הגשת סיוע בינות להריסות
מאמצי האדם להגיש סיוע בעקבות אסון בהחלט ראויים לשבח. מבצעי סיוע רבים עזרו לבנות מחדש בתים, לאחד משפחות ומעל לכל, להציל חיים.
כאשר ניחת אסון, עדי־יהוה מנצלים — בהכרת טובה — כל אמצעי שמעמידים לרשותם מבצעי הסיוע החילוניים. בד בבד, חלה עליהם מחויבות מקראית ’לגמול טוב בייחוד לבני אמונתם’ (גלטים ו׳:10). אכן, העדים חשים שיש ביניהם מעין קרבת־דם; הם מתייחסים זה לזה כאל ”בני־משפחה”. מסיבה זו הם פונים איש אל רעהו בכינויים ’אח’ ו’אחות’. (השווה מרקוס ג׳:31–35; פילימון 1, 2.)
לכן, כשאסון פוקד איזור כלשהו, זקני־הקהילה של עדי־יהוה עושים מאמצים חרוצים לאתר את כל חברי הקהילה, לבדוק מה הם צורכיהם ולדאוג להגשת העזרה הנחוצה. שים לב כיצד הדבר התבצע בפועל באַקרָה שבגאנה; בסאן אנג׳לו, ארה״ב; ובקוֹבֶּה, יפן.
אקרה — ”ימי נוח בזעֵיר־אנפּין”
הגשם החל לרדת בערך בשעה 11 בלילה, וניתך ארצה בשטף במשך שעות. ”הגשם היה חזק, עד כדי כך שכל משפחתי נשארה ערה”, מספר ג׳ון טְיוּמַסי, אחד מעדי־יהוה באקרה. העיתון דֵיילי גרפיק כינה זאת ”ימי נוח בזעיר־אנפין”. ”ניסינו להעביר לקומה העליונה כמה דברי ערך”, מוסיף ג׳ון, ”אבל כשפתחנו את הדלת לחדר המדרגות, פרצו מי השיטפונות פנימה”.
הרשויות התריעו ואמרו שיש להתפנות מהבתים, אך רבים היססו לעשות כן, מחשש שבית מפונה — אפילו אם הוא מוצף — עלול להזמין בוזזים. היו שנבצר מהם לעזוב, גם אם רצו לעשות כן. ”אמי ואני לא יכולנו לפתוח את הדלת”, אמרה ילדה ששמה פאולינה. ”המים עלו ועלו, לכן עמדנו על חביות עץ ונאחזנו באחת מקורות הגג. בסוף, בשעה חמש בבוקר בערך, הצילו אותנו השכנים”.
עדי־יהוה החלו לפעול בהקדם האפשרי. ביאטריס, אחות משיחית, מספרת: ”זקני־הקהילה חיפשו אותנו, ומצאו אותנו בביתם של עדים אחרים, שם מצאנו מחסה. עברו רק שלושה ימים מאז השיטפון, והזקנים עם חברי הקהילה הצעירים יותר באו לעזרתנו וגירדו את הבוץ מתוך הבית ומחוצה לו. חברת המצפה סיפקה חומרי ניקוי, חומרי חיטוי, צבע, מזרנים, שמיכות, בדים ובגדים לילדים. האחים שלחו לנו מזון לכמה ימים. זה ממש נגע ללבי!”
ג׳ון טיומַסי, שצוּטט לעיל, מספר: ”אמרתי לשאר הדיירים שהחברה שלנו שלחה חומרי ניקוי וחיטוי — בכמות מספקת לכל הבניין. כ־40 דיירים עזרו בניקיון. נתתי חלק מחומרי הניקוי לשכניי, שאחד מהם הוא הכומר של הכנסייה המקומית. לעמיתיי לעבודה היה הרושם המוטעה, שעדי־יהוה מגלים אהבה רק לאנשים שלהם”.
האחים והאחיות המשיחיים העריכו מאוד את הסיוע האוהב שקיבלו. אח טיומַסי מסכם: ”אומנם שוֹויים של הדברים שאיבדתי בשיטפון גבוה מערכם הכספי של הדברים שקיבלנו בסיוע, אבל משפחתי ואני סבורים שהודות לעזרתה המרגשת של החברה, הרווחנו הרבה יותר ממה שהפסדנו”.
סאן אנג׳לו — ”זה נשמע כמו סוף העולם”
סופות הטורנדו ההרסניות שהשתוללו בעיר סאן אנג׳לו ב־28 במאי 1995, עקרו עצים, מוטטו עמודי חשמל והפילו לכבישים כבלי מתח גבוה טעוני חשמל. מהירות הרוח הגיעה ל־160 קילומטר לשעה, ומִתקנים שונים של שירותים ציבוריים ניזוקו. ביותר מ־000,200 בתים היו הפסקות חשמל. ואז החל הברד לרדת. השירות הלאומי של חיזוי מזג־האוויר דיווח על ”גושי ברד בגודל כדורי גולף”, לאחר מכן ”בגודל כדור בסיס רך” ולבסוף ”גושים בגודל אשכוליות”. מטר הברד השמיע רעש מחריש אוזניים. אחד התושבים אמר: ”זה נשמע כמו סוף העולם”.
