הבה נשמח ב”אלהי התקווה”
”כי אתה תקוותי, אדני יהוה, מבטחי מנעורי.” – תהלים ע״א:5.
1, 2. (א) איזו עדות מקראית יש לכך שאלהים דואג לנו? (ב) כיצד תוכל שמחתנו להיעשות שלימה?
האם אתה מתפנה להרהר, לעתים, ביחסיך היקרים עם אלהים? עד כמה מרגש הדבר לדעת שאלהים דואג לנו! שהרי מנקודת ראותו, אין העמים אלא ”כמר [כטיפה] מדלי וכשחק מאזניים”. ברור, איפוא, שכיחידים, אנו זעירים אפילו עוד יותר בעיניו. בכל זאת, הכתוב מבהיר ליראי־אלהים עד כמה הם יקרים לו, באמרו: ”האם לא נמכרות שתי צפורים באיסר אחד? גם אחת מהן לא תיפול ארצה מבלי השגחת אביכם. אך אתם, אפילו שערות ראשכם נמנו כולן. לכן אל תפחדו; יקרים אתם מצפורים רבות.” – ישעיהו מ׳:15; מתי י׳:29–31.
2 אם אלהים מבחין בנפילת צפור אחת, מה גדולים יותר רחמיו כלפינו, בני־האדם, שאותנו ברא בצלמו וכדמותו! (בראשית א׳:26) חכמתו וכוחו היצירתי של אלהים נשגבים, אך דאגתו לזכויותיהם הצודקות של המדוכאים, ואהבתו לאנושות, נפלאות אפילו עוד יותר! (תהלים ל״ג:4, 5) אכן, זכות היא ליהנות מיחסים תקינים עם יהוה אלהים ולקבל את ברכותיו. לצורך זה, יש לציית להוראותיו ולמצוותיו הכתובות למעננו במקרא, ולגלות בכך את אהבתנו והערכתנו כלפיו. מחבר־התהלים מציין מי ראוי להתקרב אל יהוה, באמרו: ”נקי כפיים ובר־לבב, אשר לא נשא לשווא נפשו ולא נשבע למירמה, יישא ברכה מאת יהוה וצדקה מאלהי ישעו.” (תהלים כ״ד:4, 5; ראה גם תהלים ל״ג:18; ל״ד:16) יהוה אכן בוחן את התנהגותנו ומעשינו. (משלי ט״ו:3) הוא מבהיר היטב את שהוא דורש מן המעוניינים להשביע את רצונו. במיכה נאמר: ”הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוד. דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.” – מיכה ו׳:8.
3. מדוע שם דוד את מבטחו ביהוה, ומדוע יכולים גם אנו לעשות כן?
3 בימים טרופים אלה, אנו יכולים לשמוח גם בכך שאלוהינו האוהב מספק לנו תקווה. דוד כתב, כנראה, את מזמור תהלים ע״א לאחר שעבר נסיונות קשים, ושם הוא מהלל את יהוה בתור תקוותו ומבטחו מנעוריו. כשעמד, למשל, מול גלית, הענק הפלישתי, הכריז דוד: ”יהוה” אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה.” ויהוה, אכן עשה זאת! (שמואל א׳. י״ז:37, 45–50) עד עצם היום הזה ממשיך יהוה, לתמוך בשארית המשוחה של עדיו, אשר שמו את תקוותם בו ומשרתים אותו בנאמנות ’מנעוריהם’.
הצורך בתקווה חיה
4. מדוע הדברים ’שנכתבו מקדם’ מהווים מקור תקווה?
4 הבטחותיו של יהוה לעתיד לבוא, כפי שהן רשומות במקרא, מעניקות תקווה בטוחה. בהקשר לכך נאמר: ”והרי כל מה שנכתב מקדם, נכתב להדרכתנו, כדי שתהיה לנו תקווה מתוך הסבלנות והנחמה שבכתובים.” (רומיים ט״ו:4) ברור שאנו זקוקים לתקווה. אך, כיצד יכול ”כל מה שנכתב מקדם” לשמש לנו מקור תקווה? יתרה מזאת: מדוע התעורר בכלל הצורך בתקווה?
5. (א) כיצד התעורר הצורך בתקווה? (ב) מדוע מוטלת בצדק האשמה על הורינו הראשונים, שהביאו על עצמם את עונש המוות, ומדוע מעורבים אנו בכך?
