יֶלוֹסְטוֹן — כור היתוך עשוי מים,‏ סלעים ואש

מאת כתב עורו!‏ בארצות־הברית

אם אתה מספר על מקומות בראשיתיים וסופרלטיבים — על הפארק הלאומי הראשון בעולם,‏ על הגייזרים הידועים והגבוהים ביותר בעולם ועל האגם המוקף הרים הגדול ביותר באמריקה הצפונית — אז אתה מספר על יֶלוסטון.‏

מתוך סקרנות שלוחת רסן נסענו אשתי ואני לכניסה הצפונית של הפארק הלאומי יֶלוֹסְטוֹן בוָאיוֹמינג,‏ ארה״ב.‏ מילדותנו סיקרנו אותנו השם ”‏הנאמן הוותיק”‏ (‏אוֹלד פֵייתְ’‏פוּל)‏ ומונחים כמו ”‏גייזר”‏ ו”‏מעיינות חמים”‏.‏ האם המציאות תענה על כל הציפיות?‏

בכניסה הראשית לפארק ראינו קשת ענקית מאבן.‏ בראש הקשת נחקקו המילים:‏ ”‏למען בני העם ולהנאתם”‏.‏ הפארק ילוסטון,‏ שנפתח ב־1872,‏ היה הפארק הלאומי הראשון בעולם.‏

התחלנו את הטיול במעיינות החמים מָמוֹת’‏,‏ שנמצאים ממש מעבר לגבול עם מונטנה.‏ כאן החום שנבע מבטן האדמה היה מורגש ופעיל ביותר.‏ מים רותחים בעבעו בבריכות ובאגנים.‏ ענני קיטור פרצו מסדקים באדמה.‏ מדרגות עשויות מינרל ורוד ששמו טְרָאוֶורְטִין נראו כמו שעוות נר נוטפת.‏

מה מבעבע מתחת לילוסטון?‏

בילוסטון יש לא פחות מ־000,‏10 פלאים גיאותֶרמיים.‏ גשר היבשתa עובר דרך רכס הרי רוקי הנישאים.‏ המים זורמים מערבה ומזרחה אך גם מחלחלים לקרקע.‏ למדנו שבזכות מי תהום אלו ילוסטון מחולל את פלאיו.‏ התפרצויות געשיות אדירות זעזעו פעם את הרמה.‏ לפני אלפי שנים,‏ אחת ההתפרצויות הותירה קלדרה (‏לוע)‏ ענקית ששטחה 75 קילומטר על 45 קילומטר.‏ המאגמה,‏ חומר סלעי מותך,‏ עדיין מסתתרת מתחת לפני השטח וגורמת לילוסטון להמשיך לבעבע.‏

שלטי הסבר בפארק מסבירים שהמים שמעל פני הקרקע מחלחלים באיטיות דרך סלעים נקבוביים עד שהם מגיעים לשכבת סלעים חמה מאוד,‏ המצויה מעל למאגמה.‏ החום דוחף את המים בכוח כלפי מעלה.‏ היכן שהמים מגיעים לפתח יציאה נובע מעיין חם.‏ כאשר מכשולים בסלע עוצרים את זרימתם של המים החמים כלפי מעלה,‏ נוצר לחץ ומתהווה גייזר.‏ במקומות אחרים הלחות פורצת כקיטור.‏ כל אחד מפתחים אלה נקרא קֶטֶר געש.‏ קדרות בוץ מבעבעות כאשר גזים חומצתיים ומים מפרקים את האדמה ויוצרים גושי חומר ובוץ.‏ איזה מחזה מרהיב עין!‏

אוֹלד פֵייתְ’‏פוּל

כאשר הבטנו בפעילות הגיאותרמית סביב למעיינות החמים מָמוֹת’‏,‏ הנחנו שאנחנו בקרבת הגֵייזֶר המפורסם אוֹלד פֵייתְ’‏פוּל.‏ רק כשבדקנו את מפת הטיולים שלנו גילינו שאוֹלד פֵייתְ’‏פוּל נמצא במרחק 80 קילומטר דרומה.‏ פארק ילוסטון גדול בהרבה מכפי ששיערנו,‏ והוא משתרע על כמעט 9 מיליון דונם.‏

נסענו בכביש המתפתל מטה לחלקו המערבי של הפארק בדרכנו אל אולד פיית’‏פול.‏ כביש זה מוביל את התיירים לחמישה אגני גייזרים.‏ תוך זמן קצר התרגלנו לריח הגופרית ולמראה אדי המים הנפלטים מהאדמה.‏

כמו מיליוני המבקרים שהגיעו לפנינו לאולד פיית’‏פול,‏ רצינו לדעת מתי יתפרץ הגייזר.‏ תמיד חשבנו שהוא מתפרץ בדייקנות מדי 57 דקות בדיוק.‏ כשהבטנו סביב הבחנו בשלט שציין שהתפרצותו המשוערת הבאה של הגייזר תחול בשעה 47:‏12 בצהריים.‏ מדובר היה בהמתנה של יותר משעה,‏ וזמן ההתפרצות היה בגדר תחזית בלבד!‏ החלטנו לברר זאת עם ריק,‏ אחד משומרי הפארק.‏