בשוך הסערה — שקט מאיים. אט־אט החלו האנשים לצאת מבתיהם שנפגעו בסערה ולאמוד את הנזקים. העצים שלא נעקרו נותרו קירחים מעלוותם. הבתים שלא קרסו נראו כפשוטי עור. באזורים מסוימים הביא הברד לידי הצטברות סְחופֶת בגובה מטר. אלפי זגוגיות מחלונות של בתים ושל כלי־רכב התנפצו בעת הסערה, ולאחריה נצנצו שברי זכוכיות מתוך מעטה הברד שכיסה את הקרקע. ”כשהגעתי הביתה”, אמרה אשה אחת, ”פשוט ישבתי במכונית בכניסה לבית ובכיתי. הנזקים היו כל־כך חמורים, הייתי פשוט המומה”.
שירותי הסיוע ובתי־החולים החישו עזרה כלכלית, חומרי בניין, טיפולים רפואיים וייעוץ. ייאמר לשִבחם של רבים שנפגעו מן הסערה, כי עשו כמיטב יכולתם לעזור לאחרים.
גם קהילת עדי־יהוה לא ישבה בחיבוק ידיים. אוֹבְּרי קַנֵר, זקן־קהילה בסאן אנג׳לו, מדווח: ”כשנרגעה הסערה, מייד ניגשנו לטלפון כדי לברר מה מצבם של האחרים. עזרנו זה לזה ולשכנינו שאינם עדי־יהוה לחסום בקרשים את החלונות, לכסות את הגגות ביריעות פלסטיק ולהכין, במידת האפשר, את הבתים למזג־אוויר סוער. אחר כך ערכנו רשימה של כל חברי הקהילה שביתם נפגע. כמאה בתים נזקקו לתיקונים, והחומרים שסיפקו סוכנויות הסיוע לא הספיקו. לכן קנינו עוד חומרים והתארגנו לעבודה. סך־הכל התנדבו כ־000,1 עדים, בערך 250 מדי סופשבוע. הם באו ממרחק של עד 740 קילומטר. כולם עבדו ללא ליאות, פעמים רבות במזג־אוויר חם — כמעט 40 מעלות. אפילו אחות בת 70 עבדה איתנו בכל סופשבוע, חוץ מהשבוע שבו שיפצנו את ביתה. ובאותו סופשבוע, היא היתה על הגג ועזרה בביצוע העבודות!
”לא אחת שמענו צופים מהצד מעירים הערות כגון, ’זה היה נחמד אילו דתות אחרות היו עוזרות כך לחבריהן, לא כן?’ שכנינו התרשמו מכך שצוות של 10 עד 12 מתנדבים (כולל אחיות) הגיע ביום שישי השכם בבוקר לבית של עד־יהוה, כדי לשפץ או אפילו לבנות מחדש גג שלם חינם אין כסף. בדרך־כלל, הושלמה העבודה בסופשבוע אחד. לפעמים, קבלן חוץ היה בעיצומה של עבודת בנייה של גג, כשהצוות שלנו רק הגיע לבית הסמוך. אנחנו היינו מפרקים את הגג הישן, בונים גג חדש ומנקים את החצר, עוד לפני שהם סיימו את הגג שלהם. לעתים הם היו מפסיקים לעבוד ופשוט צופים בנו!”
אח קנר מסכם את דבריו ואומר: ”כולנו נתגעגע לחוויה המהנה שעברנו יחד. הכרנו זה את זה מזווית שונה, כשהענקנו אהבת אחים וקיבלנו אהבת אחים, במידה שכמוה לא ראינו מעולם. אנחנו חשים שזה רק שמץ ממה שמצפה לנו בעולם החדש של אלוהים, כשאחים ואחיות יעזרו זה לזה בחפץ לב” (פטרוס ב׳. ג׳:13).
קוֹבֶּה — ”עיי קרשים, טיח וגופות אדם”
תושבי קובה היו אמורים להיערך לכך. ואכן, מדי שנה הם מציינים את ה־1 בספטמבר כ”יום מניעת האסון”. הילדים בבית־הספר מבצעים תרגולת הכנה לרעידת־אדמה, הצבא מְתרגל משימות חילוץ במסוקים ומכבי־האש מפעילים מכשירי הדמיה של רעידות־אדמה, ובעזרתם מתנדבים מפתחים את כושר ההישרדות שלהם בתוך תא בגודל חדר, הרועד ומזדעזע כברעידת־אדמה אמיתית. אך, בזמן אמת, ב־17 בינואר 1995, כל ההתכוננויות ירדו לטמיון. עשרות אלפי גגות קרסו — דבר שמעולם לא קרה במִתקני ההדמיה. רכבות התהפכו; קטעים של כבישים ראשיים נהרסו כליל; צינורות מים וגז נבקעו; בתים התמוטטו כקופסאות קרטון. כתב־העת טיים תיאר את המראה כ”עיי קרשים, טיח וגופות אדם”.
