שאלות של קוראים
● מה בין ’נשמת החיים’, הנזכרת בבראשית ב׳:7 לבין ”רוח” האדם הנזכרת במקומות אחרים במקרא?
בבראשית ב׳:7 מתוארת בריאת האיש הראשון, אדם, בזו הלשון: ”וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה.” אנו למדים מכאן, בקצרה, שכאשר אלהים ’נפח באפיו נשמת חיים’, הוא גם העניק לגוף שיצר את כוח־החיים (הרוח) וגם הפעיל את תהליך הנשימה, הנחוץ לכלכלת החיים.
כדי להיטיב להבין מסקנה זאת, מן הראוי לשים־לב לפרטים אחרים שמציין המקרא ביחס ל”רוח”.
המלה העברית רוח היא בעלת משמעויות שונות, בהתאם לאופן השימוש בה ולהקשר שבו היא מופיעה. למשל, במקרים אחדים מציינת המלה רוח אוויר בתנועה, שזרמו מורגש, כמו בפסוק זה: ”ויט משה את מטהו על ארץ מצרים, ויהוה ניהג רוח־קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה.” (שמות י׳:13; זכריה ב׳:10) כן משמשת המלה לתיאור יצור רוחני סמוי־מן־העין, כגון מלאך, ואפילו אלהים. והרי דוגמה: ”וייצא הרוח [אחד המלאכים] ויעמוד לפני יהוה, ויאמר: ’אני אפתנו!’” (מלכים א׳. כ״ב:21, 22) היא מתייחסת, כמו־כן, לרוח־הקודש, שהיא כוחו הפעיל הסמוי של אלהים, כפי שהדבר בתהלים ק״ד:30: ”תשלח רוחך, ייבראון, ותחדש פני אדמה.” כאן נזכרת ה”רוח” בתור הכוח הפעיל של אלהים, ששימש אותו בפעלי הבריאה.
ברם, בתהלים ק״ד:29 מופיעה המלה רוח במשמעות אחרת, היינו, ככוח־חיים. נאמר שם: ”תוסף [תאסוף] רוחם, יגוועון, ואל עפרם ישובון.” פסוק זה, ואחרים, מציין שגם לבני־האדם וגם לבעלי־החיים יש כוח־חיים בלתי –אישי, המתואר כרוח, המצוי בכל תא חי בגוף. המקרא מבהיר, שבלעדי רוח נותנת־חיים זו, האדם או הבהמה מתים. — קהלת ג׳:19; ט׳:10; תהלים קמ״ו:4.
רוח־החיים (או כוח־החיים) טמונה גם בך. כיצד יכול אתה לקיים אותה? עליך לאכול, לשתות ולנוח. אך, חיוני בצורה דחופה יותר, שתשאף אל קרבך חמצן, כלומר, תנשום, משום שאם תעצור את נשימתך למשך דקות ספורות בלבד, תמות. בעצם, הנשימה היא העדות הראשונית, הגלויה־לעין, שהאדם חי ושרוח־חיים מפעמת בקרבו. משום כך כורך המקרא יחד, ואפילו עורך הקבלה בין הנשמה, שהיא הנשימה, לבין הרוח. למשל, בבראשית ז׳:22 נאמר על בני־האדם ועל החיות שמתו במבול: ”כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מכל אשר בחרבה, מתו.” — השווה ישעיהו מ״ב:5; איוב כ״ז:3–5.
אם כן, מה אירע כאשר ברא אלהים את האדם? ראשית, יהוה יצר גוף אנושי. אך, הגוף היה חסר־חיים, דומם. מה דרוש היה כדי שיחיה וייעשה לנפש חיה? לא היה די בנפיחת אוויר לתוך ריאותיו המתות, לא יותר מאשר אילו ניסינו להנשים באופן מלאכותי את ריאותיה של גווייה שמתה זה מכבר. לגוף שזה עתה נברא היו נחוצים הן זיק או רוח החיים, והן הנשימה.
לפיכך, כשנאמר בבראשית ב׳:7, כי יהוה נפח בגוף־האדם ”נשמת חיים”, היתה הכוונה במקרה זה ליותר מאשר אוויר שהוחדר אל תוך הריאות. היתה זו ”נשמת חיים”. אלהים סיפק לאדם בעת ובעונה אחת את ”רוח” או זיק החיים, וגם הפעיל את תהליך הנשימה, הדרוש להמשך קיומו.
