אפילו ריאת־ברזל לא מנעה אותה מלדבר על אמונתה

לעתים דרוש אומץ רק כדי להמשיך לחיות.‏ זהו סיפורה של אשה שניחנה באומץ־לב כזה.‏ שמה היה לורל ניסבט.‏

לורֵל,‏ שנולדה ב־1912 בלוס־אנג׳לס,‏ היתה לאשה צעירה ונמרצת,‏ שאהבה את החיים ואת משפחתה.‏ בנסיבות הרגילות,‏ לא היה לה משום קושי לטפל בבעלה ובשני ילדיה.‏ אך,‏ ב־1948 נבחנה אהבתה לחיים עד לקצה גבול היכולת.‏ היא לקתה בנגיף הנוראי של שיתוק־ילדים.‏

לאחר שסבלה ימים אחדים מתופעות דמויות־שפעת,‏ לא יכלה לבסוף להזיז איבר.‏ בעלה החיש אותה לבית־החולים המחוזי.‏ שם היתה היא אחת מני רבים שנתקפו בשיתוק־ילדים.‏ פחד הציף אותה,‏ בשעה ששכבה על ריצפת המסדרון עקב תנאי הצפיפות,‏ והמתינה לריאת־ברזל.‏ כל נשימה עלתה לה במאמץ כביר.‏ עד כמה רווח לה,‏ משהושגה לבסוף ריאת־ברזל,‏ והיא הונחה בתוכה.‏ עתה נתאפשר לה לנשום אותה נישמת־חיים יקרה,‏ שכמעט ניטלה ממנה!‏

ריאות־הברזל הומצאו,‏ כדי לסייע לחולים ששרירי־החזה שלהם שותקו,‏ לאחר שלקו בשיתוק־ילדים.‏ בהתחלה סברו שיהא זה אמצעי ארעי,‏ עד ששרירי החולה ישובו לאיתנם ויאפשרו לו לנשום בכוחות עצמו.‏ אך,‏ להפתעתה של לורל,‏ ולחרדת העולם,‏ אותם מיתקני נשימה עשויים־ברזל,‏ הפכו למישכן־קבע של קרבנות רבים.‏ לורל המשיכה לחיות,‏ כשהיא שוכבת פרקדן 37 שנים בתוך מיתקן כזה.‏ היא שברה שיא עולמי לגבי משך־הזמן שחולה־שיתוק חי בתוך ריאת־ברזל.‏

האם היתה זו הסיבה היחידה ששמה נודע?‏ לגמרי לא.‏ לורל היתה אשה צעירה בשנות השלושים לחייה,‏ כשהונחה בתוך ריאת־הברזל.‏ היה עליה לטפל בבעל ובשני ילדים.‏ בהתחלה תקף אותה ייאוש מר.‏ אך,‏ כעבור יום של רחמים־עצמיים,‏ גמרה אומר לנהוג באומץ־לב.‏ לבסוף החזיר אותה בעלה הביתה,‏ והיא החלה לבנות את חייה מחדש.‏ היא למדה לנהל את ביתה,‏ היישר מריאת־הברזל.‏

עתה,‏ דמיין לעצמך את מצבה.‏ רק ראשה בלט החוצה מן המַנשֵם.‏ בעזרת קולר פלאסטי ומוט מתכת,‏ אשר הידק את הקולר לעצם־הבריח שלה,‏ נעשה הגליל בלתי־חדיר לאוויר.‏ מפוח מתחת למיכל שינה את לחץ־האוויר בתוך המיכל.‏ כ־15 פעמים בדקה שאב המפוח,‏ שפעל כמשאבה,‏ אוויר מתוך המיכל.‏ הדבר גרם לחזָה של החולה להתרומם,‏ בשעה שאוויר חדר דרך פיה ואפה.‏ בעת שהמפוח התכווץ והאוויר נדחס חזרה אל תוך המיכל,‏ הופעל על החזה לחץ,‏ והחולה נשפה אוויר החוצה.‏ עתה ניתן להבין מדוע היה צריך הקולר להיות אטים־לאוויר,‏ שכן שינויים בלחץ־האוויר גרמו לריאת־הברזל לפעול ביעילות.‏ לורל יכלה להזיז את ראשה,‏ אך לא יותר מכך.‏ היא היתה משותקת לחלוטין מצווארה ומטה.‏ היא השקיפה על העולם הסובב אותה ממראָה שנקבעה מעל למַנשֵם,‏ שממנה השתקפה מראה נוספת שנקבעה בקיר שממול.‏ הדבר איפשר לה לראות את הדלת הקדמית וכל אדם שניגש אליה.‏

