מנקודת המבט המקראית
מיהו עובד אלוהים?
בערב שבו מת ישוע מות קורבן, פרץ ריב קשה בין ידידיו הקרובים. לפי לוקס כ״ב:24, ”מריבה היתה ביניהם בשאלה מי מהם נחשב לגדול ביותר”. זו לא היתה הפעם הראשונה שהתעורר ויכוח מעין זה בין שליחי ישוע. ישוע נאלץ לתקן את השקפתם זו לפחות בשני מקרים קודמים.
מה עצוב שבלילה מכריע זה נאלץ ישוע להזכיר להם שוב מה צריך להיות טיבו של משיחי עובד אלוהים. הוא אמר: ”הגדול בכם שיהא כצעיר, והמנהיג כמשרת” (לוקס כ״ב:26).
בל נופתע שהשליחים גיבשו דעה מוטעית לגבי חשיבות מקומם ומעמדם. לפני שהכירו את ישוע, ההנהגה הדתית של הפרושים והצדוקים היתה המודל לחיקוי שלהם. במקום שהנהגה זו תדריך את העם מבחינה רוחנית, עובדי אלוהים כוזבים אלה קבעו מסורות וכללים נוקשים אשר ’סגרו את מלכות השמים בפני בני אדם’. הללו דאגו בראש ובראשונה למעמדם, ביקשו לעצמם תפקיד בולט והיו אנוכיים, ואת מעשיהם עשו ”כדי להיראות לבני אדם” (מתי כ״ג:4, 5, 13).
עובד אלוהים מסוג אחר
ישוע, לעומתם, לימד את תלמידיו תפיסה חדשה, שעבודת אלוהים היא דבר רוחני. הוא לימד: ”אל ייקרא לכם ’רבי’, כי אחד הוא רבכם ואתם אחים כולכם. ואל תקראו ’אב’ לאיש מכם בארץ, כי אחד הוא אביכם שבשמים. ... הגדול בכם יהיה משרתכם” (מתי כ״ג:8–11). תלמידי ישוע לא היו צריכים לחקות את מנהיגי הדת של ימיהם. היה עליהם לחקות את ישוע אם רצו להיות עובדי אלוהים אמיתיים. איזו מין דוגמה הציב להם ישוע?
לא אחת מוזכרת במקרא המילה היוונית דיאקונוס שתרגומה ”עובד אלוהים”. האנציקלופדיה לדתות מסבירה כי משמעה של מילה זו ”אינו מעמד אלא השירות שמעניק עובד אלוהים למי שהוא משרת: חיקוי המופת שהציב המשיח... הוא מהות השירות המשיחי”.
בהתאם להגדרה המדויקת של המילה ”עובד אלוהים” היה ישוע שקוע כל כולו בנתינה לזולת. ”בן־האדם לא בא כדי שישרתוהו”, הסביר באורך רוח, ”אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים” (מתי כ׳:28). ללא שמץ של אנוכיות, ניצל ישוע את זמנו, מרצו וכישוריו כדי לעזור לזולת גופנית ורוחנית. מדוע? משום שריחם על ההמונים העשוקים מבחינה רוחנית אשר התקהלו כדי לראותו. הוא רצה לעזור להם. אהבה מעומק לב היא שהניעה אותו למלא את שירותו, והוא רצה שתלמידיו יגלו את אותה גישה, שישתוקקו לתת מעצמם (מתי ט׳:36).
בשירותו עלי אדמות הציב ישוע מודל לחיקוי לעובדי אלוהים העתידיים. ”הקציר רב”, אמר, ”אבל הפועלים מעטים. לכן התפללו אל אדון הקציר שישלח פועלים לקצירו” (מתי ט׳:37, 38). תלמידי המשיח נועדו להיות פועלים במלאכה האדירה ביותר שידע העולם — הושטת נחמה רוחנית לאנושות כולה באמצעות הכרזת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים והוראתה לזולת (מתי כ״ח:19, 20).
הדגש שהושם בנתינה ובסיפוק צרכיהם של האחרים הוא שייחד את גישת המשיח לשירות אלוהים. ישוע לימד את תלמידיו להיות פועלים, דייגים ורועים רוחניים, ולא מיסטיקנים מלומדים עטויי גלימות ולבוש שרד (מתי ד׳:19; כ״ג:5; יוחנן כ״א:15–17).
נקודת המבט המקראית
לצערנו, במשך הדורות התעוותה התפיסה הנעלה שעובדי אלוהים הם מבשרים ומורים המגלים הקרבה עצמית. מה שהחל כשירות משיחי הפך למוסד היררכי רשמי. נוסדו מסדרים ומעמדות היררכיים שקיבלו יוקרה וסמכות ושהחברים בהם בדרך כלל צברו עושר רב. הדבר גרם לפילוגים. התפתחה כיתת כמורה אשר היתה מסורה ביותר לניהול טקסים נוצריים ולתיקון החוטאים. במאות השנים שבעקבות המאה הראשונה לספירה השתנתה הדת המשיחית והפכה מדת פעילה שבה הכל מבשרים, לדת פסיבית שבה רק קומץ אנשים שזכו להכשרה מיוחדת והתמנו לכך יכולים לבשר וללמד.
ואולם המקרא אינו מזהה את המשיחי עובד האלוהים לפי גלימה מיוחדת שהוא לובש, טקס מורכב שהוא עורך, שכר שהוא מקבל או תעודת הכרה ממשלתית אלא לפי שירותו הלא־אנוכיי. השליח פאולוס תיאר בקווים כללים את גישתם של המשיחיים האמיתיים. הוא קרא להם ש’לא לעשות דבר מתוך כבוד שווא, אלא בנמיכות רוח’ (פיליפים ב׳:3).
אין ספק שפאולוס נאה דרש ונאה קיים. הוא כה דבק במופת שהציב ישוע, שמעולם לא ביקש את ’טובתו הוא, אלא את טובת הרבים למען ייוושעו’. הוא הבין וחש מחוייב בכל לבו ’להציע את הבשורה בלא מחיר’, וזאת עשה ’מבלי לנצל את הזכות שהיתה לו בבשורה’. הוא לא ’ביקש לו כבוד מבני אדם’ (קורינתים א׳. ט׳:16–18; י׳:33; תסלוניקים א׳. ב׳:6).
איזו דוגמה ומופת של משיחי אמיתי! עובדי אלוהים אמיתיים הם מי שמחקים את דוגמתו הנפלאה של פאולוס, הולכים בעקבות ישוע ומסורים לזולת כדוגמתו, ונותנים מעצמם בשמחה כדי להושיט עזרה רוחנית ונחמה בעזרת הבשורה הטובה (פטרוס א׳. ב׳:21).