5 ”מה שנכתב מקדם” בתנ״ך מתאר בבירור, כיצד ברא אלהים את הורינו הראשונים והניחם בגן של עדנה’ עם התוחלת לחיות לנצח ולמלא את כדור־הארץ באנשים אוהבים ומאושרים, שלא ימותו לעולם. (בראשית א׳:26–28; ב׳:7–9, 18–25) אך, אדם וחוה, איבדו זכות זו. זאת משום שחטאו, והחטיאו בכך את המטרה של ציות מושלם לאביהם, יהוה אלהים. יהוה, ריבון היקום, גזר בצדק מוות על הזוג שהימרה את פיו. אדם וחוה, עשו את הישר בעיניהם, ושוב לא נמצא להם מקום בין יצוריו הנאמנים של יהוה. יתרה מזאת, הם הביאו עונש מוות לא רק על עצמם, אלא גם על מיליארדי הצאצאים שנולדו להם מני אז. זאת, ככתוב: ”לפיכך, כשם שעל־ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני־אדם משום שכולם חטאו.” – רומיים ה׳:12.
6. איזו תקווה יש לבריאה המשועבדת?
6 אך, הכתוב ממשיך ואומר, שלמרות ש”הבריאה הוכנעה להבל”, היה זה ”בתקווה”. אין זו אלא התקווה החיה, שהבריאה ”תשוחרר משיעבוד הכיליון אל החרות והכבוד של הבנים לאלהים”, ממש כפי שאדם וחוה נהנו מחרות זו בגן־עדן. התקווה נועדה לכלול ”חיים עד העולם”, חיי־נצח. אלהים לבדו יכול להעניק תקווה מסוג זה. – רומיים ח׳:20, 21; תהלים קל״ג:3.
התקווה הטמונה ב”זרע”
7. כיצד ניתן לזהות את ה”זרע” המובטח?
7 כבר בפרקים הראשונים של ”מה שנכתב מקדם”, אנו קוראים על הבטחת אלהים שה”זרע” של אירגונו השמימי, דמוי־האשה, ’ישוף [את הנחש] בראש’, כלומר, ימחץ את השטן ואת זרעו (עושי־דברו) למוות. (בראשית ג׳:14, 15) אך, מי הוא ה־”זרע” הזה? מאוחר יותר הוא מוזכר בתור ”זרעו” של אברהם, שבאמצעותו ’יתברכו כל גויי הארץ’. לאחר עיון מדוקדק בנבואות הרבות שבתנ״ך בנוגע ל”זרע”, הוא המשיח, לא נותר ספק באשר לזהותו של ישוע מנצרת, כ”זרע” המובטח. הכתבים המשיחיים מכילים פרטים על לידתו, חייו, פעליו ונבואותיו. אנו תמימי דעים עם הכתוב בגלטיים ג׳:16 : ”והנה ההבטחות נאמרו לאברהם, ולזרעו,... והוא המשיח.” – בראשית כ״ב:18.
8. (א) כיצד נחזו, זמן רב מראש, קורות חייו של ישוע על הארץ? (ב) כיצד נתן אלהים ביטוי לאהבתו לאנושות?
8 בנוסף לנבואה על מקום הולדתו (מיכה ה׳:1), להגדרת שושלת היוחסין שלו (שמואל ב׳ ז׳:12–16) ולמועד ביאתו (דניאל ט׳:24–27), ניבא ”כל מה שנכתב מקדם” גם על קורות חייו של המשיח על הארץ. כפי שחזה ישעיהו שבע־מאות שנה מראש, התייחסו אל ישוע בבוז, חשבוהו לאיין ולאפס, עינוהו והוא הובל ”כשה לטבח”. בהתאם לרצון אלהים, ”הערה למוות נפשו”, כדי לפדות ”רבים” מן השיעבוד לחטא. (ישעיהו נ״ג:3–12) הכיצד? כאמור, מאדם הראשון נשללה הזכות לחיות חיים מושלמים, מפאת חטאו. לאור העיקרון המקראי ”נפש תחת נפש”, היה צורך שאדם אחר במצב דומה לזה של אדם, יקריב מרצון את זכותו לחיי־אנוש מושלמים, כדי לבטל באופן חוקי את תוצאות חטאו של אדם. ואת זאת עשה המשיח במותו מות־קרבן. בזכות נאמנותו, הקים אותו יהוה מן המתים כדי שיהיה ל”אבי עד” בשמים ו”למען יהיו חיי־עולם לכל המאמין בו”. כל זאת, כיון ש”כה אהב אלהים את העולם” של האנושות. (ישעיהו ט׳:5, 6; יוחנן ג׳:15, 16) איזו תקווה נפלאה פתח בפנינו הדבר! – יוחנן ה׳:24–29.
