שאלות של קוראים
האם הכתוב ביחזקאל י״ח:20: ”בן לא יישא בעוון האב”, סותר את הכתוב בשמות כ׳:5 האומר שיהוה ”פוקד עוון אבות על בנים”?
אין סתירה בין שני הפסוקים. הראשון מדגיש את אחריות הפרט על מעשיו, והשני מצביע על העובדה שלחטאיו של אדם עשויות להיות השלכות על צאצאיו.
נבחן את הקשר הפסוק שביחזקאל. פרק י״ח מבליט את העובדה שכל אדם אחראי על מעשיו. פסוק 4 אומר: ”הנפש החוטאת היא תמות”. ומה באשר ל’צדיק העושה משפט וצדקה’? נאמר עליו: ”חיֹה יחיה” (יח׳ י״ח:5, 9). אדם המבוגר דיו לשאת באחריות על מעשיו, יישפט על־פי ”דרכיו” (יח׳ י״ח:30).
עיקרון זה בא לידי ביטוי במקרה של קורח משבט לוי. בעת נדודי בני ישראל במדבר, לא הסתפק קורח בזכויות השירות שקיבל. הוא רצה ליטול לעצמו תפקידים שהיו שייכים לכוהנים, ועל כן מרדו הוא ועדתו במשה ואהרון, הנציגים שמינה יהוה. מאחר שפעל בעזות מצח וביקש לעצמו זכות שלא הייתה שמורה לו, המית יהוה אותו ואת שאר המורדים (במ׳ ט״ז:8–11, 31–33). לעומת זאת, בני קורח לא חברו למורדים. אלוהים לא שפט אותם בגין חטא אביהם. הם היו נאמנים ליהוה ולכן ניצלו חייהם (במ׳ כ״ו:10, 11).
אך מה לגבי האזהרה המוזכרת בשמות כ׳:5? נתייחס שוב להקשר הפסוק. יהוה כרת את ברית התורה עם עַם ישראל. אחרי ששמעו בני ישראל את תנאי הברית הכריזו פה אחד: ”כל אשר דיבר יהוה נעשה” (שמ׳ י״ט:5–8). עם ישראל בא ביחסים מיוחדים עם יהוה. לפיכך, המילים שבשמות כ׳:5 הופנו בראש ובראשונה לאומה בכללותה.
כל עוד נשארו בני ישראל נאמנים ליהוה, הפיקו מכך תועלת וזכו לברכות רבות (וי׳ כ״ו:3–8). גם ההיפך הוא הנכון. כאשר דחו בני ישראל את יהוה והלכו אחרי אלוהים אחרים, חדל אלוהים לברך אותם ולהגן עליהם, ובאו עליהם רעות רבות (שופ׳ ב׳:11–18). עם זאת, היו ששמרו אמונים לאלוהים וצייתו למצוותיו אף שהעם ככלל עבד אלילים (מל״א י״ט:14, 18). הנאמנים אומנם חוו קשיים בגלל חטאי העם, אך יהוה נטה להם חסד.
כאשר הפר עם ישראל את עקרונותיו של יהוה בצורה כה מחפירה עד שהפך שמו ללעג בקרב הגויים, החליט יהוה להענישו והרשה שיוגלה בבלה. מטבע הדברים נענשו בני העם הן כקבוצה והן כיחידים (יר׳ נ״ב:3–11, 27). על־פי המקרא, עוון העם היה כה רב עד כי מעשיהם השפיעו גם על הדור השלישי והרביעי, וייתכן שאף על דורות נוספים, ככתוב בשמות כ׳:5.
אנו קוראים בדבר־אלוהים גם על אנשים מסוימים שהתנהגותם הפסולה הביאה סבל על צאצאיהם. עֵלי הכוהן הגדול הרשה לבניו שהיו ”בני בלייעל” מושחתים להמשיך לשרת ככוהנים, ובכך הכעיס את יהוה (שמ״א ב׳:12–16, 22–25). עלי כיבד את בניו יותר מאשר את יהוה, ועל כן גזר אלוהים שצאצאיו לא ישמשו ככוהנים גדולים. הדבר יצא לפועל בימי אביתר, בן נינו של עלי (שמ״א ב׳:29–36; מל״א ב׳:27). גם דוגמתו של גיחזי, משרתו של אלישע, ממחישה את העיקרון הטמון בשמות כ׳:5. לאחר נס הריפוי של נעמן שר צבא ארם, ניצל גיחזי לרעה את מעמדו כדי לקבל טובות הנאה. יהוה חרץ את דינו, וביד אלישע אמר: ”צרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם” (מל״ב ה׳:20–27). אם כן, יוצאי חלציו של גיחזי סבלו מהשלכות מעשיו.
היות שיהוה הוא הבורא ומקור החיים יש לו זכות מלאה להחליט מהו העונש הצודק וההולם. מן המקרים שלעיל עולה שאם אדם מבצע חטא, עלול הדבר לפגוע בצאצאיו. עם זאת, נאמר על יהוה: ”צעקת עניים [סובלים] ישמע”. כל הפונה אליו בכנות יכול להשביע את רצונו ולזכות למידה של הקלה (איוב ל״ד:28).
[תמונה בעמוד 29]
קורח ועדתו נענשו בעקבות מרדם