עד כמה מסוכנת הטלוויזיה?
בעיתון מ־18 בדצמבר 1997, עלה לכותרות סרט טלוויזיה מצויר שגרם לרבים לחלות בטוקיו שביפן. מאות הובהלו לבתי־חולים. ”היו ילדים שהקיאו דם ולקו בהתקפים או שאיבדו את ההכרה”, דיווח ניו־יורק טיימס. ”רופאים ופסיכולוגים מזהירים שפרשה זו היא תזכורת מזעזעת למידת פגיעותם של ילדים לתוכניות טלוויזיה מסוימות המשודרות כיום”.
דיילי ניוז בניו־יורק מסר: ”יפן נתקפה בפאניקה אתמול. סרט הנפשה בטלוויזיה הראה מפלצת, שעיניה האדומות רשפו וגרמו לילדים מכל האומה להתמוטט כשהם אחוזי עוויתות.
”כמעט 600 ילדים וכמה מבוגרים הוחשו לחדרי מיון ביום שלישי בערב לאחר שצפו... בסרט מצויר בטלוויזיה”. היו שהובאו למחלקת טיפול נמרץ כשהם סובלים מקשיי נשימה.
יוּקיקוֹ איווסקי, אם לילדה בת שמונה, מספרת: ”קיבלתי הלם כשראיתי את בתי מתעלפת. נשימתה שבה אליה רק לאחר שטפחתי על גבה”.
נבצר ממפיקי תוכניות טלוויזיה לילדים להסביר כיצד טכניקת אנימציה, שלטענתם השתמשו בה ”מאות פעמים”, גרמה לתגובה כה מסוכנת וחמורה.
יש הורים המודעים להשפעתה המזיקה של הצפייה בטלוויזיה. הם פוקחים עין על התוכניות שבהן צופים בני משפחתם, ויש שאף סילקו מביתם את מכשיר הטלוויזיה. הורה מאַלֶן שבטכסס, ארה״ב, שם לב שבטרם נפטר מן הטלוויזיה, היו לילדיו ”קשיי ריכוז, הם היו עצבניים, לא שיתפו פעולה וסבלו משעמום כרוני”. הוא המשיך והסביר: ”היום כמעט כל חמשת ילדינו — שגילם נע בין 6 ל־17 — מצטיינים בלימודים. בתוך זמן קצר לאחר שנפטרנו מהטלוויזיה, הם פיתחו מגוון תחביבים, לרבות ספורט, קריאה, אומנות, מחשבים וכו’.
”במיוחד חרות בזיכרוני מקרה שאירע לפני כשנתיים. בני, אז בן 9, טלפן אלינו ממסיבת פיג׳מות אצל חבר וביקש שניקח אותו הביתה... כשאספתי אותו משם ושאלתי מה הבעיה, ענה: ’המסיבה הזו כל־כך משעממת. כל מה שהם רוצים לעשות זה לשבת ולצפות בטלוויזיה!’”