יסוד איתן לתקוות חיי–נצח
9. (א) מה מהווה ערובה לתקוותנו? (ב) כיצד צריכה תקוותנו להשפיע עלינו?
9 שמו הנשגב של יהוה מהווה ערובה לכך, שתקוותנו האיתנה אמנם תתגשם. פירוש שמו הוא, ”גורם להתהוות”, דבר המציין שהוא גורם לדברים מסוימים להתרחש, כדי להגשים את מטרתו. הוא אל אשר ’לא יכזב’. (שמואל א׳. ט״ו:29) הוא סיפק יסוד ל”תקווה... [אשר] הבטיח לפני עתות עולם.” (טיטוס א׳:2) מה משמע תקווה זו לגביך? האם השקפתך עליה דומה לזו של אנשי דתות שונות כלפי דתם, אשר לה הם משלמים מס שפתיים בלבד? או שמא הקדשת, במעמקי לבך, את כל נפשך ומאודך ל”אלהי התקווה”? (ישעיהו כ״ט:13; רומיים ט״ו:13) האם תקווה זו כה עזה לגביך, עד כי היא נראית לך כבר עתה כממשות? אם כן, היא הפכה לחלק מאמונתך, אמונה הנעשית חיה על־ידי פעלים חיוביים, בהעידך בפני הזולת על תקוותך. – עברים י״א:1; יעקב ב׳:17.
10 (א) מה מחזק היטב את תקוותנו? (ב) מדוע על המשיחיים המשוחים לשמוח עתה בתקוותם?
10 ממש כשם שיהוה אלהים חי לעולמי עולמים, כך נותנות הבטחותיו יסוד ל”תקווה חיה”. ומאחר שהמשיח ”יעמוד לעולם”, מתחזקת תקווה זו כיון שהוא ”יוכל להושיע בכל וכל את הניגשים על־ידו לאלהים, כי חי הוא תמיד להפגיע בעדם”. (עברים ז׳:24, 25, ד”ץ) לכן כתב השליח פטרוס למשיחיים המשוחים: ”ברוך האלהים, אבי אדוננו ישוע המשיח, אשר ברוב רחמיו הוליד אותנו מחדש לתקווה חיה בתחיית ישוע המשיח מן המתים, לנחלה אשר לא תישחת, לא תיטמא ולא תיבול, הצפונה לכם בשמים, לכם השמורים בגבורת אלהים, בזכות אמונה, אלי ישועה העתידה להיגלות בעת קץ. ובה שמחים אתם.” (פטרוס א׳. א׳:3–6) עתה, משהיגענו ל”עת קץ”, יש למשיחיים המשוחים סיבה מיוחדת לשמוח בתקווה זו.
11. (א) איזו ”תקווה חיה” יש גם ל”המון רב”? (ב) איזה יסוד איתן יש לתקווה זו?
11 אך, מה באשר ל ”המון רב ... מכל האומות והשבטים והעמים והלשונות”, הנושאים עיניהם לחיי נצח בגן־עדן עלי־אדמות? גם תקוותם היא ”תקווה חיה”, משום שהובטח להם כי ”לא ירעבו עוד ולא יצמאו, אף לא תכה עליהם השמש וכל שרב, כי השה אשר באמצע הכסא ירעה אותם וינהיגם אל מבועי מים חיים; ואלהים ימחה כל דמעה מעיניהם.”(חזון־יוחנן ז׳:9, 16, 17) המאמינים ב”בשורה טובה” זו לא יתאכזבו, משום שהיא מבוססת בצורה איתנה על דבר אלהים. על דברו הכתוב של אלהים נאמר בישעיהו מ׳:6–8: ”כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. ... יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם.” – ראה גם פטרוס א׳. א׳:23–25.
12. עד כמה נדיב אלהים בהענקת היי־נצח? אינן מן המכלא הזה. עלי להנהיג גם אותן. הן את קולי תשמענה והיה עדר אחד ורועה אחד. ואני נותן להם חיי־עולם.” (יוחנן י׳:16, 28) בנוסף ל’המון הרב’ המצפים להינצל מן ”הצרה הגדולה”, תינתן האפשרות לחיי־נצח על הארץ לאנשי־אמונה שמתו לפני ביאת המשיח, ולמיליארדי מתים אחרים שיוקמו לתחייה. (מתי כ״ד:21; עברים י״א:35; ישעיהו כ״ו:19) עד כמה נדיב אלהינו, על שהוא מאפשר לנו חיי־נצח!
