”פצעי אוהב”
השליח פאולוס ראה לנכון לתקן את המשיחיים בגלטיה במאה הראשונה לספירה. כנראה למניעת כל תרעומת מצדם שאל: ”ועתה האם הפכתי לכם לאויב באומרי לכם את האמת?” (גלטים ד׳:16).
’באומרו את האמת’ לא הפך פאולוס לאויבם. הוא למעשה נהג על־פי העיקרון המקראי: ”נאמנים פצעי אוהב” (משלי כ״ז:6). הוא ידע שכבוד החוטאים אולי ’ייפצע’. אך הוא הבין שאם לא יתן לחוטא את התוכחה הנחוצה לו, הוא בעצם ישלול ממנו דבר המעיד על אהבת אלוהים כלפיו (עברים י״ב:5–7). לפיכך, בתור ידיד נאמן, שטובת הקהילה לטווח הרחוק עומדת לנגד עיניו, לא נרתע פאולוס מלתת להם תוכחה ותיקון.
עדי־יהוה ממלאים כיום את תפקידם ’לעשות תלמידים מאנשי כל הגויים... ומלמדים אותם לשמור את כל מה [שישוע המשיח] ציווה’. בעשותם כן, משיחיים כנים אלו אינם מתפשרים על אמיתות מקראיות החושפות ומגנות עיקרי־אמונה כוזבים ודפוסי התנהגות לא־משיחיים (מתי ט״ו:9; כ״ג:9; כ״ח:19, 20, ע״ח; קורינתים א׳. ו׳:9, 10). אין לראות בהם אויבים מאוסים, שהרי הם מתנהגים כפי שידיד נאמן צריך להתנהג.
מתוך תובנה שניתנה לו בהשראת אלוהים, כתב מחבר התהלים: ”יֶהֶלמני צדיק, חסד; ויוכיחני, שמן ראש, אל יָני ראשי” (תהלים קמ״א:5).