ערויי דם — מחלוקת עתיקת יומין
”אם כדוריות דם אדומות היו מוצעות כיום כתרופה חדשה, היה קשה מאוד להשיג עבורן את רשיון משרד הבריאות” (ד״ר ג׳פרי מֵקֶלו).
היה זה חורף 1667. מטורף אלים ושמו אנטואן מוֹרווה הובא לפני ז׳אן באטיסט דְני, רופאו הדגול של לואי ה־14 מלך צרפת. דְני הציע את ה”תרופה” האידיאלית לשיגעונו של מוֹרווה — עירוי דם עגל, אשר לדעתו תהא לו השפעה מרגיעה על החולה. אולם עבור מוֹרווה העניינים לא התגלגלו כמצופה. כמובן, לאחר העירוי השני השתפר מצבו. אך לא חלף זמן רב והצרפתי נתקף שוב בשיגעון ועד מהרה נפח את נשמתו.
אף שמאוחר יותר נקבעה סיבת מותו של מוֹרווה כהרעלת ארסֶן, ניסוייו של דְני בדם בעלי־חיים עוררו מחלוקת קשה בצרפת. לבסוף, ב־1670, נחקק חוק שאסר טיפול זה. עם הזמן בית הנבחרים האנגלי ואפילו האפיפיור אסרו אותו גם הם. ערויי הדם נדחקו לקרן זווית במשך 150 השנים שלאחר מכן.
הסכנות בראשית הדרך
במאה ה־19 קמו ערויי הדם לתחייה. בראש ההתעוררות עמד האנגלי ג׳ימס בּלנדל, רופא מיילד במקצועו. בעזרת הטכניקות המשופרות והכלים המשוכללים שלו — כמו גם העובדה שהתעקש שצריך להשתמש בדם אדם בלבד — השיב בּלנדל לערויי הדם את ימי תהילתם.
והנה, ב־1873 האט הרופא הפולני פ. גזליאוּס את ההתקדמות בתחום בעקבות תגלית מדאיגה: יותר ממחצית הערויים שבוצעו נסתיימו במוות. משנודע נתון זה, יצאו רופאים ידועים נגד הערויים והם איבדו שוב את הפופולריות שלהם.
כעבור שנים, ב־1878, הצליח הרופא הצרפתי ז׳ורז’ אַיֵם לפתח תמיסת מלח שלטענתו תוכל לשמש כטיפול חלופי לדם. שלא כמו הדם, לתמיסת המלח לא היו תופעות לוואי, לא נוצרו בה קרישים והיה קל להעבירה ממקום למקום. לפיכך ניתן להבין את השימוש הרב שנעשה בתמיסתו של אַיֵם. אך למרבה הפלא, תוך זמן קצר נטו הדעות שוב לטובת הדם. מדוע?
בשנת 1900 גילה הפתולוג האוסטרי קַרל לאנדשטַינר את קיומם של סוגי דם, וכן שסוג דם אחד אינו מתאים בהכרח לאחר. אין פלא שערויים כה רבים הסתיימו בעבר בטרגדיות! כעת הבינו שניתן לשנות את פני הדברים פשוט כשמוודאים שסוג הדם של התורם מתאים לזה של המקבל. ידע זה השיב לרופאים את האמון בערויים בדיוק בזמן — מלחמת העולם הראשונה פרצה.
ערויי דם ומלחמות
במלחמת העולם הראשונה הערו דם בנדיבות לגופם של החיילים הפצועים. הדם טִבעו להיקרש במהירות, וקודם לכן היה כמעט בלתי אפשרי לשלוח אותו לשדה הקרב. והנה בתחילת המאה העשרים ד״ר ריצ׳ארד לוּאיסן מבית־החולים הר סיני בעיר ניו־יורק ערך ניסויים מוצלחים בחומר המונע קרישת דם ונקרא נתרן ציטראט. פריצת דרך מרגשת זו נחשבה לנס בעיני חלק מהרופאים. ”זה היה כאילו השמש עמדה דום”, כתב ד״ר ברטרם מ. ברנהיים, רופא ידוע בזמנו.
במלחמת העולם השנייה גדל הביקוש לדם. על הציבור הומטר מבול פוסטרים שבהם סיסמאות כמו ”תרום דם עכשיו”, ”הדם שלך יציל את חייו” ו”הוא כבר תרם את דמו. ואתה?” ואכן היתה היענות רבה בציבור. במלחמת העולם השנייה נתרמו כ־000,000,13 מנות דם בארצות־הברית. מעריכים כי בלונדון נאספו והופצו יותר מ־000,260 ליטר דם. כמובן, בערויי הדם היו טמונות סכנות רבות לבריאות, כפי שהתברר תוך זמן קצר.
מחלות מערויי דם
לאחר מלחמת העולם השנייה התקדמה הרפואה בצעדי ענק ואיפשרה ניתוחים שקודם לכן איש לא העלה אותם אפילו בדמיונו. בעקבות זאת התפתחה תעשייה חובקת עולם המגלגלת מיליארדי דולרים מדי שנה כדי לספק דם עבור ערויים, שהרופאים החלו להחשיבם כטיפול סטנדרטי בכל ניתוח.
אך לא חלף זמן רב והובאו לידיעת הציבור החששות מפני מחלות המועברות בערויי הדם. במלחמת קוריאה למשל 22 אחוז בקירוב ממי שהוערתה לגופם פלסמה חלו בדלקת הכבד — שיעור הגדול כמעט פי שלושה מזה שבמלחמת העולם השנייה. בשנות השבעים המרכזים האמריקנים לפיקוח על מחלות אמדו את מספר מקרי המוות מדלקת הכבד בעקבות ערויי דם ב־500,3 איש בשנה. ולפי אומדנים אחרים המספר היה גבוה פי עשרה.
תודות לשיפור בשיטת סריקת הדם ומיון קפדני יותר של תורמים, חלה ירידה במספר מקרי ההידבקות בנגיף הפאטיטיס B. ואז לבש הנגיף צורה חדשה ולעתים קטלנית, הפאטיטיס C, וגבה מחיר כבד. על פי אומדנים, ארבעה מיליון אמריקנים נדבקו בנגיף, ומתוכם כמה מאות אלפים עקב ערויי דם. ללא ספק, הבדיקות הקפדניות הפחיתו בסופו של דבר את שכיחותה של הפאטיטיס C. אך יש עדיין שחוששים מפני סכנות חדשות שיצוצו בעתיד ושיזוהו מאוחר מדי.
שערורייה נוספת: דם נגוע בנגיף הכשל החיסוני
בשנות השמונים גילו שדרך דם נגוע מועבר נגיף הכשל החיסוני ועימו האיידס. בתחילה דחו בנקי דם את הרעיון שהמלאי שלהם עלול להיות נגוע. רבים מהם היו בתחילה ספקניים באשר לאיום זה. לדברי ד״ר ברוס אווט, ”היה זה כאילו מישהו הגיע מהמדבר ואמר, ’ראיתי חייזר’. הם שמעו את הנאמר אך לא האמינו בכך”.
למרות זאת, במדינה אחר מדינה קמו שערוריות לאחר שנתגלה דם נגוע בנגיף. מעריכים כי בצרפת 000,6 עד 000,8 איש נדבקו בנגיף מערויי דם שקיבלו בין השנים 1982 ו־1985. ערויי דם הם האחראים ל־10 אחוז מנושאי הנגיף באפריקה ול־40 אחוז ממקרי האיידס בפקיסטן. כיום השתפרה סריקת הדם ובמדינות מפותחות הידבקות בנגיף מעירוי דם נדירה. אף על פי כן, הידבקות בנגיף הכשל החיסוני ממשיכה להוות בעיה במדינות מתפתחות החסרות תהליכי סריקה.
בצדק גברה בשנים האחרונות ההתעניינות בטיפול רפואי ובניתוחים ללא ערויי דם. האם אכן קיימת חלופה בטוחה?
[תיבה בעמוד 6]
ערויי דם — לא סטנדרט רפואי
בארצות־הברית לבדה מערים מדי שנה יותר מ־000,000,11 מנות של כדוריות דם אדומות לגופם של 000,000,3 חולים. מספר עצום זה יכול ליצור את הרושם שקיים סטנדרט מוחלט בקרב הרופאים באשר למתן עירוי דם. עם זאת, כתב־העת הרפואי של ניו אינגלנד מציין, שהדבר מפתיע, אך קיים מידע מועט מאוד שיכול ”לעזור להגיע להחלטות לגבי עירויים”. בפרקטיקה הרפואית נהוג מגוון רב, לא רק בנוגע לסוג הערויים ולמספר המנות שנותנים לחולה אלא גם באשר להחלטה העקרונית אם לתת עירוי דם. ”העירוי תלוי ברופא, לא במצב החולה”, נאמר בכתב־העת הרפואי אקטה אנסטֵיזִיאולוג׳יקה בּלג׳יקה (Acta Anæsthesiologica Belgica). בהתייחס לנאמר לעיל, אין פלא שמחקר שפרסם כתב־העת הרפואי של ניו אינגלנד העלה ש”כ־66 אחוז מערויי הדם ניתנים ללא סיבה מוצדקת”.
[תמונות בעמוד 5]
במלחמת העולם השנייה גדל הביקוש לדם
[שלמי תודה]
מוזיאון המלחמה המלכותי, לונדון
U.S. National Archives photos