היקפו המדהים של טוּבו של אלהים
אלהים הוא טוב! כמה פעמים שמעת ביטוי זה, או התבטאת כך בעצמך? אך, האם חשבת פעם על היקף טוּבו של אלהים כלפיך? הירהורים מעין אלה מעמיקים את הערכתנו לאל אותו אנו עובדים.
תחילה, עלינו להבין מה פירושו של טוּב. כמובן, טוּב הוא התכונה הנוגדת לרוע. אך, המונח ”טוּב” משמעו יותר מכך. זוהי תכונה פעילה. אדם טוב מבצע מעשים טובים. ואלהים, בטובו, מבצע מעשים טובים כה רבים למעננו, כך שלבבנו מתמלא חמימות כלפיו.
היקפו הנרחב של טוּבו של אלהים מתבטא בדבריו למשה במדבר־סיני. שם, הבטיח לעבדו הנאמן: ”אני אעביר כל טוּבי על פניך.” בהגשימו הבטחה זו, ובהשתמשו בשמו האישי, המשיך אלהים ואמר: ”יהוה, יהוה, אל רחום וחנון, ארך־אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה.” — שמות ל״ג:19; ל״ד:6, 7.
אם כן, טובו של אלהים כולל בחובו את היותו רחום וחנון, את חסדו ואמיתוּתו. בנוסף לכך, טובו משתקף בעובדה שהוא ”ארך־אפיים”, סבלני. אולם, אין משמע הדבר שהוא דומה להורה המפנק את ילדיו, ומתיר לחטא להמשיך לעד. באשר לחוטאים חסרי־חרטה, אמר: ”ונקה לא ינקה.” אל טוֹב אינו יכול להותיר ללא־רסן את קיומו של הרשע.
שפע טוּבו של אלהים
עתה, חשוב על כמה מן הדרכים בהן גילה אלהים את טובו. ראשית, הוא גילה את טובו כלפי בני־אדם כבר בבראו את כדור־הארץ. הוא לא סיפק רק את הדברים הנחוצים לקיום חיי אנוש, אלא בנדיבות ברא על כוכב־הלכת שלנו דברים ללא־ספור המוסיפים עונג רב לחיים עליו. הוא נתן מאכלים ומשקאות במיבחר עצום. הוא ברא מיגוון מקסים של חיות וציפורים ויצר פרחים המוסיפים צבע ויופי לסביבתנו. בנוסף לכך, יצר סוגים שונים ורבים של נופים מרהיבי־עין. בכל פעם שאנו צופים בשקיעה ססגונית או בהרכבי־עננים מעניינים, אנו רואים הוכחה לטובו של אלהים!
כאשר ברא את הזוג האנושי הראשון, בא שוב לידי ביטוי טובו של אלהים. הוא חנן את אדם וחוה בגוף מושלם ובריא והניח אותם בגן־עדן. הוא הטיל עליהם משימה מרתקת ומלאת אתגרים: ”מלאו את הארץ וכיבשוה.” הוא הציב לפניהם את התוחלת של חיי־נצח, יחד עם צאצאיהם הרבים, בתנאי גן־עדן. (בראשית א׳:26–28; ב׳:7–9) איזו מתנת כלולות נפלאה לזוג האנושי הראשון!
אפילו לאחר שאדם וחוה מרדו בו, לא נטשם אלהים לחלוטין. בשלב זה, אילו הענישם במוות מיידי, היה פועל בתואם עם מידת הצדק. אך, הוא גילה חסד כלפי הזוג האנושי החוטא. הוא התיר להם להמשיך לחיות וגם ללדת ילדים. — בראשית ה׳:1–5.
יתרה מזאת, אלהים המשיך לגלות את טובו כלפי האנושות החוטאת מאז ועד היום. כפי שציין דוד המלך: ”טוב יהוה לכל, ורחמיו על כל מעשיו.” (תהלים קמ״ה:9) הוא מספק את הכל בשפע, כדי לכלכל את חיי־האדם על כדור־הארץ, שהוא קניינו. ישוע אמר לבני־ישראל בימיו: ”אביכם שבשמים... מזריח את שמשו על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים.” (מתי ה׳:45) כל רעב או מחסור השוררים כיום אינם תוצאה של מחדל מצד אלהים מבחינת סיפוק צרכי האנושות. הם נובעים משחיתות, אכזריות וחוסר־יעילות מצד בני־אדם.
