חופש דת ברכה או קללה?‏ — המצפה

חופש דת ברכה או קללה?‏

לידתו של המושג חופש דת לוּותה בצירי לידה קשים בנצרות.‏ היה זה מאבק בדוגמטיות,‏ בדעות קדומות ובאי־סובלנות.‏ הוא עלה במחיר חייהם של אלפים רבים מספור,‏ אשר נהרגו בסכסוכים דתיים עקובים מדם.‏ מה מלמדת אותנו היסטוריה רצופת ייסורים זו?‏

‏”‏רדיפות היו למציאות בת־קיימא בהיסטוריה הנוצרית”‏,‏ כותב רובין ליין פוקס בספרו פגאנים ונוצרים (‏Pagans and Christians)‏.‏ המשיחיים הקדומים נקראו ’‏כת’‏ והואשמו באיום על הסדר הציבורי (‏מעשי־השליחים ט״ז:‏20,‏ 21;‏ כ״ד:‏5,‏ 14;‏ כ״ח:‏22‏)‏.‏ לכן היו שעונו והיו טרף לחיות פרא בזירות הרומאיות.‏ לנוכח רדיפות קשות אלה,‏ היו שהתחננו לחופש דת,‏ וביניהם התיאולוג טֶרטוּלייַנוּס.‏ הוא כתב בשנת 212:‏ ”‏זוהי זכות אנושית בסיסית,‏ זכות טבעית של כל אדם,‏ לעבוד את אלוהים לפי אמונתו”‏.‏

רדיפת המשיחיים בעולם הרומי באה אל קִצה בשנת 313,‏ כאשר הקיסר קונסטנטינוס פרסם את ’‏האֶדיקטום של מילנו’‏ שהבטיח חופש דת למשיחיים ולפגאנים כאחד.‏ הפיכת הנצרות לדת מותרת באימפריה הרומית הפכה את הקערה על פיה.‏ בשנת 340 לערך קרא סופר נוצרי לרדיפת הפגאנים.‏ ולבסוף,‏ בשנת 392,‏ הוציא הקיסר תיאודסיוס ה־1 את ’‏האֶדיקטום של קונסטנטינופול’‏ ובו הטיל איסור על הפגאניזם באימפריה.‏ אזי,‏ בדמי ימיו,‏ הלך לעולמו חופש הדת.‏ הנצרות הפכה לדת המדינה באימפריה הרומית.‏ הכנסייה והמדינה החלו במסע רדיפות שארך מאות שנים.‏ הוא הגיע לשיאו במסעות הצלב העקובים מדם במאות ה־11 עד ה־13 ובאכזריות האינקוויזיציה,‏ שהחלה בפעילותה במאה ה־12.‏ מי שהעזו להטיל דופי בדת הממוסדת,‏ שלה היה המונופול על הדוגמות הדתיות,‏ הותוו באות קלון ככופרים,‏ ודלקו אחריהם באווירה של ’‏ציד מכשפות’‏ ששררה אז.‏ מה עמד מאחורי מהלכים אלה?‏

התירוץ שניתן לאי־סובלנות היה שאחדות דתית מהווה היסוד היציב ביותר לקיום המדינה,‏ ושהבדלי דת מאיימים על הסדר הציבורי.‏ ”‏אין כלל ביטחון במדינה כאשר מותרות שתי דתות”‏,‏ טען אחד משריה של המלכה אליזבת באנגליה ב־1602.‏ במציאות,‏ היה קל להוציא מחוץ לחוק את הדתות האחרות יותר מאשר לברר אם הן מהוות אל נכון איום על שלום המדינה או על הדת הממוסדת.‏ האנציקלופדיה הקתולית מציינת:‏ ”‏מהרשויות החילוניות ומהכנסייה נעדרה ההבחנה הדקה בין כופרים מסוכנים ובין כופרים לא מזיקים”‏.‏ על כל פנים,‏ עמד להתחולל שינוי.‏

