מה יכולים הכוכבים לספר לך?
בלילה בהיר, כיפת־השמים זרועת־הכוכבים היא מראה מרהיב, אפילו לעין הלא־מזוינת. הירח הכסוף, הכוכבים המנצנצים הרבים מספור, שביל־החלב המהבהב — כל אלה נראים כה שלווים, כה מסתוריים. אין זה אלא טבעי שהאדם יתהה: ’מדוע הם שם? האם הם מנסים לומר לנו משהו?’
מאז ומעולם מנסים בני־האדם למצוא תשובות לשאלות מציקות אלה. אך, רק בתקופה האחרונה יחסית, החלו מדענים להבין עד כמה נרחב לאין־חקר הוא היקום החומרי, ובהשוואה אליו, עד כמה כדור־הארץ הוא נקודה זעירה, חסרת־משמעות. מה מגוחך לדמיין, שכל מיליארדי הכוכבים, הרחוקים מאיתנו מיליוני שנות־אור, נמצאים שם אך ורק כדי לפענח את חיינו וגורלנו! חייב להיות להם משהו אדיר בהרבה לספר לנו.
מסר ברור
כאמור, אף־על־פי שיש אנשים המנסים לקרוא בכוכבים אותות ומופתים מיסטיים, הרי שלאנשים רבים מספור, מעביר הוֹדם והדרם של השמים זרועי־הכוכבים מֶסֶר נשגב, המעורר רגשות עמוקים ביותר של חרדת־קודש ויראת־כבוד. ”חוקי הטבע של היקום כה מדויקים,” ציין מדען החלל ורנר פון־בראון, ”עד כי... מישהו קבע, בלא ספק, את החוקים האלה.” בדומה לכך, האסטרונאוט לשעבר, ג׳ון גלֶן, העיר בנוגע ל”סדר של כל היקום הסובב אותנו,” שהמסקנה ההגיונית היחידה היא, ש”כוח כלשהו הכניס את הכל למסלול, ודואג לכך שזה יישאר שם.”
אך, אין צורך באיש מקצוע מיומן, או במדען דגול, כדי להבחין בכך. למשל, מלך עברי קדום, שמראה זה ריגש אותו, ביטא באורח פיוטי את התגובה הטבעית של רובנו. הוא כתב:
”השמים מספרים כבוד אל;
ומעשה ידיו מגיד הרקיע.
יום ליום יביע אומר,
ולילה ללילה יחווה דעת.
אין אומר, ואין דברים;
בלי נשמע קולם.
בכל הארץ יצא קוום,
ובקצה תבל מליהם.” — תהלים י״ט:1–4.
ממש כשם שיצירת מופת בשטח הציור מספרת לנו משהו על גאוניותו ומיומנותו של האמן, כך גם הכוכבים מספרים לנו דבר־מה, בלא אומר, מלים וקול. לא שהם מכושפים, או משפיעים בדרך כלשהי על אישיותנו וגורלנו. אלא שהסדר והעיצוב המתגלים בשמים זרועי־הכוכבים, מעבירים את המסר הברור, שהם מעשה־ידיו של מעצב ובורא בעל תבונה ואון. כשם שמנסחים זאת כתבי־הקודש: ”הלא עצמוּתו הנעלמת, היא כוחו הנצחי ואלוהותו, נראית בבירור מאז בריאת העולם, בהיותה נתפסת בשכל באמצעות הדברים הברואים.” — רומיים א׳:20.
הכוח השולט בדברים כולם
בחקרם את היקום הגשמי, לומדים מדענים שהחומר כולו — מהגלקסיות הגדולות ביותר, ועד לאטומים הקטנים ביותר — נשלט על־ידי חוקים פיסיים מסוימים. אנו מהווים חלק מאותו יקום, ששולטים בו חוקים ועקרונות מוגדרים היטב, כולל חוקים ועקרונות מוסר.
הפילוסוף והמחנך הגרמני בן המאה ה־18, עימנואל קאנט, שזכה להערכה רבה על המסות שלו בנושא ההיגיון והתבונה, כתב: ”שני דברים ממלאים את המוח בהערצה ויראת־כבוד, ההולכות וגדלות ככל שאנו מרבים ומתמידים להרהר בהם: כיפת־השמים זרועת־הכוכבים שממעל והחוק המוסרי שבקרבנו.” אכן, מי שברא את החוקים השולטים ב”כיפת־השמים זרועת־הכוכבים”, ברא גם את ”החוק המוסרי שבקרבנו”. ”החוק... שבקרבנו”, אם הוא ניזון ומודרך מכתבי־הקודש, יכול לכוון את צעדינו בחיפושנו אחר אושר ומטרה בחיים. מסיבה זו הוסיף ואמר מחבר־התהלים, שלבו הניעו להכיר בגדולת אלהים מתוך התבוננות בשמים זרועי־הכוכבים:
”תורת יהוה תמימה, משיבת נפש.
עדות יהוה נאמנה, מחכימת פתי.
פיקודי יהוה ישרים, משמחי לב;
מצוות יהוה ברה, מאירת עיניים.
יראת יהוה טהורה, עומדת לעד.
משפטי יהוה אמת; צדקו יחדיו.” — תהלים י״ט:8–10.
ובכן, מה מספרים לנו הכוכבים? הם מספרים שהבורא, ברוב חכמתו ואהבתו, סיפק לא רק חוקים גשמיים שידריכו את הפעולות המורכבות של היקום סביבנו, אלא גם חוקי־מוסר שידריכו אותנו בחברה מהירת הקצב והתמורות, שבה אנו חיים. אלהים לא עשה אותנו ככלי־משחק על לוח־שחמט, ש”אופיים” נקבע מראש ו”תנועותיהם” נשלטות על־ידי השחקן. הוא סיפק לנו חוקי־מוסר, כדי שיעזרו לנו לפעול בתבונה. אך, כבעלי בחירה חופשית, זה תלוי בנו אם נקבל וניישם חוקי־מוסר אלה שמטעם אלהים.
היכן נמצאים אותם חוקים? ”כל הכתוב נכתב על־פי רוח אלהים, ומועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק, למען יהיה איש האלהים מושלם, ומוכשר לכל מעשה טוב.” (טימותיוס ב׳. ג׳:16, 17) אכן, כתבי־הקודש, שנכתבו בהשראת אלהים, מכילים הדרכה מועילה לכל פעולותיהם של בני־האדם. משום כך הם קוראים לנו לאמור: ”בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך. אל תהי חכם בעיניך. ירא את יהוה וסור מרע.” — משלי ג׳:5–7.