הצלת כדור־הארץ קרובה
סטפן מ. וולף, היושב־ראש והמנהל הראשי של חברת־התעופה ”יונייטד”, אמר במאמר־מערכת: ”בין שאדם דוגל בשימור הסביבה, ובין שלא, אין להתכחש לעובדה שצל־הבלהות המרחף על חיות־הבר ועל האיזורים השוממים הנתונים בסכנה, נוסך קדרות על כל כדור־הארץ — ובסופו־של־דבר, מאיים על קיומם של כל המינים, כולל המין האנושי. כפי שכבר נאמר, ’לא אנו ארגנו את מסֶכֶת החיים; אנו רק חוט בה. מה שאנו מעוללים למסכת, אנו מעוללים לעצמנו’”. והצדק עימו.
כמו־כן, אמר באותו מאמר־מערכת: ”אנחנו מהווים את הגורם. והפתרון הוא אך ורק בידינו”. בעניין זה צדק רק חלקית. אנחנו מהווים את הגורם; אך אין הפתרון בידינו. אין אנו מגלים סימנים כלשהם שהדבר אמנם כך. אמת, חלה התקדמות מסוימת, אך היא דלה לעומת הנזק הנמשך ברחבי העולם.
אשתקד חיבר אַל גוֹר את הספר Earth in the Balance—Ecology and the Human Spirit (כדור־הארץ על כף המאזניים — האקולוגיה ונפש האדם). הספר מזהיר מפני משבר איכות־הסביבה העולמי, ההולך ומחריף, ומכיל גילוי־דעת חשוב זה: ”ככל שאני מתחקה על שורשי משבר הסביבה העולמי, אני משוכנע יותר שזהו ביטוי חיצוני למשבר פנימי שהינו — מחוסר מלים מתאימות יותר — רוחני”.
זהו אכן משבר בעל אופי רוחני. זהו שיברון הנפש האנושית, נכונות להקריב את יופיו הטבעי של כדור־הארץ ומשאביו, את חייהם של אלפי מיני צמחים ובעלי־חיים, ואפילו את בריאותם וחייהם של בני־אדם. יתרה מזו, זהו זילזול מוחלט בילדים ובנכדים שייאלצו להתמודד עם העולם ההרוס שייוותר מאחור. כמו־כן, זוהי התעלמות קשוחה וכפוית־טובה מבורא כדור־הארץ, שתיכנן אותו כמישכן לאנושות.
הכתוב בישעיהו מ״ה:18 מזהה את יהוה כ”בורא השמים, הוא האלהים יוצר הארץ ועושָה, הוא כוננה, לא תוהו בראה, לשבת יצָרָה”. בבראו את האדם, הוא הניח אותו על־פני האדמה כדי לטפחה, ככתוב: ”וייקח יהוה אלהים את האדם, ויניחהו בגן־עדן לעבדה ולשמרה”. (בראשית ב׳:15) אף־על־פי שנברא מושלם, ויתר אדם הראשון על השלימות ובחר ללכת בדרכו הוא. הוא זנח את חובתו ’לשמור את האדמה’.
מחדל זה נמשך עד עצם היום הזה, והרס כדור־הארץ בימינו הפך להיות הרה־אסון. הכתוב אומר: ”אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות [כלומר, מזימות] רבים”. (קהלת ז׳:29) ”שיחֵת לו; לא בניו, מומָם. דור עיקש ופתלתול!” (דברים ל״ב:5) למרות זאת, אנשים ימשיכו ”לשבת” על־פני האדמה, אך לא דור עיקש ופתלתול. בתהלים נאמר כי במועד שקבע אלהים, רק ”צדיקים יירשו ארץ”. — תהלים ל״ז:29.
דאגתו של יהוה לכדור־הארץ
כאשר השלים יהוה את בריאת כדור־הארץ, נאמר: ”וירא... את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד”. הוא רצה שהמצב יוסיף להיות כך. הוא נטע גן כליל־יופי ב’עדן’ והשכין שם את אדם הראשון, כדי שיטפח אותו. הצמחייה ששפעה שם לא היתה לתועלת האדם בלבד. אלהים אמר: ”ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה, [נתתי] את כל ירק עשב לאכלה”. — בראשית א׳:30, 31.
מאוחר יותר, כאשר ניתנה התורה לישראל, היא כללה חוקים שדאגו לרווחת הקרקע. כל שנה שביעית נועדה להיות ”שבת שבתון” לארץ. התורה אסרה לקצור את הספיח, כלומר, את התבואה שצמחה מעצמה, וציוותה להעמידה לרשות הדלים והאביונים, לבהמתם וכן לחיה אשר בארצם. — ויקרא כ״ה:4–7.