חבלי לידתה של הסובלנות

הגורם ששימש כזרז לשינוי שחל באירופה היו התהפוכות שגרמה תנועת הפרוטסטנטיות הפלגנית,‏ שסירבה בעקשנות להיעלם מהמפה הדתית.‏ במהירות מדהימה,‏ פילגה הרפורמציה הפרוטסטנטית את אירופה על בסיס חשיבה דתית.‏ היא העלתה על נס את הרעיון של חופש מצפון.‏ מתקן־הדת המפורסם מרטין לותר הגן על דעותיו ב־1521 ואמר:‏ ”‏מצפוני כפוף לדבר־אלוהים”‏.‏ הפילוגים הציתו את מלחמת שלושים השנה (‏1618–1648)‏,‏ סדרת מלחמות דת אכזריות שעשו שמות באירופה.‏

אך בעיצומה של המלחמה,‏ הבינו רבים שהמאבקים לא הביאו לפריצת דרך.‏ לכן,‏ יצאה סדרת צווים כגון צו נַנט בצרפת (‏1598)‏,‏ שנכשלו במאמציהם להשכין שלום באירופה שסועת המלחמה.‏ מצווים אלה צמח בהדרגה מושג הסובלנות בן זמננו.‏ בתחילה,‏ המילה ”‏סובלנות”‏ עוררה קונוטציות שליליות.‏ ”‏אם בנסיבות מסוימות עלינו להתייחס לכתות כנסבלות.‏.‏.‏ הדבר ייחשב,‏ ללא ספק,‏ לחטא — בעצם לחטא חמור — אך לא חמור כמלחמה”‏,‏ כתב ההומניסט הידוע אֶרַסְמוּס ב־1530.‏ המשמעות השלילית הזו הניעה כמה,‏ כמו הצרפתי פול דה פווֹ ב־1561,‏ לדבר על ”‏חופש דת”‏ ולא על ”‏סובלנות”‏.‏

בחלוף הימים,‏ החלו לראות בסובלנות לא הרע במיעוטו,‏ אלא מגינת החירויות.‏ היא לא נחשבה עוד לוויתור בשל חולשה אלא לעירבון.‏ כאשר החלו להוקיר את הפלורליזם של האמונות ואת הזכות לחשוב אחרת,‏ ולראות בהם את אושיות החברה המודרנית,‏ נדחקה הפנאטיות לקרן זווית.‏

בשלהי המאה ה־18 דרו סובלנות,‏ חופש ושוויון בכפיפה אחת.‏ ביטוי לכך הם החוקים וההצהרות שיצאו אז,‏ כגון ”‏הצהרת זכויות האדם והאזרח”‏ המפורסמת (‏1789)‏ בצרפת ו”‏כתב הזכויות”‏ (‏1791)‏ בארצות־הברית.‏ כאשר מסמכים אלה החלו להשפיע בכיוון חשיבה ליברלית במאה ה־19 ואילך,‏ הסובלנות ומכאן שגם החופש לא נחשבו עוד כקללה אלא כברכה.‏

חופש יחסי

אף־על־פי שהוא כה יקר,‏ החופש אינו אלא יחסי.‏ בשם החופש לכל,‏ המדינה מחוקקת חוקים המגבילים כמה מחירויות הפרט.‏ להלן כמה מן הנושאים הקשורים לחופש והשנויים במחלוקת כעת במדינות אירופיות רבות:‏ עד לאיזו מידה יכולה התחיקה הממשלתית להתערב בחיי הפרט?‏ עד כמה יעילה היא?‏ מהן השלכותיה על החופש?‏

הוויכוח על חירויות הציבור והפרט עלה לכותרות בתקשורת.‏ האשמות בשטיפת מוח,‏ סחיטת כספים,‏ התעללות בילדים ושורה ארוכה של פשעים חמורים אחרים הוטחו בקבוצות דתיות מסוימות,‏ פעמים רבות ללא הוכחות של ממש.‏ אירועים חדשותיים הקשורים למיעוטים דתיים זכו לכיסוי תקשורתי נרחב.‏ תוויות מזלזלות כמו ”‏כת”‏ נכנסו עתה לשימוש יומיומי.‏ בלחץ דעת קהל,‏ הממשלות אף הפיקו רשימות של כתות מסוכנות כביכול.‏