12 בתארו את עצמו כרועה הטוב, ה”נותן את נפשו בעד הצאן”, אמר המשיח, ”באתי כדי שיהיו להם חיים ובשפע שיהיו להם.”(יוחנן י׳:10, 11) אין נדיבות זו מתבטאת רק כלפי ’העדר הקטן’, השותפים לירושה עם המשיח בשמים. (לוקס י״ב:32) שהרי הוא עצמו אמר: ”גם צאן אחרות יש לי, אשר אינן מן המכלא הזה. עלי להנהיג גם אותן. הן את קולי תשמענה והיה עדר אחד ורועה אחד. ואני נותן להם חיי־עולם.” (יוחנן י׳:16, 28) בנוסף ל’המון הרב’ המצפים להינצל מן ”הצרה הגדולה”, תינתן האפשרות לחיי־נצח על הארץ לאנשי־אמונה שמתו לפני ביאת המשיח, ולמיליארדי מתים אחרים שיוקמו לתחייה. (מתי כ״ד:21; עברים י״א:35; ישעיהו כ״ו:19) עד כמה נדיב אלהינו, על שהוא מאפשר לנו חיי־נצח!
13. במה מתבטאת אהבת אלהים כלפי האנושות, וכיצד צריך הדבר להשפיע עלינו?
13 נדיבותו של יהוה, שבאמצעותה הוא מבטא את אהבתו לאנושות, משתקפת גם בעולם הנפלא שברא, המספק את צרכינו בשפע. בנוגע לכך נאמר במזמורי התהלים: ”מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב־אנוש, להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד. מה רבו מעשיך, יהוה, כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנייניך.” (תהלים ק״ד:14, 15, 24) ”מה רב טובך אשר צפנת ליראיך! פעלת לחוסים בך נגד בני־אדם.” (תהלים ל״א:20) ”פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.”(תהלים קמ״ה:16) מאחר שיהוה כה נדיב, האם לא מוטל גם עלינו להיות נדיבים ולהודיע ברבים את ”הבשורה הטובה” הנאדרת הזאת?
14. (א) מדוע העמים ”מחוסרי תקווה”? (ב) כיצד באות לידי ביטוי אמונתנו ו’תקוותנו החיה’?
14 בעשותנו כן, אנו נוטלים חלק ב”מעשים טובים אשר אלהים הכינם מקדם למען נחיה [נתהלך] בהם.” שוב אין אנו ”נוכרים לבריתות ההבטחה, מחוסרי תקווה וללא אלהים בעולם.” חדלנו להתהלך ”כיתר הגויים, ההולכים בהבלי שכלם. חשוכי דעת הם, זרים לחיי אלהים בגלל בערותם וקשי לבם.” (אפסיים ב׳:10, 12; ד׳:17, 18) זאת, משום שאנו מתהלכים עתה עם אלהים, וה”מעשים טובים” הכוללים את הטפת ”הבשורה הטובה”, משקפים את אמונתנו ואת ’התקווה החיה’ הגואה בלבבנו. – מתי ד׳:17; ה׳:16; ט׳:35; כ״ד:14.
תקווה לממשלת־צדק
15. (א) מדוע חיוני ש’תקוותנו החיה’ תתייחס גם לממשלה טובה? (ב) איזו נבואה מעודדת נתן ישעיהו בהקשר לכך?
15 תקוותנו החיה כוללת הרבה יותר מאשר את התוחלת לחיי־נצח. צא וחשוב: האם נעים יהיה לחיות לנצח תחת ממשלות אנוש אכזריות ומדכאות, כמו אלה שמשלו לעתים כה קרובות במהלך ההיסטוריה? יש שהיו מעדיפים מוות על שיעבוד כזה. לאושרם, כוללת תקוותם החיה של משרתי אלהים תקווה לממשלת־צדק, שלמענה התפללו רבים מזה זמן רב. מלכות יהוה תקדש את שמו ותגרום לכך שרצונו ייעשה ... כבשמים כן בארץ”. (תהלים קמ״ה:11; מתי ו׳: 9, 10) יהוה החל זה מכבר בהכנות למלכות זו, ודוד המלך היווה סמל למשיח בתפקידו כמלך. הנביא ישעיהו תיאר את המשיח כ”שר שלום”, והוסיף : ”למרבה המשרה ולשלום אין־קץ, על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, מעתה ועד עולם. קנאת יהוה צבאות תעשה זאת.” – ישעיהו ט׳:5, 6.