כמו־כן, אלהים גם מאפשר לבני־האדם לנצל את המשאבּים המינראליים של כדור־הארץ, ולא מנע מהם להבין דברים רבים על השמים זרועי־הכוכבים ועל המיבנה הפיזי של העולם הסובב אותם. אכן, יהוה מגלה את טובו לאנושות, חרף העובדה שרבים מכחישים ביהירות את קיומו, ואחרים מנצלים את טובו למטרות אנוכיות, אפילו עד כדי דיכוי עמיתיהם בני־האדם. — תהלים י״ד:1.
טוּבו של אלהים כלפי המאמינים
ברור, איפוא, שאלהים גילה את טובו כלפי האנושות בכללותה, אך יש בנוהגיו עם עובדיו המאמינים, כדי לחמם את הלב במיוחד. למשל, מיד לאחר מרידתם של אדם וחוה, ניבא אלהים על הופעת ”זרע”, שיגאל לבסוף את האנושות מההשפעות השליליות של חטאם. (בראשית ג׳:15) בחלוף הזמן, רבים מצאצאי אדם שירתו את אלהים בנאמנות, חרף אי־שלימותם, ונבואה קדומה זו העניקה להם תקווה לעתיד טוב יותר. אברהם, אחד מאותם משרתים נאמנים, כונה אפילו ”אוהב אלהים”, כלומר, ידידו. — יעקב ב׳:23; ישעיהו מ״א:8.
אלהים הבטיח לאברהם שזרעו יירבה וייעשה לגויים רבים ושהחלק העיקרי של צאצאיו יירש את ארץ־כנען. בתור התגשמות לכך, בבוא המועד, אוּרגנו בני־ישראל, שהם צאצאי אברהם, כעם. (בראשית י״ז:3–8; שמות י״ט:6) שוב, גילה אלהים את טובו לעם חדש זה בהושיעו אותם מעבדות במצרים, בהגינו עליהם במדבר, בנתנו להם את התורה והכהונה, ולבסוף בהעניקו להם כנחלה את ארץ־כנען הפורייה.
מאוחר יותר הפך עם־ישראל לממלכה, ויהוה הטיל על שלמה, מלכה בשר ודם השלישי, לבנות לו בית בירושלים שנועד להיות מרכז עולמי לעבודתו. עם השלמת בניית בית־המקדש, נערך טקס חנוכת־בית מפואר בליווי חגיגה מלאת־שמחה. המקרא מציין ביחס לסיום החגיגות: ”ויברכו [בני־ישראל] את המלך וילכו לאוהליהם, שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה יהוה.” (מלכים א׳. ח׳:66) במהלך תולדותיהם היו מיקרים נוספים שבהם לבבות בני־ישראל גאו משמחה בשל גילויי טובו של אלהים כלפיהם.
אולם, למרבה הצער, הם לא העריכו תמיד את זכותם לעבוד את האל האמיתי היחיד. מאוחר יותר, בני־ישראל ככלל בגדו באלהים, ובשנת 607 לפה״ס הירשה יהוה לבבלים לשבותם. כפי שציין אלהים למשה, למען טובו ”נקה לא ינקה.” — שמות ל״ד:7.
ברם, כעבור 70 שנות גלות, השיב אלהים בחסדו שארית נאמנה של בני־ישראל אל מולדתם. מה הניעו לעשות כן? טוּבו. ירמיהו כתב את המלים הנבואיות הבאות בנוגע לשיבת בני־ישראל מבבל: ”ובאו וריננו במרום ציון ונהרו אל טוּב יהוה.” והמשיך הנביא ואמר: ”’את טוּבי ישבעו,’ נאום יהוה.” — ירמיהו ל״א:12, 14.
בבוא המועד, הופיע ישוע על כדור־הארץ בהוכיחו כי הוא ה”זרע” שעליו ניבאה ההבטחה שניתנה עוד בגן־עדן. (בראשית ג׳:15) כתבי־הקודש מציינים: ”כי כה אהב אלהים את העולם עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי־עולם.” (יוחנן ג׳:16) מותו של ישוע סיפק את קרבן־הכופר לפדיית בני־אנוש מהחטא ולהשבתם למצב של שלימות. כך נועדו ההשלכות השליליות של חטאו של אדם להתבטל לבסוף. כפי שכתב פאולוס אל הרומיים: ”כי כשם שבגלל אי־ציותו של אדם אחד נעשו הרבים לחוטאים, כן גם בגלל ציותו של האחד ייעשו הרבים לצדיקים.” (רומיים ה׳:19) תודות לטובו של אלהים, יש עתה לבני־אדם ישרי־לב התקווה לזכות בחיי־נצח. הם יכולים אפילו לזכות ליחסי־ידידות עם אלהים בדומה לאברהם.