צרפת גאה במורשת הסובלנות שלה ובהפרדה שעשתה בין דת ומדינה.‏ היא הכריזה על עצמה בגאווה שהיא מדינה של ”‏חירות,‏ שוויון ואחווה”‏.‏ עם זאת,‏ הספר חופש דת ואמונה — דו״ח עולמי מוסר שהמליצו במדינה זו על ”‏מבצע חינוכי בבתי־הספר שמטרתו לטפח דחייה של תנועות דתיות חדשות”‏.‏ רבים סבורים שצעד זה מסכן את חופש הדת.‏ הכיצד?‏

הסכנות המאיימות על חופש דת

חופש דת אמיתי יכול להתקיים רק אם כל הקבוצות הדתיות המכבדות את החוק ושומרות אותו זוכות ליחס שווה מצד המדינה.‏ לא ייתכן חופש כאשר המדינה קובעת באופן שרירותי אילו קבוצות דתיות אינן נחשבות דתות ומונעת מהן את היתרונות שמהם נהנות הדתות.‏ ”‏הרעיון המקודש של חופש דת נשמע כמליצה נבובה כאשר המדינה תובעת לעצמה את הזכות להכיר בדתות באותה דרך שהיא מנפיקה רשיונות נהיגה”‏,‏ ציין כתב־העת טיים ב־1997.‏ בית־דין לערעורים בצרפת יצא לאחרונה בהצהרה שמנהג זה ”‏מוביל,‏ במודע או שלא במודע,‏ לטוטליטריות”‏.‏

החירויות הבסיסיות נתונות בסכנה גם כאשר קבוצה אחת מחזיקה במונופול על התקשורת.‏ למרבה הצער,‏ מגמה זו צוברת תאוצה במדינות רבות.‏ למשל,‏ בניסיון להגדיר מה נכון מבחינה דתית,‏ ארגונים למאבק בכתות שמו עצמם לתובע,‏ שופט וחבר מושבעים,‏ וניסו לכפות את דעתם המשוחדת על הציבור באמצעות התקשורת.‏ אולם בעיתון הצרפתי לה מונד נאמר,‏ שבדרך זו ארגונים אלה מגלים לפעמים ”‏את אותה הכיתתיות שבה הם נאבקים כביכול,‏ והם מסתכנים ביצירת אווירה של ’‏ציד מכשפות’‏”‏.‏ במאמר נשאלה השאלה:‏ ”‏האין הדבקת סטיגמה חברתית למיעוטים דתיים.‏.‏.‏ מסכנת חירויות בסיסיות?‏”‏ כתב־העת לפסיכולוגיה של הדת (‏Zeitschrift für Religionspsychologie)‏ ציטט את מרטין קריאל:‏ ”‏ציד המכשפות שמתנהל נגד הכתות מותיר מקום רב יותר לדאגה מאשר הרוב המכריע של ’‏כתות וקבוצות תמיכה כביכול’‏.‏ ובפשטות:‏ אזרחים שומרי חוק — יש להניחם לנפשם.‏ דת ואידיאולוגיה צריכות להיות חופשיות ולהישאר כך,‏ גם בגרמניה”‏.‏ הבה נבחן דוגמה אחת.‏

‏”‏אזרחים למופת”‏ — מוגדרים כמסוכנים

איזו קבוצה דתית כונתה ”‏הכת המסוכנת ביותר”‏ בפי המנהיגות הקתולית שצוטטה בעיתון הספרדי הפופולרי ABC?‏ ייתכן שתופתע לדעת שהעיתון דיבר על עדי־יהוה.‏ האם היה בסיס חסר פניות ואובייקטיבי להאשמות נגדם?‏ שים לב להצהרות שלהלן ממקורות אחרים:‏

