לקחים מכתבי־הקודש: עובדיה 1–21
אזהרות אלוהיות הנוגעות לחייך
”הנוגע בכם נוגע בְּבָבַת עינו [עֵינִי, תיקון סופרים].” (זכריה ב׳:12) אזהרה חמורה זאת מזהירה את הכול: יהוה אכן שם לב לאופן בו מתייחסים העמים אל משרתיו. מה קורה, איפוא, לעם המעלים עין מאזהרה אלוהית זו, ופוגע במשרתיו של אלהים? ספר עובדיה, הקצר בין ספרי התנ״ך, משיב על כך.
שואה לאדום
איש אינו יכול להימלט ממשפט יהוה. נבואתו של עובדיה, שנמסרה בשנת 607 לפה״ס בערך, חזה מראש את גירוש בני־אדום מארצם, על אף מעמדם הבטוח והמוגן לכאורה, כאילו נמצאו גבוה ”בין כוכבים”. אף־על־פי שלא נמסר מידע על הרקע האישי של כותב ספר מקראי זה, תאם אורח־חייו את משמעות שמו ”עבד־יהוה”. כיצד? בכך שהכריז על משפטי השמדה. הנבואה הבהירה שכשתיפול אדום, יבזזו אותה ידידיה ובני־בריתה. אפילו חכמיה וגיבוריה לא יישרדו. — פסוקים 1–9.
אלהים מביא שואה על האנשים האשמים בהפעלת אלימות נגד משרתיו. מה היתה הסיבה לשואה שנועדה לבוא על אדום? התעללות אלימה חוזרת ונשנית באחיהם, בני־יעקב. כצאצאי עשיו, היתה לבני־אדום קירבה משפחתית לבני־ישראל. למרות זאת, האשים אותם אלהים על שבזזו את שיירי־בשרם, הביעו שמחה מרושעת על נפילת ירושלים, והוסיפו חטא על פשע כשהסגירו את הניצולים לידי האויב הבבלי. בכך חרצה אדום את דינה. — פסוקים 10–16.
בית־יעקב נועד להשתקם
הבטחות יהוה מהימנות תמיד. בימי עובדיה, הבטיח יהוה שבני־ישראל ישובו וישכנו בארצם, ואף יותר מזה. הם לא יהוו עוד עם מפולג. בית־יעקב, ממלכת־יהודה בת שני־השבטים, יאוּחד עם בית־יוסף, ממלכת עשרת־השבטים, במיבצע משותף בו ’ישרפו’ את אדום, כאש המכלה קש, ויכבשו את שטחיה. בסיימו את נבואתו בנימה מעודדת, הכריז עובדיה שבני־ישראל השבים למולדתם, יעבדו את אלוהיהם באחדות וייהפכו לנתיניו. יהוה אכן ימלוך עליהם. — פסוקים 17–21.
הלקח לימינו: התעלמות מאזהרות מניבה פרי מזיק. מכאן שהאזהרה החמורה שהשמיע עובדיה לאדום צריכה להדהד באזני כל אלה המתנגדים לאלהים כיום: אלה הנלחמים ביהוה ובמשרתיו ינחלו השמדה נצחית.
לקחים מכתבי־הקודש: יונה א׳:1 עד ד׳:11
תוכל להימלט משואה הממשמשת ובאה! תוכל לזכות ברחמי אלהים! הכיצד? אם תלמד את הלקח שבסיפור אמיתי שאירע לפני למעלה מ־800,2 שנה — זה שמסופר בספר יונה. ספר זה, שהנביא יונה מהגליל כתב ב־844 לפה״ס בערך, מעניק לנו הבנה רוחנית.
יונה בורח
עלינו לבטוח ביהוה שיתמוך בנו בשירותו. אך, יונה ברח מהמשימה שהטיל עליו אלהים, במקום להישען על יהוה, בביטחון שיתמוך בו. אמת, לא היתה זאת משימה קלה. הוא נשלח להזהיר את אנשי נינווה המרושעים, חסרי־הבושה, מפני שואה שינחית עליהם אלהים. אולם, יונה שם פניו אל הכיוון ההפוך בהפליגו אל תרשיש, הנקראת עתה ספרד. בדרך, פקדה אותם סערה כה עזה עד שהצלת הספינה והצוות נראתה כבלתי־אפשרית. יונה התוודה על מגרעתו; המלחים השליכו אותו אל הים הסוער, והסערה שכחה מיד. דג גדול בלע את הנביא. — א׳:1 עד ב׳:1.
