מכתב מהרפובליקה הדומיניקנית

‏”‏מעולם לא חשתי כזו אהבה”‏

השבוע זו הייתה הפעם הראשונה שניורקה הציגה דברי הסבר מקראיים בקהילתנו.‏ כדי להתכונן לשיחה,‏ רשמה בכתב ברייל את שבכוונתה לומר ולמדה זאת בעל־פה.‏ הייתי יחד איתה על הבמה,‏ וגילמתי אישה המעוניינת ללמוד את האמת המקראית.‏ דיברתי למיקרופון והיא שמעה את קולי דרך אוזניות.‏ בתום השיחה הגיב הקהל במחיאות כפיים כה חזקות,‏ שהיא ממש שמעה אותן.‏ ניתן היה לראות את גודל השמחה והסיפוק שחשה לפי החיוך שהיה נסוך על שפתיה.‏ גם אני התמלאתי שמחה.‏ כמה טוב להיות שליחה!‏

אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את ניורקה.‏ היה זה לפני שנתיים.‏ לאחר חצי שעה של נסיעה בדרכי עפר כפריות,‏ ראיתי אותה לראשונה.‏ היא ישבה במרפסת של בית כפרי צנוע — מבנה עשוי עץ ולבנים עם גג פח חלוד.‏ עזים,‏ ארנבות וכלבים תרמו את חלקם לצלילים ולריחות.‏ ניורקה ישבה שפופה ובראש מורכן ונראתה כה בודדה ומדוכאת.‏ היא הייתה בת 34,‏ אך היה נדמה כי היא מבוגרת בהרבה מכפי גילה.‏

טפחתי בעדינות על שכמה,‏ והיא הרימה את מבטה אלינו בעיניים שאיבדו לפני 11 שנה את היכולת לראות.‏ צעקתי לתוך אוזנה כדי להציג את עצמי ואת שותפתי לבשורה.‏ מאוחר יותר נודע לנו שניורקה לוקה בתסמונת מַרפַן,‏ מחלה גנטית אשר הסבה לה סבל רב.‏ ניורקה גם סובלת מסוכרת קשה המצריכה ניטור קבוע של רמת הסוכר בדמה.‏

הנחתי בידיה ספר מקרא,‏ והיא זיהתה אותו וציינה כי לפני שאיבדה את מאור עיניה מאוד נהנתה לקרוא בכתבי־הקודש.‏ אך כיצד אוכל ללמד את האישה הגלמודה,‏ הענווה והשברירית הזאת את האמיתות המרעננות הטמונות בדבר־אלוהים?‏ כיוון שהכירה את אותיות האלף־בית,‏ התחלתי בכך ששמתי אותיות פלסטיק בידיה.‏ תוך זמן קצר למדה לזהותן.‏ בשלב הבא,‏ הניחה את ידיה על ידיי בזמן שסימנתי את האותיות,‏ וכך למדה לקשר כל אות באלף־בית עם האות המקבילה לה בשפת הסימנים האמריקנית.‏ בהדרגה למדה סימנים נוספים.‏ מאחר שאני בעצמי הייתי רק בתחילת דרכי בלימוד השפה,‏ נדרשו ממני שעות של התכוננות לפני כל שיעור איתה.‏ על כל פנים,‏ גם ניורקה וגם אני היינו חדורות מוטיבציה,‏ ובמהרה הפכנו מיומנות יותר בשפת הסימנים.‏

ארגון צדקה תרם לניורקה מכשירי שמיעה,‏ והדבר האיץ את התקדמותה בצורה משמעותית.‏ אומנם המכשירים לא היו משוכללים,‏ אך הם עזרו לה רבות.‏ חיים של למעלה מעשור מבלי יכולת לראות ובדממה כמעט מוחלטת,‏ גרמו לה להתכנס בעולם משל עצמה.‏ ואולם רוחו של יהוה עוררה מחדש הן את שכלה והן את ליבה,‏ ומילאה אותם בידע,‏ בתקווה ובאהבה.‏ לא חלף זמן רב וניורקה פסעה לה בשכונתה בעזרת מקל הליכה וחלקה את האמת המקראית עם הזולת.‏

ניורקה נותנת שיעורי מקרא לדודתה ולשתי קרובות משפחה.‏ לפני כל שיעור היא מתכוננת היטב ומשננת את החומר.‏ התלמידות קוראות את הסעיף וניורקה קוראת את השאלה מהספר שלה בכתב ברייל.‏ שותפתה לשירות מוסרת לה את התשובות בדיבור אל תוך אוזנה או על־ידי שפת סימנים במגע.‏

הקהילה כולה מושיטה עזרה לניורקה ומעודדת את רוחה.‏ כמה מאחיה המשיחיים מסייעים לה להגיע לאסיפות ולכינוסים.‏ אחרים מצטרפים אליה לשירות.‏ לאחרונה אמרה לי ניורקה:‏ ”‏מעולם לא חשתי כזו אהבה”‏.‏ היא מקווה להיטבל בכינוס המחוזי הקרוב של עדי־יהוה.‏

יום אחד,‏ בעודנו פונים לכיוון השביל המוביל לביתה של ניורקה,‏ אנו מבחינים בה יושבת במרפסת לאור השמש בראש מורם וחיוך מתוח על הפנים.‏ אני שואלת אותה למה היא מחייכת,‏ והיא עונה:‏ ”‏חשבתי על העתיד,‏ על התקופה שכדור־הארץ יהיה גן עדן.‏ ודמיינתי שאני כבר שם”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

ניורקה וכמה מחברי הקהילה שלנו בחזית אולם המלכות

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

ניורקה חולקת עם הזולת את אשר למדה