ימת ויקטוריה — הימה הגדולה באפריקה

מאת כתב עורו!‏ בקניה

בלב לִבה של אפריקה,‏ בשנת 1858,‏ יצא אנגלי בודד למסע ארוך ומפרך באיזור פרא נידח.‏ בלוויית קומץ סבלים אפריקנים ועל אף חולי,‏ אפיסת כוחות ואי־ודאות,‏ האיץ באנשיו להתקדם.‏ ג׳ון הנינג סְפּיק תר אחרי יעד נכסף וחמקמק — מקורות הנילוס.‏

את ספּיק דירבנו סיפורים על מאגר מים פנים יבשתי גדול,‏ שסוחרי העבדים הערבים כינו אוּקֶרֶבֶה.‏ הוא פילס דרכו בערבה שנראתה אינסופית.‏ לבסוף,‏ לאחר מסע רגלי שארך 25 יום,‏ קבוצת מסיירים קטנה זו באה על שכרה כשהגיעה לנוף מרהיב עין.‏ ממש מולם,‏ כשהאופק מתוח מעליה,‏ היתה פרושה ימה ענקית של מים מתוקים.‏ ספּיק כתב מאוחר יותר:‏ ”‏שוב לא היה ספק בלבי,‏ שהאגם שלחופו עמדתי הוא מקורו של הנהר רב־העניין,‏ הנהר שמקום מקורותיו שימש נושא להשערות רבות כל כך,‏ ומשאת נפשם של חוקרים כה רבים”‏.‏ הוא קרא לימה שגילה על שמה של מלכת אנגליה דאז — ויקטוריה.‏

ממקורות הנילוס

הימה נושאת שם זה עד היום וידועה כימת המים המתוקים השנייה בגודלה בעולם.‏ הראשונה היא ימת סוּפִּירייֶר באמריקה הצפונית.‏ פני המים השקטים והזגוגיים של ימת ויקטוריה,‏ הנראים כמראה ענקית הבוהקת בשמש המשוונית,‏ מכסים שטח של 484,‏69 קילומטר מרובע.‏ קו המשווה חוצה אותה בחופה הצפוני,‏ והיא ממוקמת בין זרועותיו המזרחיות לבין זרועותיו המערביות של הבקע הסורי־אפריקני.‏ היא שייכת ברובה לטנזניה ואוגנדה וגובלת בקניה.‏

הנהר העיקרי שמזרים מים לימה הוא הנהר קַגֶרָה שבטנזניה,‏ שמימיו נקווים מן ההרים ברואנדה.‏ אולם מרבית המים הזורמים לימה נובעים ממי גשמים הנקווים באיזור ההיקוות העצום שמסביבה.‏ שטחו של איזור יבשתי זה הוא 000,‏200 קילומטר מרובע.‏ מוצא הימה היחיד הוא ג׳ינגַ’‏ה שבאוגנדה.‏ בנקודה זו המים זורמים צפונה אל הנילוס הלבן.‏ ימת ויקטוריה אינה המקור היחיד של הנילוס,‏ אך היא משמשת מאגר מים גדול שיש בו זרימה קבועה של מים מתוקים,‏ מאגר מכלכל חיים כל הדרך עד למצרים.‏

החיים על גדות הימה

הקָנוּ,‏ בעלת המפרש הלבן המיתמר המזכיר כנף פרפר זקורה,‏ גולשת על מימי הימה.‏ הרוחות היומיות הנושבות מהיבשה שמסביב נושאות את הסירה הקטנטנה והיא נסחפת ללב הימה.‏ בשעות הצהריים משתנה כיוון הרוח והיא נושאת את הקנו חזרה למקום שממנו יצאה.‏ נוהג זה חוזר ונשנה זה אלפי שנים בקרב דייגי הימה.‏

סביב ימת ויקטוריה נמצאים כפרים גדולים וקטנים,‏ שגגות בתיהם מכוסים סבך חום.‏ מזונם הבסיסי של הכפריים הגרים ליד הנילוס הוא דגים,‏ והם תלויים בימה למחייתם.‏ יומו של דייג מתחיל לפני עלות השחר.‏ הגברים מרוקנים ממים את סירות הקנו הדולפות ויוצאים לדרך,‏ לשיִט בערפל.‏ הם שרים בתיאום וחותרים עד הגיעם למים עמוקים יותר.‏ אזי הם מניפים את מפרשיהם הבלויים.‏ הנשים שולחות מבטיהן מן החוף ועוקבות אחר הסירות הקטנות עד שהן נעלמות באופק.‏ הן שבות לעבודתן,‏ שכן המלאכה מרובה.‏

