עתליה – עובדת־אלילים ורודפת־שררה
האימרה, ’כאם, כבת’, התייחסה במלוא משמעותה לעתליה, בתם של איזבל ואחאב, מלך ישראל. איזבל לא נרתעה מלשפוך דם נקי כדי להשיג את מטרותיה, ועתליה לא היתה שונה ממנה. שתיהן היו שקועות עד־צוואר בעבודת־אלילים.
יהושפט, מלך יהודה הנאמן, עשה ללא־ספק מישגה הרה־אסון כאשר כרת ברית נישואים עם המלך אחאב, והשיא את עתליה לבנו, יהורם. הברית האומללה הזאת כמעט עלתה ליהושפט בחייו, לאחר שנענה להצעת אחאב לעלות יחד עימו למלחמה על ארם. אף כי יהוה אלהים התערב כדי להציל את חייו, הוא הוכיח לאחר־מכן את יהושפט על פניו, באמרו לו: ”הלרשע לעזור? ולשונאי יהוה תאהב? ובזאת עליך קצף מלפני יהוה.” — דברי־הימים ב׳. י״ח:1–3, 30, 31; י״ט:1, 2.
לאחר מות יהושפט, גרמו כמעט נישואים אלה לאובדן שושלת מלכי־יהודה. השפעתה המשחיתה של עתליה עשתה את שלה כדי שיהורם יילך בדרכיו הרעות של בית־אחאב. כדי להבטיח לעצמו את הכתר, רצח יהורם את כל אחיו וכמה משרי ישראל. מאחר שיהוה נטש אותו על שפנה לו עורף, התרגשו ובאו על יהורם בעיות מבית ומחוץ. הערבים והפלישתים פלשו אל ממלכת יהודה ולקחו את בני יהורם בשבי, מלבד צעיר בניו, אחזיה (יהואחז). אחר־כך, הרג הגדוד שבא עם הערבים את כל בניו הגדולים. בסופו של דבר, מת יהורם ממחלה מאוסה, שבמהלכה ”יצאו מעיו”. — מלכים ב׳. ח׳:16–19; דברי־הימים ב׳. כ״א:4, 16–19; כ״ב:1.
כאשר ירש אחזיה את כס אביו, נעשתה אמו ליועצתו. מאחר שהיא היתה הדמות האמיתית שמאחורי הכס, אפיינה שחיתות רבה את תקופת שלטונו הקצרה — שנמשכה שנה אחת בלבד. כאשר נפצע אחזיה פצעי־מוות, בפקודת יהוא מלך ישראל, ניצלה עתליה את שעת־הכושר ותפשה את כס השלטון על ממלכת־יהודה. — דברי־הימים ב׳. כ״ב:2–9.
כה רודפת־שררה היתה עתליה, עד כי הרגה את נכדיה, עצמה ובשרה. רק יהואש הפעוט ניצל ממוות, על־ידי שדודתו יהושבעת הסתירה אותו. כעבור שש שנים לערך, המליך יהוידע הכהן הגדול, בעלה של יהושבעת, את יהואש למלך. בראותה זאת, ”ותקרע עתליהו את בגדיה, ותאמר: ’קשר! קשר!”’ אך, ללא־הועיל. יהוידע ציווה להמיתה. עם מותה, בא הקץ המר והנמהר על השריד האחרון של בית־אחאב. — דברי־הימים ב׳. כ״ב:10–12; כ״ג:11–15.
כיצד ניתן להסביר את פעולתה רודפת־השררה של עתליה? היא היתה שקועה ראשה ורובה בעבודת־אלילים. כתוצאה מהשפעתה הרעה, פרצו בניה את בית יהוה, כדי לבזוז אותו. הכלים שנלקחו מבית־המקדש הוקדשו לבעל, אל־הפריון. (דברי־הימים ב׳. כ״ד:7) כשם שמעידים כתבי־הקודש, מובילה עבודת־האלילים לחטאים חמורים אחרים. הכתוב אומר:
”וכיון שלא חשבו לנכון להכיר באלהים, הסגירם אלהים להלוך־רוח מגונה, לעשות את הדברים שאינם הגונים. אכן מלאים הם בכל עוולה, רשע, חמדנות, רוע: מלאי קנאה, רצח, מריבה, מירמה, מזימה. הולכי רכיל הם, מוציאי דיבה, שונאי אלהים, חצופים, גאים, רברבנים, חורשי רעה.” (רומיים א׳:28–30)
העובדה שעתליה רצחה את נכדיה כדי להבטיח את שלטונה, יש בה כדי להראות לידי איזה עיוות שכלי יכולה עבודת־האלילים להביא את האדם.
סיפורה של עתליה מדגיש את הסכנה הטמונה במעורבות בעבודת־אלילים. עבודת כזב יכולה לפתוח פתח לכל מיני רעות. מן התבונה, איפוא, להמשיך לציית לדיבר השני: ”לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם.” הכתוב מזהירנו לאמור: ”כמוהם יהיו עושיהם, כל הבוטח בהם.” — שמות כ׳:4; תהלים קט״ו:8.