דאגתו של יהוה לקיום בעלי־החיים למיניהם, באה לידי ביטוי בכך שציווה להכניס לתיבה, בימי נוח, זכר ונקבה מכל החי. דאגה זו הוכחה גם בברית התורה. למשל, אסור היה לחסום שור בדישו. הוא היה רשאי לאכול מגרגרי התבואה. התורה אסרה לחרוש בשור ובחמור יחדיו, שכן זה לא היה הוגן כלפי הבהמה הקטנה והחלשה יותר. היא ציוותה להושיט עזרה לבהמת־עבודה שנקלעה למצוקה, אפילו אם היתה שייכת לשונאו של האיש שהבחין בה, ואפילו אם היתה כרוכה בכך עבודה מסוימת בשבת. (שמות כ״ג:4, 5; דברים כ״ב:1, 2, 10; כ״ה:4; לוקס י״ד:5) אם נתקל אדם בקן־ציפור, היה הוא רשאי לקחת את הביצים, או את האפרוחים, אך לא את האם. היה עליו להשאירה, כדי שהמין לא ייכחד. ובכתבי־הקודש המשיחיים נאמר, שאף־על־פי שציפורי הדרור היו בעלות ערך כספי מועט, ’גם אחת מהן אינה נופלת ארצה בלא ידיעת אלהים’. — מתי י׳:29; דברים כ״ב:6, 7.
מחבר התהלים כתב בהשראת אלהים: ”השמים שמים ליהוה, והארץ נתן לבני־אדם”. וכמו־כן: ”וענווים יירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום”. (תהלים קט״ו:16; ל״ז:11) האם הנך סבור כי ’ירושה’ זו מיהוה תהא כדור־ארץ מזוהם? אילו רכשת בית נאה שרצית להורישו לילדיך, המשאיר היית בו דיירים המשחיתים אותו ואת סביבתו? האם לא היית מוציא נגדם צו־פינוי ועורך שם תיקונים, בטרם תמסור אותו לילדיך?
זאת עשה יהוה, בטרם הכניס את עם־ישראל אל הארץ המובטחת. הכנענים טימאו את הארץ באי־מוסריותם הנפשעת, ומסיבה זאת גירשם יהוה. בה בעת, היתרה הוא בבני־ישראל, שאם יטמאו את הארץ בדומה לכנענים, ינושלו גם הם ממנה. בויקרא י״ח:24–28 הזהירם אלהים:
”אל תִטַמאו בכל אלה [בגילוי־עריות, במשכב־זכר, במשכב־בהמה, באשמת־דמים], כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטְמָא הארץ ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגֵר הגָר בתוככם. כי את כל התועבות האֵל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמָא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קָאָה את הגוי אשר לפניכם”.
אך, עם־ישראל טימא את הארץ, בכך שביצע אותם מעשי־שחיתות שביצעו הכנענים. יהוה היה נאמן לדברו ונישל אותם מעל אדמתם, בשלחו את הבבלים לקחתם בשבי. זמן רב בטרם אירע הדבר, הזהיר ישעיהו, נביא האלהים, את ישראל לאמור: ”הנה יהוה בוקֵק [מריק] הארץ ובוֹלקָה [מחריבה], ועיווה פניה והפיץ יושביה. והארץ חנפה תחת יושביה, כי עברו תורות, חלפו חוק, הפרו ברית עולם. על־כן אָלָה [קללה] אכלה ארץ, ויאשמו יושבי בה. על־כן חרו יושבי ארץ ונשאר אנוש מִזעָר”. — ישעיהו כ״ד:1, 5, 6.
משחיתי הארץ יושחתו
כיום אנו שרויים במצב דומה. ספרים, כתבי־עת, עיתונים, הטלוויזיה, סרטי־וידיאו וכלי־התיקשורת מציגים, בדרך כלל, חברה מושחתת מבחינה מוסרית, אלימה ואכזרית, מסואבת מבחינה פוליטית. חברות מסחריות תאבות־בצע מזהמות את הסביבה באורח לא־מוסרי, ואף שולחות מוצרים מסוכנים־לבריאות, האסורים לשיווק בארצות־השפע שלהן, לארצות המתפתחות, בהן אין נוקטים אמצעי־בטיחות דומים. הכתוב מזהיר אנשים יראי־אלהים להימנע ממעשים מעין אלה:
”אל תלכו עוד כגויים ההולכים בהבלי שכלם. חשוכי דעת הם, זרים לחיי אלהים בגלל בערותם וקשי לבם; וכיון שהתנוונו, התמכרו בתאווה לזימה ולכל מעשה טומאה”. — אֶפֶסים ד׳:17–19; טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5.
הן נפש האדם והן הסביבה הזדהמו. בכדור־הארץ טמונות מערכות ביקורת ואיזון לכל דבר. בשל חטאו של אדם הראשון, המצפון האנושי, המהווה את הביקורת העצמית שלו, נעשה מושחת, דבר שהביא לזיהום כדור־הארץ. עתה, רק אלהים יכול לבקר את האדם. הצלת כדור־הארץ נתונה אך ורק בידיו. יש לנו הביטחון שאמנם יעשה זאת, שכן בספר ההתגלות י״א:18, יהוה אלהים מבטיח ”להשחית את משחיתי הארץ”.