מה קורה, איפוא, כאשר האדם מת? עקב כך הוא חדל לנשום. בתוך זמן קצר נפסק גם זיק־החיים, או כוח־החיים שבתאיו. שוב אין הנשמה מלאכותית יכולה להועיל לו. בקהלת י״ב:7 נאמר: ”וישוב העפר [של הגוף] על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.”
אין מדובר בנפש בת־אלמוות סמויה, ולא בשום דבר אחר היוצא באורח ממשי מן הגוף, עולה השמיימה ומגיע אל האלהים. אין משמע הדבר אלא, שההחלטה נתונה עתה בידי אלהים, באם אותו אדם מת ישוב לחיות אי־פעם. יהוה לבדו מסוגל לזכרו ולהקימו לתחייה — לברוא לו גוף ולהפיח בו רוח־חיים. (ראה גם המצפה מ־1 בינואר, 1973, עמודים ,15 16.)
בשנים האחרונות קראתי על לידתם של ”ילדי מבחנה”. מהי ההשקפה המקראית בנוגע לתהליכים הכרוכים בכך?
ראשית, מן הראוי לתאר בקצרה את התהליך, כפי שהתפרסם, אשר הודגם על־ידי המקרה הראשון, שאירע באנגליה.
אשה לא יכולה היתה להרות באורח טבעי, בשל בעיה בצינורות־השחלה (החצוצרות) שלה, דר כן על תא־הביצה לעבור כדי להגיע אל הרחם. מדענים הוציאו, איפוא, בניתוח קל ביצית בשלה אחת שלה, הניחו אותה בכלי־מעבדה והזינו אותה. אחר־כך נתנו בתוך הכלי זרע של בעלה, והביצית הופרתה. כעבור מספר ימים החדירו בזהירות את שכבת התאים המתרבים (הבועית) אל תוך רחמה, שם התפתח העובר באורח טבעי, ותינוקה נולד.
במקרה הנדון נלקחו הזרע והביצית מבעל ואשה. לעובדה זו נודעת חשיבות מבחינה מקראית. מדוע? על־שום המצווה שנתן אלהים לעם־ישראל הקדום: ”ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, לטמאה בה.”(ויקרא י״ח:20, 29) מצווה זו ניתנה זמן רב לפני שנתאפשרו הזרעה מלאכותית והבאתם לעולם של ”ילדי מבחנה”. אך, היא מלמדת על הלוך־מחשבתו של אלהים.
לכן, המסקנה המקראית המתבקשת היא, שאם חלה התעברות על־ידי מיזוג זרע וביצית שאינם משל בעל ואשה, גובל הדבר בניאוף, או באי־מוסריות. אין המקרא מותיר בלבנו ספק באשר להשקפת אלהים בנדון: ”לא תנאף,” נאמר בעשרת הדברות. (שמות כ׳:14) אך, מה אם הוצעה לזוג נשוי, שלא הצליחו להביא ילדים, האפשרות לעבור את התהליך שתואר לעיל? להלן צדדים אחדים של הבעיה, שיש להביאם בחשבון:
האם כל הצעדים המלאכותיים הכרוכים בדבר — שתוצאתם התעברות בכלי־מעבדה — נראים לבני־הזוג כה בלתי־טבעיים או מוזרים, עד כי הם נוגדים את ערכי־המוסר שלהם?
כאמור, הביצית שבכלי (לפני ואחרי ההפרייה) מתקיימת מחומרי־מזון. בכמה מן המקרים לפחות, השתמשו המדענים בנסיוב־דם כחומר־מזין. כאן נכנס לתמונה חוק אלהים בנוגע לדם. — בראשית ט׳:4; ויקרא י״ז:13, 14.
ידיעות חדשות מוסרות, כי במספר מקרים לאחר ההתעברות, השמידו המדענים את הביצה המופרית, משום שחששו שלא תתפתח כייאות, או שיהיו בה פגמים גנטיים. האין הדבר מקביל, איפוא, להפלה? יתרה מזאת: עד לאיזו מידה יכולים ”ההורים” להתערב או להיות אחראיים לחיסול החיים החדשים שזה עתה החלו?
זאת ועוד: יש מדענים שהביעו חשש מפני אפשרות הופעתם של עיוותים גנטיים, אם במהלך ההתפתחות ברחם, ואם לאחר־מכן.
יראי־אלהים יבקשו, בוודאי, לקחת היבטים אלה של הבעיה בחשבון, אגב הכרה בכך שבסופו־של־דבר יהיה עליהם להחליט החלטה אישית בנדון.