מנקודת־המבט המקראית
האם אלהים נהנה לראותנו סובלים?
כורע תחת משאו של צלב עץ גדול, אדם מפלס דרכו מבעד להמון, כשדם זב מעטרת הקוצים שעל ראשו. בהגיעו לאתר ”ההוצאה להורג”, מניחים אותו על הצלב; תוקעים מסמרים גדולים בידיו. הוא מתפתל מכאב בעוד המסמרים מפלחים את בשרו. כאשר מעמידים את הצלב, הכאב הופך קשה מנשוא. לפי פנורמה, כתב־עת פיליפיני, טקסים פולחניים מכאיבים מעין אלה מתנהלים בקביעות במהלך חגיגות השבוע הקדוש בפיליפינים.
התיאור המובא לעיל הנו גרסה בת־זמננו לסבלותיו של ישוע. אולם, אדם זה אינו מציג קטע ממחזה. המסמרים, הדם, הכאב — כולם ממשיים ביותר.
במקומות אחרים, ניתן לראות קנאים רומים־קתולים מלקים את עצמם בפומבי בשל רצונם העז להתנסות בסבלותיו של המשיח. מדוע? אחדים עושים זאת משום שהם מאמינים שסבלם יגרום נסים, כגון ריפוי יקיריהם. אחרים עושים זאת כדי לכפר על חטאים שעליהם, הם חוששים, אין מחילה אלא אם יישפך דמם. הספר הפיליפינים מסביר: ”כאב הוא אמצעי טוב לטיהור המחשבות והנפש. ... חוטא שחש על בשרו כאב אמור להרגיש מטוהר ומשוחרר מנטל”.
אולם, כאב שהאדם גורם לעצמו אינו בלעדי לקתולים בפיליפינים. אנשים בני דתות אחדות וממדינות שונות מאמינים, שאלהים מוקיר סבל שהאדם גורם לעצמו.
לדוגמה, בחיפושיו אחר האמת, סִדְהַרְתָה גַּאוּטַמָה, המכונה בודהה, נטש את אשתו ובנו ונמלט למדבר, שם חי במשך שש שנים חיי סגפנות. הוא סיגל לעצמו תנוחות קשות ומכאיבות במשך שעות ומאוחר יותר טען שהתקיים תקופה ממושכת על גרגר אורז אחד ביום, עד שכחש והפך כה צנום שאמר: ”עור בטני דבק לעמוד־השדרה שלי”. אולם, כל העינויים שגרם לעצמו לא הביאו להארה שחיפש.
כמו־כן, הפקירים ההינדים שבהודו התנסו בסיגופים מגוונים שלעתים גבלו בקיצוניות — שכבו בין להבות, בהו בשמש עד שנעשו עיוורים, עמדו על רגל אחת או בתנוחות לא נוחות אחרות פרקי זמן ארוכים. מעלתם של מספר סגפנים נחשבה כה רבה, עד כי סברו שביכולתם להגן על עיר מפני התקפת אויב.
בדומה לכך, המקרא מדבר על עובדי הבעל שחתכו את עצמם ”כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם” בניסיון שווא לזכות לתשומת־לבו של האל שלהם (מלכים א׳. י״ח:28).
”ועיניתם את נפשותיכם”
אומנם נכון שיהוה ציווה על עמו הנבחר: ”ועיניתם את נפשותיכם”, אך הדעה הרווחת היא שמדובר בצום (ויקרא ט״ז:31). צום זה היווה ביטוי לצער ולחרטה על חטאים או שקיימוהו בעת מצוקה. לפיכך, צום לא היה אמצעי ששימש ביד האדם להענשה עצמית, אלא היווה סמל לכניעתו של הפרט לאלהים (עזרא ח׳:21).
אולם, היו יהודים אחדים שסברו בטעות שלאי־הנוחות עצמה הכרוכה בעינוי הנפש היה ערך רב, ושהדבר חייב את אלהים להעניק להם משהו בתמורה. כאשר לא קיבלו את הגמול שלו ציפו, שאלו את אלהים ביהירות על הגמול, שלדעתם היו ראויים לו: ”למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע?” (ישעיהו נ״ח:3).
