגוסט). (עד תום המלחמה יגיע מספר העדים שהוצאו להורג לכ־270, ביניהם 50 אוסטרים.)
1941 לודוויג צורנק, שהעביר בסתר ספרות של חברת המצפה בגרמניה ובאוסטריה בשנים 1939 ו־1940, נידון למוות (מרס) ומוצא להורג בדרזדן (3 ביולי). יוליוס אנגלהרד ואחרים ממשיכים את פועלו (1939 עד אפריל 1943).
1942 דף המידע של מרכז התפוצה הגרמני של חברת המצפה לכל עדי־יהוה הנאמנים בגרמניה (Mitteilungsblatt der deutschen Verbreitungsstelle des W.T. an alle treuen Zeugen Jehovas in Deutschland) וכן דפי מידע אחרים מופצים בקרב עדי־יהוה בתוך המחנות ומחוצה להם. ניתן היתר רשמי להמשיך בעינויים האכזריים של העדים במהלך המעצרים הקדם משפטיים. היטלר עומד על כך שתלמידי המקרא יוכחדו (אוגוסט). עם זאת, ישנה הקלה מסוימת במצבם הקשה של העדים במחנות, משום שהאס אס לומדים להעריך את כוח העבודה של אסירים.
1943 במקומות רבים בגרמניה ובאוסטריה מקבלים עדי־יהוה ספרות מקראית המופקת במחתרת, ומכתבים מוברחים אל מחוץ למחנות הריכוז. האס אס מבינים שהבידוד לא גורם לעדי־יהוה במחנות להפר את נאמנותם, ולכן הם מפזרים אותם בין מבני מגורים אחרים (ספטמבר). במחנה רוונסבריק מוכנסים האסוזיאל (אסירים א־סוציאלים) לצריף מגורים אחד יחד עם הביבלפורשר (תלמידי המקרא).
1944 הימלר מורה על פשיטות פתע של המשטרה במחנות ריכוז שונים ונתפסת כמות גדולה של ספרות מטעם חברת המצפה (אפריל). מחוץ למחנות מפרק הגסטאפו קבוצות שפעלו במחתרת, ו־254 עדים נעצרים. יוליוס אנגלהרד ואוגוסט הטקמפ נידונים למוות (יוני) ומוצאים להורג בברנדנבורג (אוגוסט). למרות זאת, הפעילות המחתרתית נמשכת במקומות שונים, והספרות משוכפלת אפילו במחנה וולסבורג. בית הדין הצבאי של הרייך, הסובל מעומס, מעביר לבתי דין הכפופים לו את הטיפול בסרבני המצפון — אשר רבים מהם עדי־יהוה (אוגוסט). גזרי דין מוות הופכים כעת למדיניות רשמית.
1945 שחרור אושוויץ (27 בינואר). במהלך הפינוי הכפוי של מחנות הריכוז ובצעדות המוות דרומה ומערבה, האסירים עם המשולש הסגול (עדי־יהוה) עוזרים זה לזה כדי שאנשי האס אס לא יירו בהם. שחרור המחנות בוכנוואלד (11 באפריל), ברגן־בלזן (15 באפריל), זקסנהאוזן (22 באפריל), דכאו (29 באפריל) ורוונסבריק (30 באפריל), וכן גם מתקני הכליאה בברנדנבורג (27 באפריל), ולדהיים (6 במאי), ומרכזי מעצר אחרים. כל 230 העדים שורדים את צעדת המוות לשוורין (3 במאי). העדים, שורדי מחנה הריכוז שטוטהוף, מגיעים לאי הדני מון (5 במאי). כניעה — הרייך הגרמני חדל להתקיים (8 במאי)! 000,7 עדי־יהוה מתחילים פרק חדש בהיסטוריה שלהם בגרמניה שלאחר המלחמה.