אלהים ממשיך לגלות את טובו גם היום לאלה המשרתים אותו. הוא משיא עצות באמצעות כתבי־הקודש, כדי לסייע להם לפתור את בעיותיהם. (תהלים קי״ט:105) הוא מרעיף עליהם את מתת רוח־קודשו כדי לעזור להם להתנהג על־פי ערכי־הצדק שלו. כמו־כן, הוא מגלה את מטרתו, כך שהמשיחי יכול לצפות בדריכות לעולם חדש רב־צדק שאותו יביא לאחר שישים קץ לסדר־דברים ישן זה. (משלי ד׳:18; פטרוס ב׳. ג׳:13) משיחיים בטוחים לחלוטין באשר לדברים אלה, מפני שאלהים, בטובו, גילה אותם בדברו שלעולם אינו שוגה. — טימותיוס ב׳. ג׳:16.
על־כן, סקירת הדברים המשקפים את טובו של אלהים אכן מחממת את לבנו כלפיו. אך, יחד עם זאת מתעוררת השאלה:
עד כמה תפיק אתה תועלת מטוּבו של אלהים?
למעשה, תהא מי שתהא, אתה כבר מפיק תועלת מטובו של אלהים. אתה נושם, אתה אוכל, אתה שותה, אתה נהנה מהחיים — וכל אלה הן מתנות מאת אלהים. אך, השאלה היא: האם אתה מפיק ממנו את מלוא התועלת? זכור, אלהים צימצם את גילויי טובו כלפי אדם וחוה לאחר שחטאו. בדומה לכך, יגביל הוא את בירכתו כלפינו, אם לא ניענה בדרך הנכונה לטובו. כיצד נוכל לעשות זאת?
מחבר התהלים התפלל: ”טוּב, טעם ודעת למדני, כי במצוותיך האמנתי.” (תהלים קי״ט:66) גם עלינו לבקש זאת. כשם שאלהים טוב, עלינו ללמוד להיות טובים כמותו. פאולוס עודדנו: ”לכו בדרכי אלהים כבנים אהובים.” — אפסיים ה׳:1.
כדי לעשות זאת, תחילה עלינו לחקור את כתבי־הקודש כדי להבין מהו טוּב. אזי, יש לבקש מאלהים שיעזור לנו לטפח תכונה זו. טוּב־לב הינו אחד מפירות הרוח, בנוסף ל”אהבה, שמחה, שלום, אורך־רוח, נדיבות, ... נאמנות, ענווה, ריסון־עצמי.” (גלטיים ה׳:22, 23) נוכל לטפח את כל התכונות הללו, אם נסתמך על רוחו של אלהים, נִלמד את כתבי־הקודש שנכתבו בהשראת רוח־אלהים, נתפלל אליו לקבלת עזרה ונתרועע עם משיחיים בעלי אותו קו־מחשבה. — תהלים א׳:1–3; תסלוניקים א׳. ה׳:17; עברים י׳:24, 25.
המקרא מציין גם: ”זֵכֶר רב טוּבך יביעו וצידקתך ירננו.” (תהלים קמ״ה:7) מכאן שאלהים מצפה מאיתנו לספר לזולת על טובו. עלינו לדבר ללא ליאות על אבינו השמימי.
לסיכום, אל לנו לנצל לרעה את טובו של אלהים. אמת, יהוה סולח לחוטאים. דוד המלך היה בטוח בתשובה חיובית מיהוה כאשר התפלל אליו: ”חטאות נעורי ופשעי אל תזכור. כחסדך זכור לי אתה, למען טוּבך, יהוה.” (תהלים כ״ה:7) האם פירוש הדבר שאנו יכולים להרשות לעצמנו לחטוא תוך ציפייה בטוחה שאלהים יסלח לנו על כך? לא ולא! זכור, בקשר לגילויי טובו, ציין אלהים לגבי חוטאים חסרי־חרטה ש”נקה לא ינקה.”
ליהנות מטוּבו של אלהים
כשאנו זוכים כבר במלוא טובו של אלהים, עד כמה מתמלא לבנו חמימות כלפיו! אנו מקבלים עידוד לפעול בתואם עם עצתו הנאותה של השליח פאולוס: ”התנהגו נא כבני האור, כי פרי האור הוא כל טוּב וכל צדקה ואמת.” — אפסיים ה׳:8, 9.
מדי יום ביומו, אנו ערים לדאגתו האוהבת של אלהים כלפינו. אפילו בנסיבות הקשות ביותר, אנו יודעים שהוא אינו עוזב את אלה האוהבים אותו. כן, אנו חשים את השלווה הנשגבת שחש מחבר התהלים: ”אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי; ושבתי בבית יהוה לאורך ימים.” — תהלים כ״ג:6.