משרתי אלהים יכולים לבטוח באלהים שיענה לתפילותיהם. מבטן הדג קרא יונה לעזרת אלהים. בתפילתו הודה לאלהים על שהציל אותו מטביעה במצולות, והבטיח לשלם את אשר נדר. כעבור זמן־מה, הקיא אותו הדג אל היבשה. — ב׳:2–11.
יונה הולך אל נינווה
לעולם אל לנו להשתמט משליחות כלשהי מיהוה. יונה, כפי הנראה, למד את הלקח החשוב הזה, ואף שקודם לא שש לשליחותו, אכן בישר בנינווה, ”העיר הגדולה”. הוא השמיע אזהרה פשוטה אך קולעת: ”עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת.” בצורה מפתיעה, התחרטו אנשי נינווה על רישעותם, וחסכו מעצמם את השואה. — ג׳:1–10.
בן־אדם אינו יכול להגביל את רחמיו של אלהים. יונה כעס על שנינווה לא הושמדה. אך, באמצעות צמח, הבהיר יהוה ליונה שהוא יגלה רחמים לפי רצונו. — ד׳:1–11.
לקח לימינו: היענות לנבואת אלהים יכולה למנוע שואה! חקה את קו־פעולתם של אנשי נינווה. הקשב בענווה לישוע המשיח, שהוא נביא גדול מיונה. — לוקס י״א:32.
[תיבה בעמוד 18]
בחינת פסוקים מקראיים
○ פסוק 7 — ’אכילת לחם’ עם מישהו היוותה, בימי המקרא, אות ליחסי ברית ידידות עימו. עד כמה אירוני! הבבלים, ’אנשי ברית’ עם בני־אדום, נועדו להיות משמידיהם. אמת, בבל של ימי נבוכדנאצר איפשרה לאדום לקבל חלק מהשלל שביהודה לאחר החרבת ירושלים. אך, נבונאיד, מלך בבל שבא מאוחר יותר, ריסן אחת ולתמיד את כל שאיפותיה הכלכליות והמסחריות של אדום.
○ פסוק 10 — גורלה של אדום נחרץ ל’היכרת לעולם’ בשל השנאה העזה, הנוקשוּת וחוסר החיבה הטבעית שגילתה כלפי אחיה, ”בני־יהודה”. (פסוק 12) הכחדה כגון זו משמעותה היתה שהעם האדומי על ממשלתו ואוכלוסייתו השוכנת בשטח מוגדר, נועד להיעלם מעל־פני האדמה. ואכן כן, כיום לא קיים כל עם שניתן לזהות את מוצאו כאדומי; הם ”היו כלוא היו.” — פסוק 16.
[תיבה בעמוד 19]
בחינת פסוקים מקראיים
○ ב׳:1 — בשל ראשו וגרונו הגדולים, לוויתן ארך־ראש מסוגל לבלוע אדם. אף־על־פי שלוויתנים נדירים בים־התיכון, בעבר עגנו ספינותיהם של ציידי לוויתנים בנמל יפו. הכריש הלבן הגדול הוא דג הנוהג לעקוב אחרי אוניות בים־התיכון, ולאכול את כל מה שמשליכים מן הסיפון. הוא גם מסוגל לבלוע אדם בשלימותו. עם זאת, במקרה של יונה, אלהים השתמש ב”דג גדול”, אולי יצור ימי שאינו מוכר למדע של ימינו.
○ ב׳:2, 3 — כמובן, לא היו ליונה תנאים נוחים לחבר שירה בהיותו ב”מעי הדגה”. אך, מאוחר יותר העלה את חווייתו על הכתב. מעומק לבו נבעו מלים המזכירות לנו מזמורים בספר תהלים אשר ביטאו את משאלותיו. — השווה ב׳:3 עם תהלים ק״כ:1; ק״ל:2; ב׳:6 עם תהלים ס״ט:2.
○ ג׳:3 — יונה לא הגזים באשר לגודלה של העיר נינווה. אורך החומה שהקיפה את העיר עצמה אמנם היה רק כ־13 ק״מ, אך שם העיר התייחס, ככל הנראה, גם לפרבריה, שייתכן שהיקפם היה כ־42 ק״מ.
○ ג׳:10 — משמעות המלה ”ויינַחֶם” היא ”שינה את דעתו בנוגע למעשה שכבר בוּצע, או שהתכוון לבצע.” מבחינה זו, יכול יהוה ’להינחם’ על תכנית כלשהי, או לשנות את דעתו בנוגע להטלת עונש על אנשים חוטאים עקב חרטה כנה מצידם.