‏”‏העדים מלמדים לשלם מסים ביושר,‏ לא להשתתף במלחמות או בהיערכות לקראתן,‏ לא לגנוב ובאופן כללי,‏ לנהל אורח חיים,‏ שלוּ היו מאמצים אותו עוד אנשים,‏ היה מעלה את הסטנדרטים של דו־קיום אזרחי”‏ (‏סרג׳יו אלבסנו,‏ טלֵנטוֹ,‏ נובמבר–דצמבר 1996)‏.‏

‏”‏בניגוד לרמזים המשמיצים המופצים במקרים מסוימים,‏ [‏עדי־יהוה]‏ לא נראים לי כמי שמהווים אף הסכנה הפעוטה ביותר למוסדות המדינה.‏ הם אזרחים רודפי שלום,‏ מסורים ומכבדים את הרשויות”‏ (‏חבר פרלמנט בבלגיה)‏.‏

‏”‏עדי־יהוה מוכרים כאזרחים ההגונים ביותר בגרמניה המערבית”‏ (‏העיתון הגרמני זינדלפינגר צייטונג‏)‏.‏

‏”‏ניתן לראות בהם [‏בעדי־יהוה]‏ אזרחים למופת.‏ הם מקפידים לשלם מסים,‏ מטפלים בחולים ונלחמים באנאלפביתיות”‏ (‏העיתון האמריקני סן פרנסיסקו אקזמינר‏)‏.‏

‏”‏בהשוואה לעדות דתיות אחרות,‏ עדי־יהוה מצליחים יותר לשמור על יציבות הנישואין”‏ (‏אמריקן אתנולוג׳יסט‏)‏.‏

‏”‏עדי־יהוה נמנים עם האזרחים הישרים והחרוצים ביותר במדינות אפריקה”‏ (‏ד״ר בריאן וילסון,‏ אוניברסיטת אוקספורד)‏.‏

‏”‏בני דת זו תרמו רבות במשך עשרות שנים להגדלת חופש המצפון”‏ (‏נט הנטף,‏ חופש דיבור עבורי — לא עבורך ]Free Speech for Me—But Not for Thee[)‏.‏

‏”‏הם.‏.‏.‏ תרמו תרומה ניכרת לשמירה על כמה מן הדברים היקרים ביותר בדמוקרטיה שלנו”‏ (‏פרופסור צ׳.‏ ס.‏ בריידן,‏ גם הם מאמינים ]These Also Believe[)‏.‏

הציטטות שלעיל מראות שלעדי־יהוה יש ברחבי העולם מוניטין של אזרחים למופת.‏ זאת ועוד,‏ הם ידועים בחינוך המקראי שהם מעניקים חינם ובהדגשת ערכי המשפחה.‏ כיתות שהקימו ללימוד קרוא וכתוב סייעו למאות אלפים.‏ וכן הפעילות ההומניטרית שלהם במשך עשרות שנים עזרה לאלפים,‏ באפריקה במיוחד.‏

חשוב להיות אובייקטיביים

החברה האנושית שורצת אנשים חסרי מצפון האורבים לקורבנות תמימים.‏ לכן חובה לגלות עירנות כשמדובר בטענות לגבי דת.‏ כיצד ניתן לטעון לאובייקטיביות ולשמירה על חופש דת בשעה שכמה עיתונאים,‏ במקום להתייעץ עם בני סמכא אובייקטיביים,‏ מסתמכים על מידע מכנסיות אשר מודעות לירידה במספר מאמיניהן או מארגונים הנלחמים בכתות,‏ אשר האובייקטיביות שלהם עומדת בסימן שאלה גדול?‏ העיתון שכינה את עדי־יהוה ”‏הכת המסוכנת ביותר”‏ הודה למשל שהגדרתו מקורה ב”‏בני סמכא מהכנסייה [‏הקתולית]‏”‏.‏ בנוסף לכך,‏ העיר כתב־עת צרפתי שרוב המאמרים העוסקים בכתות כביכול חוברו ביוזמת ארגונים הנאבקים בכתות.‏ האם זו לדעתך הדרך ההוגנת ביותר לקבלת מידע אובייקטיבי?‏