הילדים משתכשכים במים ומשתעשעים במים הרדודים,‏ והנשים מכבסות את הבגדים ודולות מי שתייה מהימה.‏ לבסוף מסתיימת עבודתן על גדות הימה.‏ כשדליי מים מחימר מונחים באיזון עדין על ראשיהן,‏ התינוקות קשורים לגב ושתי הידיים עמוסות סלי כביסה נקייה,‏ הנשים משתרכות לאיטן בדרכן הביתה.‏ הן מגדלות תירס וקטניות בגינות קטנות,‏ מקוששות עצים ומשפצות את בתי החימר שלהן בעזרת תערובת של גללי פרות ואפר.‏ לאורך החוף,‏ נשים שוזרות במיומנות סיבי סיזל וקולעות חבלים חזקים וסלים יפים.‏ מכות הגרזן מהדהדות בחלל האוויר כאשר כמה גברים הופכים בול עץ ענקי לחלול ובונים ממנו קנו.‏

בשעות בין הערביים,‏ הנשים מפנות מבטן שוב לכיוון ימת המים המתוקים הגדולה.‏ קצותיהם של המפרשים הלבנים הנראים באופק מבשרים על שובם של הגברים.‏ הן מצפות לשובם של הבעלים בכיליון עיניים ומשתוקקות לראות מה העלו ברשתם.‏

יישובים קטנים אלה זוכים לביקורים הנושאים בשורת שלום,‏ לכל אורך חופי הימה ואייה.‏ ברגל ובקנו,‏ מגיעים לכל כפר,‏ קטן כגדול.‏ התושבים ענווים ונכונים להקשיב.‏ הם מתלהבים במיוחד מקריאת ספרות מקראית בשפותיהם,‏ שפות קִיסְוַהִילִי ובּנטוּ.‏

החיים במים

ימת ויקטוריה מכלכלת יותר מ־400 מיני דגים,‏ שאת חלקם לא ניתן למצוא במקום אחר בעולם.‏ המין הנפוץ ביותר הוא אמנון.‏ דגים קטנים וצבעוניים אלה כונו בשמות ציוריים ביותר.‏ למינים מסוימים של האמנוניים יש דרך מיוחדת במינה להגן על צאצאיהם.‏ כשסכנה מתקרבת,‏ ההורה פותח את פיו לרווחה והדגיגים הצעירים נמלטים לחלל הפה המגן עליהם.‏ בחלוף הסכנה,‏ הוא פולט אותם מפיו והם שבים לשגרת חייהם.‏

בימת ויקטוריה שוכנים עופות מים ממגוון מינים מרשימים ביופיים.‏ הטבלן המצויץ,‏ הקורמורן והנחשון צוללים מתחת למים ובמיומנות משפדים דגים במקוריהם החדים.‏ עגורים אפורים,‏ אנפות,‏ חסידות וכּפּנים מהלכים במים הרדודים,‏ ולפתע עוצרים ועומדים ללא ניע.‏ הם מחכים בסבלנות לדג תמים שייקלע לטווח קרוב.‏ כשמביטים אל על ניתן לצפות בלהקות של שׂקנאים הנראים כמו דאונים רחבי גחון.‏ הם שוחים בקבוצות,‏ מכתרים להקות דגים וגורפים אותם במקוריהם הענקיים הדומים לסלים.‏ העליונות בשחקים היא נחלתו של העֵיטָם הקולני בעל הכנפיים החזקות.‏ מענף עץ גבוה מעל פני המים הוא נוסק מטה בדאייה רבת עוצמה.‏ הרוח שורקת בין כנפיו המוצקות,‏ וללא כל מאמץ הוא שולה דג המשייט קרוב לפני המים.‏ האורגים בעלי הצבעים הזוהרים מקננים בין גבעוליו הצפופים של גומא הפפירוס הגדל סביב הימה.‏ קריאתו הבכיינית של הקָלָאוֹ נשמעת הלאה בחוף,‏ ביערות עצי השיטה.‏

בשעות הבוקר והערב,‏ נחרות ההיפופוטם בקול בס עמוק מהדהדות ומפלחות את הדממה.‏ בצהריים הוא נם את שנתו לאורך קו החוף ומזכיר במראהו סלע חלק וחיוור,‏ שקוע בחציו במים הרדודים.‏ האנשים המתגוררים סמוך לימה נזהרים כל העת מפני תנין היאור המסוכן.‏ כמה מזוחלים מפחידים אלה עדיין חיים בשפות הנידחות של ימת ויקטוריה,‏ אף שאת רובם חיסל האדם.‏