ואז פרצו הדליקות. בניינים עלו בלהבות, שעה שהכבאים המתוסכלים היו תקועים בפקקי תנועה, שהשתרכו לאורך קילומטרים. אלו שהצליחו להגיע למקום השריפה, נוכחו במרבית המקרים שתשתית המים בעיר ניזוקה, ואספקת המים מנותקת. ”היום הראשון היה אובדן עשתונות מוחלט”, אמר אחד מגורמי הציבור. ”כל חיי מעולם לא הרגשתי כל־כך חסר־אונים, כמו בזמן שידעתי שאנשים כה רבים נקברו חיים בבתים העולים באש, ואיני יכול לעשות דבר”.
כ־000,5 איש נִספו, וכ־000,50 בניינים הפכו לעיי חורבות. בקובה היה רק שליש מכמות המזון הדרושה לתושביה. כדי להשיג מעט מים, היו שנאלצו לאסוף את המים המטונפים שנקוו מתחת לצינורות המים ההרוסים. רבים מחסרי הבית נמלטו למקלטים, אשר בכמה מהם חולקו מזון בהקצבה ונתנו לכל אדם מעט אוכל, כחופן אורז ליום. סימנים של אי־שביעות רצון החלו לצוץ מייד. ”הרשויות אינן נוקפות אצבע”, רטן מישהו. ”אם נמשיך להסתמך עליהן, נגווע ברעב”.
קהילות עדי־יהוה בקובה וסביבותיה התארגנו ללא דיחוי. טייס מסוק שראה במו־עיניו את פעילותם, אמר: ”הגעתי לאיזור האסון ביום שבו פרצה רעידת־האדמה, ונשארתי שם שבוע ימים. כשהגעתי לאחד המקלטים, היה ממש תוהו ובוהו. לא היתה שום פעילות סיוע. עדי־יהוה היו היחידים שחשו אל המקום וטיפלו בכל העניינים”.
אכן, המלאכה היתה מרובה. עשרה אולמי־מלכות הוגדרו כבלתי ראויים לשימוש, ויותר מ־430 עדים נותרו חסרי בית. מלבדם, 206,1 בתים שבהם גרו עדים ניזוקו. ובנוסף לכל זאת, בני־משפחותיהם של 15 העדים שנהרגו באסון, היו זקוקים נואשות לנחמה.
כ־000,1 עדים מרחבי המדינה נידבו מזמנם כדי לסייע בביצוע התיקונים. ”כשעבדנו בבית של תלמידי מקרא שעדיין לא נטבלו”, מספר אח אחד, ”נשאלנו כל הזמן, ’כמה כל זה יעלה לנו?’ כשאמרנו שהקהילות מממנות את העבודה, הם הודו לנו ואמרו, ’הדברים שלמדנו מתממשים לנגד עינינו!’”
רבים התרשמו מתגובתם המהירה והיסודית של עדי־יהוה לאסון. ”התרשמתי עמוקות”, אומר הטייס שצוטט במאמר. ”אתם מכנים זה את זה ’אח’ ו’אחות’. ראיתי איך אתם עוזרים זה לזה; אתם ממש משפחה”.
העדים עצמם הפיקו לקחים חשובים מהאסון. אחות אחת מודה: ”תמיד חשבתי שככל שארגון גדל, כך קשה יותר לגלות דאגה אישית”. אך בעקבות הדאגה האוהבת שלה זכתה, שינתה את דעתה. ”היום אני יודעת שיהוה דואג לנו, לא רק כארגון, אלא גם כיחידים”. על כל פנים, שחרור תמידי מאסונות קרב ובא.
שחרור תמידי ממשמש ובא!
עדי־יהוה מצפים בכיליון־עיניים לעת, שבה חיי האדם ופרנסתו לא יבואו אל קצם בעטיים של אסונות. בעולם החדש שיכונן אלוהים, יִלמד האדם לחיות בהרמוניה עם סביבתו. כשיחדלו בני־האדם ממעשיהם האנוכיים, יהיו הם פחות פגיעים לאסונות טבע.
בנוסף לכך, יהוה אלוהים — בורא איתני־הטבע — ידאג לכך שאימתם של כוחות אלה לעולם לא תעיב עוד על משפחתו האנושית ועל פעלי בריאתו הארציים. אז תהפוך הארץ לגן־עדן אמיתי (ישעיהו ס״ה:17, 21, 23; לוקס כ״ג:43). הנבואה שבספר ההתגלות, פרק כ״א, פסוק 4, תתגשם ברוב פאר והדר: ”וימחה כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אֵבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו”.
[תמונה בעמוד 5]
ביאטריס ג׳ונס (משמאל) מדגימה כיצד היא ואחרים יצרו מעין שרשרת אנושית כדי לחצות את מי השיטפונות
[תמונה בעמוד 6]
הגשת סיוע לאחר סופות הטורנדו