16. איזו הבטחה נתנו הנביא דניאל ומחבר התהלים בנוגע למלכות?
16 יהוה גילה, באמצעות דניאל הנביא, פרטים נוספים על מלכותו, באמרו: ”ובימי המלכים האלה יקים אלהי השמים מלכות שלא תחרב לעולם. מלכות זו לא תעבור לעם אחר. היא תפורר את כל המלכויות האלה ותשים להן קץ והיא תקום לעולם.” (דניאל ב׳:44, מארמית) מלכות אלהים תפעל כממשלה, בהחליפה את האנדרלמוסיה הפוליטית הנוכחית בשלטון כלל־עולמי מאוחד. אילו ברכות נפלאות תעתיר ממשלה זו על נתיניה שעל הארץ! היא תמשול בצדק ותכונן שלום־קבע בכל רחבי תבל, ככתוב: ”ידין עמך בצדק וענייך במשפט. ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. ... יפרח בימיו צדיק, ורוב שלום עד בלי ירח; ויירד [ישלוט] מים עד ים ומנהר עד אפסי־ארץ.” – תהלים ע״ב:1–8.
17. מדוע, אם כן, צריך ש’תגאה בנו התקווה’, וכיצד יכולים אנו לתת ביטוי לתקווה זו?
17 בהתייחסו שוב אל ”מה שנכתב מקדם”, אומר הכתוב: ”וישעיהו אומר: ’והיה שורש ישי [אבי דוד], אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו.’ ואלהי התקווה ימלא אתכם כל שמחה ושלום באמונתכם, כדי שתגאה בכם התקווה בכוח רוח־הקודש.”(רומיים ט״ו:12, 13) אכן, תקוותנו המעוגנת במלכות אלהים, שבידי המשיח, מהווה מקור שמחה ושלווה, ומאחר שלבנו שופע תקווה זו, חשים אנו דחף להכריז עליה לאחרים, בכוחה של רוח־אלהים. – זכריה ד׳:6; ישעיהו מ׳:28–31.
18. כיצד מתאר הנביא ישעיהו בצורה מזהירה את שלטון המשיח?
18 בדברו על ”שורש ישי”, ציטט פאולוס מישעיהו י״א, המנבא על שלטונו המזהיר של המשיח לאמור: ”ונחה עליו רוח יהוה, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה; והריחו ביראת יהוה. ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ.” לאחר שהוא מתאר את שלוות גן־העדן הרוחני שממנו נהנים משרתי אלהים כבר כיום, כאילו אולפו חיות הפרא, אומרת הנבואה: ”כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים.” איזו תקווה נאדרה! אין פלא שרבים מבין העמים דורשים את המשיח, ”שורש ישי, אשר עומד לנס עמים”. – פסוקים 1–10.
19. מדוע צריך שנשמח בתקווה במיוחד עתה?
19 למן השנה המכרעת, שנת 1914, נמצאת האנושות ב’עת הקץ’. המשיח יושב עתה על כס מלכותו השמימי, וכל המלאכים עימו. הוא החל לאסוף את הגויים למשפט ו”אז יפרידם זה מזה, כרועה המפריד את הכבשים מן העזים.” לעמי הגויים, ולאנשים דמויי־עז, זוהי עת של מצוקה חשוכת תקווה, אך לגבי האנשים המצייתים’ דמויי־הכבש, עתה המועד ’להתעודד ולהרים את ראשיהם, כי גאולתם קריבה’.– מתי כ״ד:3–8; כ״ה:31–34; לוקס כ״א:26–28.
20. בעשיית מה, נגלה עתה כוח־סבל שבתקווה?
20 אך, יש צורך להוכיח כוח־סבל כדי לזכות ולראות בהתגשמות התקווה. בשעה ש”אחרית הימים” האלה מתקרבים לקיצם, עלינו לראות את פני־הדברים כפי שמייעץ הכתוב: ”ואלהי הסבלנות והנחמה יתן ותהיו תמימי־דעים זה עם זה, כדי שבלב אחד ובפה אחד תהללו את אלהים.” (רומיים ט״ו:5, 6) הבה נמשיך, איפוא, לשרת את אלהים ”בלב אחד ובפה אחד”, תוך גילוי כוח־סבל, כשאנו מטיפים את הבשורה הטובה על המלכות ”לעדות לכל הגויים”, תוך ביטחון שאחר־כך ”יבוא הקץ”. (מתי כ״ד:13, 14) הבה נשים את מלוא מבטחנו ביהוה, ”אלהי התקווה”.