מים לא־שקטים

חלף זמן מאז שג׳ון ספּיק הזין עיניו לראשונה בימת ויקטוריה,‏ וכיום קיימת באפריקה התפוצצות אוכלוסין.‏ בתחומי החופים חיים יותר מ־30 מיליון איש התלויים במימיה המתוקים של הימה לקיומם.‏ בימים עברו הסתמכו הדייגים המקומיים על שיטות דיִג מסורתיות.‏ הם היו מצוידים במלכודות קלועות,‏ ברשתות פפירוס,‏ בקרסים ובחניתות — בעזרתם תפסו את כמות הדגים הדרושה.‏ כיום נהוג להשתמש במכמורת וברשתות ניילון עמידות אשר מתמתחות,‏ מתפרשות על שטח רב ושולות טונות דגים במים עמוקים יותר.‏ כתוצאה מכך דיִג יתר מאיים על האקולוגיה של הימה.‏

יבוא מיני הדגים האקזוטיים גרם לחוסר איזון אקולוגי אשר מפריע לדיִג המקומי.‏ ואם אין די בעיות בימה,‏ הרי שיקינתון המים מוסיף עליהן.‏ זהו צמח מים עשבוני שצבע פרחיו סגול יפהפה.‏ הצמח הובא מאמריקה הדרומית ומתרבה במהירות רבה,‏ עד כדי כך שהוא סותם וממלא אזורים נרחבים של חופי הימה והמפרצונים.‏ הוא מונע את הגישה לחופים ולמזחים מספינות מטען,‏ ממעבורות נוסעים ומסירות קָנוּ של הדייגים.‏ בירוא יערות באיזור הניקוז של הימה,‏ פליטת מי שופכין ותיעוש — כל אלה מעמידים בסימן שאלה את עתידה של הימה.‏

האם תשרוד ימת ויקטוריה?‏ הדעות חלוקות בשאלה זו,‏ ואיש אינו יודע בוודאות כיצד ייפתרו בעיותיה הרבות.‏ עם זאת,‏ ימת ויקטוריה היא חלק מהטבע,‏ וסביר להניח שתמשיך להתקיים על כדור הארץ זמן רב לאחר שמלכות אלוהים תשחית את ”‏משחיתי הארץ”‏ (‏ההתגלות י״א:‏18‏)‏.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 18]‏

הדג שבולע את הימה

הוא שמנוני,‏ בעל תיאבון שאינו יודע שובעה,‏ מתרבה במהירות וגדל עד לאורך של כמעט שני מטרים.‏ במי מדובר?‏ זהו Lates niloticus! דג זה הידוע לרוב בשם פֶּרקת היאור,‏ הוא דג ענקי ורעבתני שהובא לימת ויקטוריה בשנות ה־50’‏ והפך לאסון אקולוגי.‏ בתוך 40 שנה הוא הצליח לטרוף קרוב למחצית מ־400 מיני הדגים שמוצאם באגם.‏ הכחדה המונית זו מאיימת על מקורות המזון של מיליונים מתושבי המקום,‏ אשר תלויים להזנת משפחותיהם בדגי האמנון המצוי הקטנים יותר,‏ באמנוּניים ובדגים מקומיים אחרים.‏ דגים קטנים אלה גם תורמים לתחזוקת הימה.‏ חלקם ניזונים מחלזונות המפיצים את מחלת הבילהרציה המפחידה,‏ וכך מסייעים לבלום את המחלה.‏ מינים אחרים ניזונים מאצות ומצמחי מים אחרים שעתה גדילתם יצאה מכלל שליטה.‏ גדילה בלתי מרוסנת זו יצרה מצב הקרוי אֶוּטרוֹפִיקַציה (‏תהליך ההזדקנות)‏ שבו שרידי הצמחייה הנרקבת גורמים לדלדול החמצן שבמים.‏ מאחר שהתמעטו הדגים המקומיים שמסוגלים לנקות פסולת זו,‏ נוצרו בימה ”‏אזורים מתים”‏ נטולי חמצן.‏ אזורים אלה הולכים וגדלים ומתים בהם עוד דגים.‏ משנתמעטו הדגים המשמשים לו כמזון,‏ מצא פֶּרקת היאור,‏ שתיאבונו אינו יודע שובעה,‏ מקור מזון חדש — צאצאיו שלו!‏ הדג שבולע את הימה מאיים כעת לבלוע את מינו הוא!‏

‏[‏מפה בעמוד 15]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

אוגנדה

קניה

טנזניה

ימת ויקטוריה

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

מתן עדות בחופי ימת ויקטוריה

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

לִבנִית גדולה

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

תנין היאור

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

אנפה אפורה עומדת על היפופוטם

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

אורג

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

שקנאִי קטן