‏”‏הדייקנות הקבועה של אולד פיית’‏פול היא מיתוס”‏,‏ השיב לנו.‏ ”‏פרקי הזמן בין ההתפרצויות תמיד השתנו,‏ והם התארכו במשך השנים בגלל רעידות אדמה ובגלל ונדלים שהשליכו חפצים לתוך פִּתחו של הגייזר.‏ כיום פרק הזמן הממוצע בין ההתפרצויות הוא כ־80 דקות.‏ הצוות שלנו יכול לחזות את ההתפרצויות רק אחת אחת”‏.‏

השעה היתה 30:‏12 בצהריים.‏ התקדמנו לעבר אולד פיית’‏פול כדי לצפות במחזה,‏ בהתפרצות החזויה.‏ מאות אנשים ישבו באיזור הצפייה או שהיו בדרכם לשם.‏

חיכינו עשר דקות להתפרצות של אולד פיית’‏פול.‏ אך כשהוא התפרץ,‏ אין שום תמונה שתוכל להנציח את היופי שבו חזינו.‏ לאחר שכחכח בגרונו בכמה קילוחים מקוטעים,‏ צבר הגייזר תנופה.‏ הכל מחאו כפיים.‏ ההתפרצות נמשכה כשלוש דקות,‏ ולשמחתנו היה הקילוח גבוה מהרגיל.‏ קילוח המים ונתזי המים היתמרו לשיאים של כ־37 עד 46 מטר,‏ ואז צנחו.‏ קרני השמש נשברו ברסיסי המים והתפזרו בצורות שונות.‏

כשהכל הסתיים,‏ הלכנו לאולם הקבלה של המלון שבקרבת מקום.‏ אבל אולד פיית’‏פול המשיך להכריז על קיומו.‏ עד סוף היום,‏ בכל פעם שהתקרב המועד המשוער של ההתפרצות הבאה,‏ חדלו האורחים מעיסוקיהם ויצאו לצפות בה.‏ חזינו בכמה התפרצויות ארוכות,‏ גבוהות ויפות מהרגיל,‏ במיוחד זו שבה נראו הצללים של המים המרקדים על רקע השקיעה.‏ נוכחנו שהגייזר הוותיק נאמן ודייקן.‏

‏”‏יש קצת פחות מ־500 גייזרים על פני כדור הארץ,‏ וכ־300 מהם מצויים בילוסטון”‏,‏ סיפר לנו שומר הפארק ריק.‏ ”‏ו־260 מהם נמצאים בעמק הקטן הזה,‏ אגן הגייזרים העליון,‏ שאורכו 2 קילומטרים בלבד.‏ גייזרים אחרים מופיעים ונעלמים,‏ הם פעילים או רדומים,‏ אבל אולד פיית’‏פול עדיין כאן”‏.‏

הגייזר גרנד,‏ שכנו של אולד פיית’‏פול,‏ משגר קילוחים שגובהם מגיע ל־60 מטר.‏ סתימבוט יכול להזניק את המים לגובה של כ־120 מטר,‏ פי שלושה מגובהו של אולד פיית’‏פול,‏ אך הוא עלול להיוותר רדום במשך שנים.‏ באגן הגייזרים נוֹרִיס,‏ ממטיר הגייזר אצ׳ינוס מדי פעם על מעריציו קילוחי מים חמים.‏

להימלט מביזונים

בבוקר שלמחרת דפדפנו בעלון למטייל.‏ נאמר שם:‏ ”‏מתחת לקרומים דקים ושבירים יש מים רותחים.‏ הטמפרטורות בבריכות קרובות לנקודת הרתיחה או גבוהות ממנה.‏ מדי שנה,‏ מבקרים שמתרחקים מהשבילים באזורים של מעיינות חמים נכווים קשות,‏ ואנשים מתו במים הרותחים”‏.‏ בעלון נוסף כתוב:‏ ”‏אזהרה:‏ מבקרים רבים נוגחו על־ידי ביזונים.‏ משקלו של הביזון עשוי להגיע ל־900 קילו והוא עשוי לצבור מהירות של 50 קמ”‏ש,‏ הגבוהה פי שלושה ממהירות הריצה שלך”‏.‏ קיווינו שלא ניאלץ להימלט מפני ביזון בזמן הקרוב!‏

בילוסטון יש לבעלי החיים זכות קדימה בכבישים.‏ כאשר מבחינים בחיה,‏ מכוניות עוצרות בפתאומיות ונוצרים פקקים במקומות בלתי צפויים.‏ כאשר הגענו,‏ בדיוק הסתיים פקק,‏ והתיירים שבו למכוניותיהם.‏ שאלנו אשה אחת על מה כולם הסתכלו,‏ והיא השיבה:‏ ”‏על אייל־הקורא אמריקני גדול,‏ אבל הוא כבר נעלם”‏.‏

