שאלות של קוראים
האם פרי עץ הדעת טוב ורע שאכלה חוה, ולאחר מכן אדם, היה תפוח?
אין אנו יודעים. אנשים רבים סבורים ש’הפרי האסור’ היה תפוח, ובמרוצת הדורות, תיארוהו אמנים פעמים רבות ככזה. אך המקרא אינו נוקב בשם העץ או בפריו. חוה כינתה אותו פשוט כ”פרי העץ אשר בתוך הגן” (בראשית ג׳:3).
חומר מעניין בנושא מופיע תחת הערך ”תפוח” בספר הבנה מכתבי־הקודש (אנגלית):
”קיימות סברות רבות באשר לזיהוי העץ והפרי המוגדר כתפוח. המלה תפוח מורה על דבר שהוא ייחודי בריחו. מקורה בשורש נפח שמשמעו להתנשם; להתנשף; לנשום בכבדות (בראשית ב׳:7; ירמיהו ט״ו:9; איוב ל״א:39). בנוגע לכך, כתב מ. ס. פישר: ’כל קשר [לשורש נפח] נראה בתחילה כחריג מבחינה סמנטית, אולם הרעיון של ”נשיפה” ו”הפצת ריח” קשורים זה לזה. קרוב אל נפח הוא פוח שמשמעו הן ”נשב” (רוח) והן ”הפיץ ריח נעים, היה ריחני”’ (Theological Wordbook of the Old Testament [מילון תיאולוגי של התנ״ך] בעריכת ר. ל. האריס, 1980, כרך ב׳, עמוד 586).
”יש המעלים את האפשרות שהשם תפוח מתייחס לפירות אחרים כגון התפוז, האתרוג, החבוש והמשמש... ברם, משמעות המלה המקבילה בערבית תוּפַח היא בראש ובראשונה ’תפוח’, וראוי לציין ששמות האתרים תפוח ובית־תפוח (הנקראים כך קרוב לוודאי משום שפרי זה נפוץ בסביבתם), נשתמרו במילים הערביות המקבילות להן באמצעות שימוש במלה זו (יהושע י״ב:17; ט״ו:34, 53; ט״ז:8; י״ז:8). אתרים אלו לא היו ממוקמים בשפלה אלא ברמה, שבה האקלים בדרך־כלל מתון. בנוסף לכך, אין לשלול כליל את האפשרות שבעבר חלו שינויים קלים באקלים. עצי־תפוח אכן גדלים כיום בישראל, ולכן נראה שהדבר תואם את התיאור המקראי באופן המניח את הדעת. ויליאם תומפסון, שבילה זמן רב בסוריה ובארץ־ישראל במאה שעברה, אף דיווח שגילה עצי־תפוח באיזור אשקלון שבשפלת פְּלֶשֶת (The Land and the Book [הארץ והספר], מהדורה מתוקנת מאת ג׳. גרנד, 1910, עמודים 545, 546).
”עץ־התפוח מוזכר בעיקר בשיר־השירים, היכן שביטויי האהבה של הרועה לשולמית מדומים לצלו הנעים של עץ־התפוח ולמתיקות פריו (שיר־השירים ב׳:3, 5). בנוסף לכך, הרועה משווה את ריח אפה לזה של התפוחים (שיר־השירים ז׳:9; ראה גם ח׳:5). במשלי (כ״ה:11), דיבור הולם ובעתו, מדומה ל”תפוחי זהב במשכיות כסף”. ההתייחסות הנוספת היחידה לתפוח היא ביואל א׳:12. המסורת המקובלת שהפרי האסור בגן־עדן היה תפוח, משוללת כל יסוד מקראי. בדומה לכך, הביטוי ’תפוח העין’ שאומנם מצוי בתרגום המלך ג׳יימס (תהלים י״ז:8; משלי ז׳:2 ועוד) אינו מושג מקראי. במקור נאמר ’אישון העין’” (הבנה מכתבי־הקודש, כרך א׳, עמודים 131–132, שיצא לאור באנגלית ב־1988 על־ידי חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים).