הציפור שמנשקת פרחים
הברזילאים מכנים אותה בּז׳ה פלור — הציפור שמנשקת פרחים. שם זה הולם ביותר את תפקידו של הקוליברי בין הפרחים. אחרים שמבחינים בפלומת הנוצות המרהיבות של יצורים קטנים אלה מכנים אותם ”אבני חן חיות” או ”שברירים יפהפיים של הקשת”. הם נותנים למינים השונים שמות מקסימים כמו אודם־טופז, הציפור הירוקה בעלת הגחון הזוהר וכוכב שביט עם זנב הברונזה.
צבעים מרהיבים אלה בולטים בעיקר בנוצות המיוחדות סביב הגרון ובציצית של הזכר. הנוצות עשויות שכבות תאים מלאי אוויר, ובתאים אלה משתברות קרני האור לקשת צבעים באופן שמזכיר מיליוני בועות סבון זעירות.
בספרה של ג׳ואן וורד־האריס מנעמי החיים (Creature Comforts) מצוי תיאור יפה של הקוליברי הצפוני, שצבעו כצבע הקינמון ותפוצתו במערב אמריקה הצפונית: ”אבני החן שלו מעטרות את גרונו כענק... הן משתפלות מתחת ללחייו ולסנטרו עד לגרונו ולחזהו כמו סינר של תינוק. מראה הגרון המתרחב כלפי מטה עוצר נשימה – הציפור נראית גדולה פי שניים מגודלה הטבעי ונדמה שהיא ממש עולה באש”. כשהקוליברי הצפוני נע במהירות הבזק, נראים מה’סינר’ שלו הבזקים של סגול, ירוק ואפילו צבעי הספקטרום כולם. הנח לו להתרחק מהאור, והצבע ישתנה לפתע לשחור עמוק קטיפתי.
פלא אווירובאטי
הקוליברי ידוע כאווירובאט מצטיין. לרגע הוא מרפרף באוויר ליד פרח ויונק צוף, כשכנפיו נראות במטושטש ומשמיעות קול זמזום. והנה בתנועה פתאומית, יצור קטנטן וחזק זה מעופף קדימה, אחורה, לצדדים ואפילו מתהפך כשכנפיו מרפרפות בתדירות של 50 עד 70 – ויש אומרים 80 – תנועות בשנייה! על־פי דיווחים, הוא מסוגל להגיע למהירויות של כ־50 עד 100 קילומטר לשעה ולעצור בפתאומיות. בזכות מה מצליח הקוליברי להגיע להישגים מרשימים אלה?
סודו של הקוליברי טמון בחלקי גופו המעוצבים להפליא. שריריו המפותחים מאוד מחוברים לעצם החזה הבולטת ומהווים 25 עד 30 אחוז ממשקל גופו. כנפיו מוצקות מתחילתן ועד הקצה שלהן, ולכן הוא יכול להפעיל כוח בנפנוף לא רק כלפי מטה, כציפורים האחרות, אלא גם כלפי מעלה. הנפנוף בשני הכיוונים מרים ודוחף אותו, כאשר מפרק הכתף מסוגל להסתובב בזווית של 180 מעלות. אין פלא שהאווירובאטיקה של הציפור מרתקת!
האם הקוליברי מסוגל לעבור בהצלחה מבחן סיבולת? בוודאי. למשל, מדי שנה נודדים חלק מהקוליברים הצפוניים מרחק של יותר מ־000,3 קילומטרים צפונה מבית החורף שלהם במכסיקו עד לאלסקה. מעברי ההרים הגבוהים, האוקיינוסים הפתוחים ומזג־האוויר הקשה אינם מרתיעים אותם.
ציפור גרגרנית
הרומן שבין הקוליברי לפרחים משרת מטרה מועילה – האבקה הדדית. אולם הצוף הוא הדבר שמושך אותו באמת. צריכת האנרגיה העצומה של הקוליברי מחייבת אותו לאכול מדי יום כמות צוף עשיר בפחמימות השווה למחצית (ויש אומרים כפולה) ממשקל גופו. מה היה קורה אם האדם היה חייב לצרוך כמות מזון דומה יחסית למשקל גופו?
בניגוד לשאר הציפורים, הקוליברי כמעט לעולם אינו הולך. הוא ניזון תוך כדי מעוף. למינים שונים של הקוליבריים מקור שונה באורכו ובצורתו, והם בוחרים את התפרחות בהתאם. הם מעשירים את תפריטם הכולל צוף בציִד של זבובי פירות ותלישת כנימות מהצמחייה. כיצד מצליחה הציפור לינוק צוף מהפרח שהיא ’מנשקת’?
הקוליברי ניזון באמצעות הלשון. ג׳ואן וורד־האריס כותבת: ”לשונו של הקוליברי ארוכה, צרה, מרזבית ושעירה מעט בקצה. שני קמטים מפותלים מחלקים אותה ויוצרים חריצים זעירים שלאורכם עובר הצוף בצורה נימית והקוליברי בולע אותו”.
אם תצליח למשוך קוליברים למקור מזון קרוב לחלונך, לא יימאס לך הבידור שיספקו לך יצורים אנרגטיים מרתקים אלו. אך האכל אותם רק אם אתה מוכן לדאוג להם במשך עונה שלימה, משום שהם יהיו תלויים במקור המזון שלך כשיגַדלו את צאצאיהם בקן בקרבת מקום.
טקסי החיזור
מינים מסוימים של הקוליברי באמריקה המרכזית והדרומית מושכים את בנות זוגם בזימרה. הקוליברי שגרונו בצבע יין (Atthis ellioti) מגווטמלה הוא המוסיקלי ביותר. זימרתו של הקוליברי לבן־האוזן (Hylocharis leucotis) נשמעת כ”צלצולם הערב של פעמוני כסף קטנים”. אך רוב הקוליברים אינם מצטיינים בשירה. הם פשוט חוזרים שוב ושוב על כמה תווים מונוטוניים בעלי צליל מתכתי או לעתים מהמהמים במקור סגור וצוואר מנופח.
יש מיני קוליברים שמחזרים אחרי הנקבות במצגי תעופה מהממים. הדבר נכון לגבי הקוליברי הצפוני שנראה כהבזק אש שצולל מגובה רב לנקודה שהיא בדיוק מעל הנקבה שצופה בו ואז – בדיוק ברגע הנכון – הוא נוסק בצורה המזכירה את האות J. הוא מתמרן הנה והנה בבסיסה של האות עד שהוא שב לנקודה גבוהה או עף לו לדרכו עם בת זוגתו החדשה. במהלך מופע הראווה שלו כנפיו נעות בתדירות של עד מאתיים תנועות בשנייה!
בית מעודן
קִנו של הקוליברי הוא ”אחד המבנים המעודנים בעולם”, טוען צפר. ג׳ואן וורד־האריס הראתה לכתב עורו! קן שמצאה. קוטרו של הקן היה 5.4 סנטימטרים ועומקו סנטימטר אחד. הוא נבנה כך שכאשר יגדלו הגוזלים, שגודלם כגודל דבורה גדולה, יורחב בהתאם ביתם החמים והנעים. לאחוז קן בכף היד זוהי חוויה מרגשת. הקן העשוי צמחייה רכה נראה כמו כוס של בובה קטנה. הקנים עשויים גם מנוצות יפות השזורות בקורי עכביש. בקן יש שתיים־שלוש ביצים לבנבנות, ”כזוג פנינים תואמות”.
הנקבה תוחבת את מקורה עמוק לתוך גרונותיהם הזעירים של גוזליה ומקיאה מקיבתה את המזון הדרוש להם. על־פי־רוב, לאחר שלושה שבועות בלבד הגוזלים עוזבים את הקן באופן אינסטינקטיבי, אוכלים ומתפתחים עד שהשעון הפנימי שלהם מורה להם לנדוד הרחק, לעבר מזג־אוויר חורפי מתון יותר.
עשוי לבלי חת
תכונה מפתיעה האופיינית לקוליברי היא אומץ לבו. כאשר נראה שהרוחות מתלהטות בנושא מקורות הזנה או טריטוריות ניתן להבחין בתכונה זו. באמריקה הדרומית נראו שתי ציפורים אמיצות ממין Boisonneaua jardini שצבען סגול־קטיפתי מסתערות על נשר שפלש לאיזור הקינון שלהן. זו עדות לנכונותן להתמודד אפילו עם יצור ענקי בשעת הצורך. אך לעתים הקוליברים נופלים קורבן לאויבים אחרים כמו נחשים, צפרדעים, קורי עכביש, צמחים קוצניים ואספנים.
עם זאת, אנשים רבים מתיידדים עם הקוליברים ומצפים בכיליון עיניים לעונה שבה ישובו וינהלו אורח חיים תכליתי. אם תלמד מקרוב על ’אבני חן’ נוצצות אלה שהינן חלק מהבריאה, ללא ספק תהנה מהן יותר — אם יחליטו ’לנשק’ את הפרחים בגנך.
[תיבה בעמוד 24]
עובדות על הקוליברי
• הקוליבריים הם משפחת הציפורים השנייה בגודלה בחצי הכדור המערבי. היא מונה 320 מינים
• הן הציפורים הזעירות בעולם: אורכו של הקוליברי הזעיר החי בקובה (Mellisuga helenae) הוא כ־6 סנטימטרים מקצה זנבו ועד קצה מקורו
• אורכו הכולל של הקוליברי הענק כ־22 סנטימטר, וניתן למוצאו במערב אמריקה הדרומית מאקוודור ועד צ׳ילה
• בית הגידול העיקרי כולל את האיזור המשווני לאורך אמריקה הדרומית. הוא משתרע מגובה פני הים עד לגובה של יותר מ־500,4 מטר, וכן על פני כמה מהאיים הקריביים ומאיי האוקיינוס השקט
• בחודשי הקיץ הם מצפינים עד אלסקה ומדרימים עד טיירה־דל־פוגו
• בעבר נטבחו מיליוני קוליברים עבור הסחר באירופה כדי לעטר בנוצותיהם כובעי נשים. סביר להניח שהוכחדו אז חלק מהמינים של הציפור
[תמונות]
קוליברי ענק (בגודל טבעי)
קוליברי זעיר (בגודל טבעי)
[שלמי תודה]
C. H. Greenewalt/VIREO ©
1990 Robert A. Tyrrell ©
[תמונה בעמוד 23]
הקוליברי הצפוני
[שלמי תודה]
THE HUMMINGBIRD SOCIETY/Newark Delaware USA
[תמונה בעמוד 23]
קוליברי זעיר (בהגדלה)
[שלמי תודה]
1990 Robert A. Tyrrell ©
[תמונה בעמוד 23]
Antillean mango
[שלמי תודה]
1990 Robert A. Tyrrell ©
[תמונה בעמוד 24]
נקבת קוליברי אדום־גרון וגוזליה
[תמונה בעמוד 24, 25]
קוליברי נזיר
[שלמי תודה]
1990 Robert A. Tyrrell ©
[תמונה בעמוד 25]
Calypte anna (בהגדלה)
[שלמי תודה]
Patricia Meacham/Cornell Laboratory of Ornithology