האמנם ”נשכח זכרם”?
האם ביקרת פעם בבית־קברות עתיק, כמו זה שבעיר טיוּקְסבֶּרי, אנגליה? ודאי הבחנת במצבות המתפוררות, שהשמות החרוטים עליהן כמעט נמחו. תדירוֹת נראה כי מרבית האנשים שנפטרו לפני שלושה דורות או יותר, אכן נשכחו. בהקשר לכך אומר המקרא: ”כי החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם.” האם משמע הדבר שגם אלהים שכחם? — קהלת ט׳:5.
כתבי־הקודש מבהירים שלא כך הדבר, בהבטיחם: ”ורבים מישני אדמת־עפר יקיצו... לחיי־עולם.” לנביא דניאל הקשיש, למשל, נאמר: ”ואתה, לך לקץ ותנוח; ותעמוד לגורלך לקץ הימין.” (דניאל י״ב:2, 13) מכאן שהמתים השמורים בזכרונו של אלהים יזכו לקום לתחייה, כשלפניהם ההזדמנות לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות. — ישעיהו כ״ה:8; ס״ה:17.
אין ספק שיהוה אלהים, שהוא ’רב אונים’, המכיר את שמות מיליארדי הכוכבים והגלאקסיות, לא יתקשה לזכור את אישיותו ואורחות־חייו של כל אחד ממיליארדי האנשים שחזרו לעפר במהלך ההיסטוריה האנושית. לפיכך, גם אם המתים נשכחו על־ידי צאצאיהם, לא ישכחם אלהים. — ישעיהו מ׳:26.