עדי־יהוה נכנסים

יום אחד היתה לה אורחת בשם דֵל קורינג,‏ שהיתה אחת מעדי־יהוה.‏ היא צעדה היישר לטרקלינה של לורל,‏ והחלה ללמדה את האמת המקראית הנפלאה.‏ לורל רחשה כבוד לכתבי־הקודש והקשיבה מתוך פתיחות־דעת ופתיחות־לב.‏ דֵל החלה לנהל עימה שיעור־מקרא,‏ דבר שהוביל לכך שהקדישה את חייה לאלהים ב־1965,‏ כאחת מעדי־יהוה.‏ עתה היו לה סיבות נוספות שלמענן רצתה לחיות.‏ את לבה מילאה התקווה,‏ שיום אחד תוכל להתהלך שוב וליהנות מגן־העדן שהועיד אלהים לאנושות עלי־אדמות!‏ מה רבה היתה שמחתה,‏ כשבתה קיי אימצה לעצמה את אמונתה.‏

אף־על־פי שמעולם לא נכחה באסיפות הקהילה באולם־המלכות,‏ ומעולם לא היתה בכינוס,‏ ואת הקדשתה ביצעה בלבה,‏ היא נתקבלה כחברה מן המניין בקהילה.‏ היא עשתה בשירותה ליהוה יותר משעשו רבים שאינם מוגבלים עקב מחלה.‏

לורל דיברה על אמונתה עם אחרים.‏ בשלושים־ושבע השנים שבהן היתה מרותקת לביתה,‏ סייעה היא ל־17 אנשים ללמוד את האמת המקראית.‏ כיצד עשתה זאת?‏ כמובן,‏ היא לא יכלה ללכת מבית לבית,‏ כשם שלמרבית העדים יש הזכות לעשות.‏ אך,‏ היא נשאה עדות למטפלות הרבות שהיו לה.‏ לי היתה הזכות להיות אחת מהן.‏

ב־1972 למדתי בבית־ספר לאחיות סיעודיות,‏ והתחלתי לעבוד אצל לורל כמטפלת.‏ בתום המישמרת שלי היה לשתינו פנאי לשוחח ולהתוודע זו לזו.‏ יום אחד פנתה אלי ואמרה:‏ ”‏עכשיו הייתי רוצה שתקריאי לי משהו”‏.‏ משהיבעתי את נכונותי,‏ הורתה לי ליטול לידי ספר קטן בצבע כחול,‏ בשם The Truth That Leads to Eternal Life (‏האמת המובילה לחיי־נצח)‏.‏ שאלתי אותה היכן להתחיל,‏ והיא פשוט אמרה,‏ ”‏התחילי בפרק א׳”‏.‏ כך החלה עימי בשיעור־מקרא,‏ וגם אני הקדשתי עצמי כעדת־יהוה.‏

המַנשֵם של לורל נראה מבעד לחלון הגדול שבחזית ביתה.‏ היא גרה ברחוב סואן,‏ כך שכל אדם בעיירה לה־קרסנטה,‏ שעבר ליד ביתה,‏ מסוגל היה לראות את המנשֵם.‏ הדבר עורר כלפיה הרבה אהדה וסקרנות מצד עוברי־אורח,‏ וזרים היו נכנסים לעתים קרובות כדי לפגשה.‏ היא תמיד שמחה לפגוש אנשים,‏ וכך קנתה לעצמה ידידים רבים.‏ לכל אותם אנשים מסרה היא עדות.‏ העדות האמיצה שנשאה על יהוה,‏ ותקוותה לעתיד,‏ הרשימו אנשים והיוו עדות טובה לשם יהוה.‏

לורל ישנה אך מעט.‏ קשה היה לה להתעייף ככולנו,‏ כיון שנבצר ממנה לזוז.‏ הרעש ותנועתו המתמדת של המפוח שמתחת למנשֵם,‏ גרמו לה להישאר ערה.‏ מה עשתה באותן שעות?‏ היא דיברה אל אביה השמימי,‏ בהתפללה אליו מעומק לבה.‏ אני בטוחה שהתפללה שיחזק אותה ויתן לה כוח־סבל,‏ אך יותר משהתפללה למען עצמה,‏ התפללה היא עבור אחיה ואחיותיה לאמונה.‏ היא חשה חמלה רבה כלפי הזולת,‏ והודתה ליהוה מדי יום על הברכות שנפלו בחלקה.‏

כשמשגיח נודד מטעם עדי־יהוה הגיע לאיזור,‏ היה הוא תמיד מבקר אצל לורל.‏ רבים מאותם גברים אמרו כי לאחר ששהו במחיצתה,‏ היא זו שעודדה את רוחם!‏ כזאת היתה:‏ שמֵחה ובעלת השקפה חיובית,‏ וניצלה כל הזדמנות לשאת עדות על האמת.‏

היא התנסתה בחוויות קשות רבות מספור.‏ פעם הצטרכה לעבור בדחיפות ניתוח תוספתן,‏ ורכב של בית־החולים המחוזי הגיע כדי לקחתה.‏ מאחר שהתוספתן שלה התפוצץ,‏ היא הוכנסה במהירות לרכב והוחשה אל בית־החולים,‏ שם נאלץ הרופא לנתח אותה בלא חומר־הרדמה.‏ בשנות החמישים עדיין לא ידעו כיצד לבצע הרדמה כללית לחולה הנתון בריאת־ברזל.‏

