מפיצים בשורה טובה במרומי האנדים
הנה מצאנו את עצמנו, 18 איש, על רצפת עפר. רעדנו מקור בשקי השינה וגשם זלעפות היכה על גג הפח שמעל ראשנו. בהתחשב במצבו של הצריף הקטן הזה, תהינו אם אנו בני האדם הראשונים המוצאים בו מחסה.
מה עושה חבורה של 18 איש באזור הזה? התשובה נעוצה ברצוננו העז לפעול על־פי הצו של ישוע, לבשר את הבשורה הטובה ”עד קצה הארץ” (מה״ש א׳:8; מתי כ״ד:14). לאור זאת, יצאנו למסע הטפה בשטח מרוחק באנדים של בוליביה.
ההגעה
הקושי הראשון שבו נתקלנו היה קודם כול להגיע לשם. גילינו שהתחבורה הציבורית לאזורים נידחים כגון אלה לא בדיוק עומדת בלוח הזמנים. וכשהגיע לבסוף האוטובוס שלנו התברר שלא היו לכולנו מקומות ישיבה, מפני שהיה קטן מכפי שציפינו. בסופו של דבר, הגענו למחוז חפצנו.
מטרתנו הייתה להגיע לכפרים שבמרומי האנדים של בוליביה. לאחר הנסיעה באוטובוס, היה עלינו להמשיך את המסע ברגל. עמוסים במצרכים ובמזון טיפסנו במעלה ההר התלול בשורה עורפית ובזהירות רבה.
אף־על־פי שהכפרים נראו קטנים הבתים היו מפוזרים, כך שנדרשו שעות רבות כדי לבקר בכל כפר וכפר. לא משנה כמה הלכנו, תמיד בצבץ לו במרחק בית נוסף. פעמים רבות הלכנו לאיבוד בשבילי השדות הפתלתולים.
”למה לא באתם לפני כן?”
אישה אחת התרשמה כל כך מהמרחקים העצומים שגמאנו, עד כי העמידה לרשותנו את המטבח שלה כולל עצים להסקה, כדי שנבשל לעצמנו ארוחת צהריים. איש אחד אשר למד מה מלמד המקרא באשר למצב המתים, שאל: ”למה לא באתם לפני כן?” הוא גילה התעניינות כה רבה עד כדי כך שכאשר עזבנו את הכפר שלו ליווה אותנו כדי לשאול עוד שאלות. אדם נוסף שפגשנו לא שמע מעודו על עדי־יהוה וגילה עניין רב בפרסומים שלנו. הוא היה אסיר תודה על כך שבאנו, ונתן לנו את המפתח לצריף לשהות במשך הלילה.
לילה אחד שרר חושך מצרים, ובלי משים הקמנו את האוהלים שלנו באמצע מושבת נמלים שחורות ענקיות. עד מהרה הראו הנמלים את חוסר שביעות רצונן והחלו לעקוץ אותנו. היינו עייפים מדי מכדי לעבור למקום אחר. לשמחתנו, כעבור זמן קצר הן התרגלו לנוכחותנו.
בהתחלה סבלנו מכאבי גב וצלעות מפני שישנו על הקרקע, אך בהמשך הלילה התרגלנו לכאב. כשעלה הבוקר, נפרש לפנינו מראה שהשכיח מאיתנו את המיחושים והכאבים — עמקים בתוליים ולצידם עננים שריחפו להם בעצלתיים, וכן פסגות מושלגות רבי הוד באופק הרחוק. רק פכפוך הנחל וקול ציוץ הציפורים הפרו את הדממה.
לאחר שהתרחצנו בנחל דנו יחדיו בפסוק היומי ואכלנו ארוחת בוקר. לאחר מכן התחלנו בטיפוס איטי אל כפרים נידחים אחרים. זה היה שווה כל מאמץ. פגשנו אישה קשישה שפרצה בבכי כאשר הראינו לה ששמו של אלוהים, יהוה, כתוב במקרא. היא נדהמה. כעת יכלה לפנות לאלוהים בשמו כשהתפללה אליו!