אולם, טעות היתה בידם. צום דתי כהלכתו לא היה כרוך בסגפנות, בעינוי הגוף ובהרעבתו, כאילו כאב גופני או אי־נוחות כשלעצמם היו בעלי ערך כלשהו. רגשות עזים יכלו להפחית את עוצמת רעבונם. כאשר המחשבות טרודות בבעיות קשות, הגוף עלול שלא להשתוקק למזון כלל. הדבר מוכיח לאלהים את רגשותיו העמוקים של האדם הצם.
האם אלהים שבע־רצון מהכאב שאדם גורם לעצמו?
האם הבורא האוהב מפיק הנאה כלשהי בראותו אנשים המענים את עצמם? נכון שלעתים משיחיים נאלצים לקחת ’חלק בסבלות המשיח’, אך אין משמע הדבר שהם מחפשים צרות או מבקשים להיות קדושים מעונים (פטרוס א׳. ד׳:13).
ברור שישוע לא היה סגפן כלל. מנהיגי־הדת התלוננו על כך שתלמידיו לא צמו, והם אף האשימוהו כ”איש זולל וסובא” (מתי ט׳:14; י״א:19). ישוע גילה מתינות בכל, ולא דרש מעצמו או מאחרים יותר ממה שנחשב סביר (מרקוס ו׳:31; יוחנן ד׳:6).
באף מקום במקרא איננו מוצאים כל ביסוס לסגפנות, כאילו שאם הפרט יתנזר מצרכיו הקיומיים או אף ממנעמי החיים, ישא הדבר חן בעיני אלהים. שים־לב לדברי פאולוס בנוגע למנהגים מכאיבים מעין אלה: ”דברים שאומנם יש להם חזות של חוכמה והם מתבטאים בדת שהיא פרי רצונם ובנמיכות רוח וסיגוף הגוף, אך אין זה מועיל נגד מאוויי הבשר” (קולוסים ב׳:23).
בהיותו נזיר, עינה מרטין לותר את עצמו באופן פיסי. אולם מאוחר יותר, פנה עורף לנוהגים מעין אלה באומרו, שהם מעודדים את הרעיון שקיימות שתי דרכים להגיע לאלהים, אחת נעלה והשניה נחותה, בעוד שכתבי־הקודש לימדו על דרך אחת בלבד לישועה — באמצעות אמונה בישוע המשיח ובאביו, יהוה (יוחנן י״ז:3). לעומת זאת, טקסים מכאיבים נחשבו בעיני אחדים כדרך להושיע את עצמם.
הספר Church History in Plain Language (תולדות הכנסייה בשפה פשוטה) מציין בנוגע לסגפנות: ”תמיכה בעניין זה היתה השקפה מוטעית לגבי האדם. לדברי הנזירים, הנפש כבולה לבשר כמו אסיר הכבול לגופה. אין זו ההשקפה המקראית על חיי אדם”. אכן, עצם הרעיון שכאב שאדם מביא על עצמו מסב הנאה לאלהים, זר לרוח המקרא. הוא מבוסס על רעיון גנוסטי מוטעה שכל דבר הקשור לבשר הוא מושחת ולכן יש לפגוע בו ככל האפשר על־מנת שהפרט יזכה לישועה.
מאחר שיהוה מעוניין באושרנו, שירות לאל מאושר זה אינו עניין של היעשותנו סגפנים (קהלת ז׳:16). לפיכך, במקרא לא נאמר לנו כלל שסבל שאנו גורמים לעצמנו הוא הדרך לישועה. נהפוך הוא, דבר־אלהים מבהיר שדמו של המשיח, נוסף על אמונה בו, הם שיטהרו אותנו מכל החטאים (רומים ה׳:1; יוחנן א׳. א׳:7).