לדברי בתי־משפט וארגונים בינלאומיים כמו האו״ם,‏ הדואגים לזכויות האדם הבסיסיות,‏ ”‏ההבחנה בין דת וכת מאולצת מכדי להניח את הדעת”‏.‏ למרות זאת,‏ מדוע יש המתעקשים להמשיך להשתמש במילה בעלת הקונוטציה השלילית ”‏כת”‏?‏ אין זו אלא ראיה נוספת שחופש הדת נתון בסכנה.‏ כיצד,‏ אם כן,‏ ניתן להגן על חופש כה חשוב?‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמוד 8]‏

מגיני חופש הדת באירופה של המאה ה־16

קריאות מרשימות לחופש דת עלו ממרחץ הדמים של מלחמות הדת באירופה במאה ה־16.‏ קריאות אלה עדיין רלוונטיות לדיון בחופש דת.‏

סבסטיַנוּס שטֵיוֹן (‏1515 – 1563)‏:‏ ”‏מיהו כופר?‏ ההסבר היחיד שאני מוצא הוא שאנו רואים בכל מי שחולקים על דעתנו כופרים.‏ .‏.‏.‏ אם בעיר זו או באיזור זה אתה נחשב כאדם מאמין,‏ באיזור השכן תיחשב כופר”‏.‏ שטיון,‏ מתרגם מקרא צרפתי מפורסם וסניגור נמרץ של הסובלנות,‏ הזכיר את אחד מגורמי המפתח בוויכוח על חופש דת:‏ מי רשאי להגדיר מיהו כופר?‏

דירק ווֹלקרטסוֹן קוֹרנהֶרט (‏1522 – 1590)‏:‏ ”‏קראנו שבעבר.‏.‏.‏ אפילו המשיח עצמו בירושלים ולאחר מכן הרבה קדושים מעונים באירופה.‏.‏.‏ הפריעו [‏לחברה]‏ בדברם אמת.‏ .‏.‏.‏ יש להגדיר את המילה ’‏הפריעו’‏ בדייקנות ובבהירות”‏.‏ קורנהרט טען ששוני בדת אין משמעו הפרעה לסדר הציבורי.‏ הוא שאל:‏ האם מי שמקפידים לשמור על החוק ולכבדו אכן מאיימים על הסדר הציבורי?‏

פייר דה בֶּלוּאַ (‏1540 – 1611)‏:‏ זוהי ”‏בורות להאמין שמגוון דתות גורם בלבול במדינה ומגבירו”‏.‏ בּלואַ,‏ עורך דין צרפתי,‏ כתב בתקופת מלחמות הדת (‏1562–1598)‏ ואמר,‏ שהאחדות במדינה אינה מתבססת על אחידות הדת,‏ אלא אם כן הממשלה נכנעת ללחצים דתיים.‏

תומס הֶלוויס (‏1550 בערך עד 1616 בערך)‏:‏ ”‏אם אנשיו [‏של המלך]‏ הם נתינים צייתנים ונאמנים לכל החוקים שחוקק האדם,‏ אל לו לבקש מהם מאומה בנוסף לכך”‏.‏ הלוויס,‏ ממייסדי דת הבפטיסטים האנגלים,‏ כתב בעד הפרדת הכנסייה והמדינה.‏ הוא הפציר במלך להעניק חופש דת לכל הכנסיות והכתות ולהסתפק בשליטה אזרחית על אנשים ועל רכוש.‏ חיבוריו מבליטים את שאלת השעה:‏ מהו הגבול לשליטת המדינה בהיבט הרוחני של חיי האדם?‏

מחבר אנונימי (‏1564)‏:‏ ”‏כדי להנהיג חופש מצפון,‏ אין די בכך שלא כופים על הפרט דת שאינה לרוחו.‏ במקביל,‏ אין לאסור עליו לקיים בחופשיות את הדת שבחר”‏.‏

‏[‏תמונות]‏

טרטולייַנוּס

שטֵיוֹן

דה בֶּלוּאַ

‏[‏שלמי תודה]‏