ניתוחים רבים ללא דם

היא התמודדה עם סרטן,‏ מחלות־עור כרוניות,‏ ועברה ניתוחים קשים.‏ היא חשה תיסכול רב כשהצטרכה להתגרד,‏ אך נאלצה לבקש מן המטפלת לעשות זאת למענה.‏ אף־על־פי ששריריה היו משותקים,‏ היתה לה תחושה בכל גופה.‏ הדבר פעל לטובתה,‏ כיון שמנע ממנה ללקות בפצעי־לחץ.‏ היא דאגה מאוד לנקיון עורה.‏ היה צורך בארבע מאיתנו כדי להפכה ולרחוץ את כל גופה,‏ אחת לשבוע.‏ חוויה זו היתה קשה ללורל,‏ אך היא הסכינה לה כמו לכל דבר אחר בחייה.‏

שעות אלה במחיצתה היו משעשעות ומהנות,‏ על אף הקשיים שהיו כרוכים במשימה.‏ בעת שהפשלנו את הקולר סביב צווארה לשבוע נוסף,‏ והידקנו אותו כדי שיהיה אטים ככל האפשר,‏ היתה היא חורקת שיניה ואומרת:‏ ”‏השטן המציא זאת בכבודו ובעצמו!‏”‏ לורל אכן ידעה על מי להטיל את האשמה על מצבה הנורא.‏ הכל החל בשטן,‏ אשר הסית את אדם וחוה לפנות עורף ליהוה,‏ דבר שהביא חטא,‏ חולי ומוות על האנושות.‏

לורל לקתה בשיתוק גופני,‏ אך אין ספק שלא בשיתוק רוחני.‏ היא ניצלה כל הזדמנות לדבר עם אנשים על תקוותה לגן־עדן עלי־אדמות.‏ אפילו זמן קצר לפני מותה,‏ כשעמדה בפני ניתוח דחוף,‏ הוכיחה את נאמנותה לעקרונות המקרא.‏ היה זה בשנת 1985,‏ כשלורל היתה בת 72.‏ לפני הניתוח,‏ נכנס רופאה כדי למסור לה שלא יוכלו לנתחה בלא דם.‏ בתה,‏ קיי,‏ הסבירה בשמה שהיא מבקשת להימנע מעירוי־דם,‏ כיון שאז היתה לורל כה חלשה,‏ עד כי בקושי יכלה לדבר.‏ צינורות היו בגרונה,‏ והיא היתה מסוגלת רק ללחוש.‏ כל גופה היה מורעל כתוצאה מחסימת מעיים,‏ והיא נראתה כמי שנמצא על־סף מוות.‏

אך,‏ הרופא אמר שעליו לשמוע מפי לורל על עמדתה בנוגע לדם.‏ לחשנו באוזניה:‏ ”‏לורל,‏ עלייך לומר זאת לרופא בעצמך”‏.‏ לתדהמתי הרבה,‏ נפקחו לפתע עיניה לרווחה,‏ קולה התחזק,‏ והיא דיברה עם הרופא על עמדתה ביחס לדם.‏ היא ציטטה פסוקים,‏ בהסבירה שעדי־יהוה מאמינים שקבלת עירוי־דם הינה חטא בעיני אלהים.‏ לעולם לא אשכח את שאמרה אחר־כך.‏ ”‏דוקטור,‏ אם תציל את חיי,‏ וכשאתעורר אווכח שחיללת את גופי,‏ ארצה למות,‏ וכל עמלך יהיה לשווא”‏.‏ לשמע דברים אלה,‏ הרופא לא רק השתכנע שזו עמדתה,‏ אלא נדהם למראה כוחה וניאות לכבד את רצונה.‏

לורל עברה ניתוח בן ארבע שעות,‏ במידת־מה של הצלחה.‏ אחרי הניתוח,‏ הסירו ממנה הרופאים את ריאת־הברזל,‏ לראשונה מזה 37 שנים,‏ והניחו אותה על מיטה בבית־החולים.‏ הם חיברו לקנה־הנשימה שלה מכשיר־הנשמה חדיש.‏ זה היה חששה הנורא מכל.‏ עתה,‏ מאחר שהמנשֵם החדיש הוצמד לצינור שהוחדר לגרונה,‏ נבצר ממנה לדבר.‏ היא נתקפה חרדה,‏ משום שחשה שאין לה די אוויר לנשימה.‏ היא נפטרה כעבור שלושה ימים,‏ ב־17 באוגוסט,‏ 1985,‏ מסיבוכים שנבעו מן הניתוח.‏

זכורים לי דבריה האחרונים אלי,‏ אולי המלים האחרונות שיצאו מפיה,‏ בדיוק לפני שהורדמה.‏ היא אמרה:‏ ”‏כריס,‏ לעולם אל תעזביני”‏.‏ עתה,‏ משאני מצפה לקץ סדר־הדברים הישן הזה,‏ ולתחיית־המתים הממשמשת ובאה,‏ אני חולמת על היום שבו אוכל לחבק את ידידתי לורל ניסבט,‏ ולומר לה:‏ ”‏הנה אני.‏ מעולם לא עזבתיך”‏.‏ — כפי שסופר מפי כריסטין טאברי.‏