מחוזקת מאמונתו

נערה בת 17 כתבה למשרד הסניף של חברת המצפה במולדובה,‏ לשעבר רפובליקה של ברית־המועצות,‏ כדי להביע את הערכתה על מאמר שפורסם בהוצאת עורו!‏ מ־8 ביוני 1998.‏ שם המאמר היה ”‏בחירתי בין שני אבות”‏,‏ והוא הביא את סיפורו של צעיר ארמני.‏

‏”‏כשקראתי את המאמר”‏,‏ כתבה הנערה,‏ ”‏התחלתי לבכות משום שהסיפור שלו דומה לשלי”‏.‏ היא המשיכה:‏ ”‏כשהייתי בת 15 התחלתי ללמוד את המקרא.‏ הוריי לא התנגדו בתחילה.‏ אבל כשנכחתי באסיפות של עדי־יהוה הם התנגדו בתוקף.‏ ואז,‏ ב־1997,‏ כשחלקתי עם הזולת את מה שלמדתי הם אמרו לי:‏ ’‏לכי לחברים שלך לעדי־יהוה שיאכילו אותך,‏ ילבישו אותך ויתנו לך עבודה.‏ איזו בת רעה את!‏’‏ הם אפילו הטיחו את ראשי בקיר כעונש.‏

‏”‏זה היה מבחן קשה עבורי.‏ לעתים קרובות הרגשתי כמו הצעיר הארמני שאמר,‏ שלפעמים תהה אם יהוה מרוצה ממנו.‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏האם אני לא שווה כלום?‏ האם יהוה יסלח לי על חטאי העבר?‏ האם יהוה עדיין אוהב אותי?‏’‏

‏”‏היה לי מאוד קשה,‏ בעיקר כשחשבתי שיהוה הפסיק לאהוב אותי.‏ לא אחת התחננתי אליו בתפילה כשדמעות בעיניי שיעזור לי,‏ שיחזק אותי כדי שלעולם לא אעזוב אותו.‏ ואכן נוכחתי שיהוה שעה לתפילותיי ונענה לתחנוניי.‏ הוא העניק לי יציבות,‏ נחישות ואומץ.‏ הוא עשה זאת בעיקר דרך דברו,‏ שבו אומר מחבר התהלים בביטחון:‏ ’‏כי אבי ואמי עזבוני,‏ ויהוה יאספני’‏ (‏תהלים כ״ז:‏10‏)‏.‏

‏”‏ב־27 בספטמבר 1997 סימלתי את הקדשתי ליהוה בטבילה בכינוס נפתי של עדי־יהוה בקַגוּל.‏ נוכחתי לדעת שיהוה,‏ אבינו השמימי האוהב,‏ ממלא את הבטחתו המוזכרת בתהלים פ״ד:‏12‏:‏ ’‏שמש ומגן יהוה אלוהים;‏ חן וכבוד יתן יהוה.‏ לא ימנע טוב להולכים בתמים’‏.‏

‏”‏אני מודה מאוד לצעיר הארמני שסיפר את סיפורו מחזק האמונה בכתב־העת עורו!‏ ומקווה שבסופו של דבר הוריו וגם הוריי יתעניינו בהוראה המקראית”‏.‏