”אחד המפעלים ההנדסיים המרשימים ביותר”
בהקמת מקדש יהוה בירושלים בימי המלך שלמה לפני כ־000,3 שנה, הוכן מיכל מים מרהיב עשוי נחושת שניצב מחוץ לכניסת המקדש. משקלו היה יותר מ־30 טון וקיבולתו קרוב ל־000,40 ליטר מים. אגן ענקי זה נקרא ”ים מוצק” (מלכים א׳. ז׳:23–26). ”אין לערער על כך שהיה זה אחד המפעלים ההנדסיים המרשימים ביותר באומה העברית”, כך צוטט בכתב העת Biblical Archeologist אלברט זוידהוף, הממונה לשעבר על הטכנולוגיה במועצת המחקר הלאומית של קנדה.
כיצד נבנה המיכל? ”בכיכר הירדן יצקם [את כלי הנחושת] המלך במעבה האדמה”, אומר המקרא (מלכים א׳. ז׳:45, 46). ”קרוב לוודאי שתהליך היציקה דמה לשיטת ’השעווה האבודה’ שעדיין משמשת ליצירת פעמוני ברונזה גדולים”, אומר זוידהוף. הוא מסביר: ”ביסודו של דבר הכינו חרשי הברזל דגם שעווה הפוך של הקערה בהתאם לליבה יבשה לגמרי של תבנית היציקה. ... לאחר השלמת הדגם יצרו את התבנית החיצונית מעל לדגם השעווה ונתנו לה להתייבש. השלב הסופי היה להמיס את השעווה ולשפוך את הברונזה המותכת אל החלל שנוצר”.
גודלו האדיר ומשקלו העצום של ים הנחושת דרשו מיומנות גבוהה. הליבה הפנימית והתבנית החיצונית היו צריכות לעמוד בלחץ של כ־30 טון נחושת נוזלית, והיציקה היתה חייבת להתבצע באופן רציף למניעת סדקים או פגמים. הדבר הצריך ככל הנראה סדרת כבשנים בוערים שחוברו יחדיו בעת יציקת המתכת המומסת לתוך התבנית. מלאכה אדירה מאין כמוה!
בחנוכת המקדש התפלל שלמה המלך לאלוהים וזקף לזכותו את כל מלאכת הבנייה. הוא אמר: ”ותדבר בפיך, ובידך מילאת כיום הזה” (מלכים א׳. ח׳:24).