איש קשיש אחד שאמר כי הוא משוכנע שאלוהים לא שכח אותו, פצח בשיר ושר שהמלאכים שלחו אותנו לשם. אדם אחר שהיה מרותק לביתו בגלל מחלה קשה אמר לנו שאף אחד מהכפר שלו לא טרח לבקר אותו. הוא נפעם שבאנו מלַה פַּס הרחוקה. אדם נוסף שפגשנו התרשם עמוקות מכך שעדי־יהוה מבקרים את האנשים בבתיהם, בעוד שדתות אחרות רק קוראות להם באמצעות פעמוני הכנסייה.
לאף אחד מהבתים אין חיבור לחשמל, ולכן האנשים פורשים למיטתם עם רדת החשיכה ומתעוררים עם עלות החמה. על מנת למצוא אנשים בבית היה עלינו להתחיל לבשר בשעה שש לפנות בוקר. אחרת, היית מוצא את רובם בשדות. בשעות מאוחרות יותר, היו שגילו נכונות לצאת להפסקה מעבודתם על מנת להקשיב למסר שבפינו מדבר־אלוהים — כך שבאותה הזדמנות גם השור הרתום למחרשה זכה למנוחה. רבים ממי שפגשנו בבית פרשו לכבודנו שטיחים מעור כבש כדי שנשב עליהם וכינסו את המשפחה במטרה להקשיב לדברינו. היו חקלאים שהוקירו תודה על הספרות המקראית שלנו ובתמורה נתנו לנו שקים עמוסים תירס.
”לא שכחתם אותי”
כמובן, על מנת שהאנשים יצברו ידע מקראי הם זקוקים ליותר מביקור אחד. רבים הפצירו בנו לחזור כדי ללמד אותם דברים נוספים. לאור זאת, יצאנו למספר מסעות באזור זה שבבוליביה.
אישה קשישה אחת שחזרנו לבקרה הביעה את שמחתה ואמרה לנו: ”אתם כמו ילדים בשבילי. לא שכחתם אותי”. איש אחר שהודה לנו על פעילותנו הזמין אותנו ללון אצלו בפעם הבאה שנבקר שם. אפשר שהגמול הגדול ביותר שזכינו לו הודות למאמצינו היה לשמוע שאישה אחת, שעימה שוחחנו באחד מביקורינו, עברה מאז לעיר והתחילה לבשר.
ביום האחרון של מסענו הראשון אזל לנו הדלק לבנזינייה, וכמעט שלא נותר לנו מזון. אספנו כמות מספקת של עצים כדי להבעיר אש, בישלנו את מנת המזון האחרונה שנותרה לנו והתחלנו לשים פעמינו חזרה. קילומטרים רבים הפרידו בינינו לבין העיר שהיו בה אוטובוסים. לבסוף הגענו בחשיכה.
החזרה
בדרכנו חזרה נתקלנו בלא מעט קשיים, מכיוון שהאוטובוס שלנו שבק חיים. בסופו של דבר תפסנו טרמפ בחלקה האחורי של משאית עמוסת נוסעים ועקב כך הזדמן לנו לבשר ליתר הנוסעים אשר הסתקרנו לדעת מה מעשינו באזור הזה. המקומיים אומנם ביישנים מטבעם, אך בדרך כלל ידועים כאנשים חמים וידידותיים.
לאחר נסיעה בת תשע שעות בחלק האחורי של המשאית הגענו הביתה — רטובים עד לשד עצמותינו וקפואים מקור. אך המסע לא היה לשווא. במהלך הנסיעה הצלחנו לקבוע תוכנית לשיעורי מקרא עם אישה המתגוררת בעיר.
נפלה בחלקנו זכות נפלאה להכריז את הבשורה הטובה לאנשים באזורים הנידחים הללו. בישרנו בארבעה כפרים ובאינספור כפרים קטנטנים. לא יכולנו שלא לחשוב על המילים הבאות: ”מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה” (יש׳ נ״ב:7; רומ׳ י׳:15).
[תמונה בעמוד 17]
נכונים לבשר את הבשורה הטובה