לאחר מכן צפינו בכמה איילי וַפִּיטִי שניסו לשדל את העופרים שלהם בני השבועיים לחצות נחל.‏ הם ירדו מההרים,‏ שם עשו את החורף,‏ ועברו לאיזור הנמוך יותר בפארק.‏ העופרים סירבו לזוז — הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לחצות את הנחל.‏ האיילות המשיכו לקרוא לעופרים,‏ ולבסוף הם ניאותו לחצות את הנחל.‏

‏”‏קטנותי,‏ חוסר האונים שלי”‏

המשכנו בדרכנו לקניון הגדול של ילוסטון.‏ יצאנו מהרכב בכמה נקודות תצפית לאורך 360 מטר של שוליים והתבוננו מטה,‏ לפעמים בחשש.‏ ביומן המסע שלו משנת 1870,‏ כתב נתניאל לנגפורד על ’‏קטנותו,‏ חוסר האונים שלו’‏ בשעה שהתבונן ארוכות בקניון זה המשתרע על 32 קילומטר,‏ שצבע דפנותיו חום־צהבהב בוהק — צבע שהקנה לנהר ילוסטון את שמו — ובשני מפלים גבוהים מאוד.‏ הרגשנו בדיוק כמוהו,‏ קטנים וחסרי אונים.‏

למחרת פנינו מזרחה.‏ שוב השתנה הנוף בפארק.‏ כאן היו הרים מיוערים,‏ והכביש חצה פעמיים את גשר היבשת.‏ המשכנו לראות ביזונים וחיות גדולות אחרות,‏ כשהביזונים נעמדו בדרך כלל בתנוחה האופיינית להם,‏ המראה את הצדודית שלהם.‏ לצערנו לא ראינו דובים,‏ מוקד המשיכה הנוסף של התיירים.‏ מה אירע להם?‏

במשך השנים קרבתם של הדובים לבני אדם בפארק הביאה לפציעתם או למותם של כמה תיירים.‏ גם הדובים לא ליקקו דבש.‏ לכן בתחילת שנות השבעים סגרו רשויות הפארק הלאומי את אתרי האשפה,‏ ובזאת גמלו את הדובים מהתלות במזון של בני אדם.‏ צעד זה שלח את הדובים חזרה לטבע.‏ התוכנית נשאה פרי — מקורות המזון של הדובים טבעיים,‏ והדובים בריאים יותר.‏ ואולם,‏ הם עדיין נקרים על דרכם של התיירים במקומות מסוימים,‏ כמו למשל בפִישִינְג בְּרִידְג’‏,‏ היכן שהדוב וגם האדם באים לאכול,‏ לישון ולדוג.‏

קבענו את פישינג ברידג’‏ כיעד האחרון שלנו.‏ שם הכין לנו הפארק את ההפתעה הגדולה והאחרונה שלו.‏ הבטנו על האגם המוקף הרים הגדול ביותר באמריקה הצפונית,‏ אגם ילוסטון,‏ על רקע הפסגות המושלגות של הרי טִיטוֹן.‏ חשבנו לרגע שאנחנו נמצאים בצפון איטליה.‏ יופיים המלכותי של האגם וסביבותיו הזכיר לנו את יופיים של האלפים.‏ אך באשר לדובים — לא דובים ולא יער.‏

הגיע הזמן לסיים את ביקורנו בילוסטון.‏ הוא אכן היה מרהיב עין ומשובב נפש.‏ המציאות עלתה על כל הציפיות.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 20]‏

השריפות שפרצו ב־1988

בסוף יולי ובאוגוסט 1988 התפתחו במהירות דליקות קטנות בילוסטון לשמונה שריפות יער הרסניות שהאדם לא יכול היה לכבותן.‏ אחת הסיבות לפריצתן היתה הבצורת,‏ משום שקיץ 1988 היה היבש ביותר בתולדות ילוסטון.‏ סיבה נוספת היתה רוחות עזות.‏ משבי רוח עזים,‏ שמהירותם הגיעה ל־80 קילומטר בשעה,‏ ליבו את הדליקות והן התפשטו למרחק של כ־20 קילומטר ביום.‏ הם העיפו את הרמץ קדימה,‏ לפני השריפה,‏ למרחקים שעימם לא התמודדו מכבי האש מעולם.‏ הגיצים גרמו להתלקחות שריפות נוספות.‏

במאמץ לכבות את השריפות,‏ שעלותו הסתכמה ב־120 מיליון דולר,‏ השתתפו כמעט 000,‏10 כבאים אזרחיים וצבאיים ויותר מ־100 מכוניות כיבוי.‏ מסוקים ומטוסי תדלוק המטירו 5 מיליון ליטר של חומר לכיבוי שריפות ו־40 מיליון ליטר מים.‏ הלהבות שמו ללעג מאמצים אלה והשתוללו בשטח הפארק,‏ כשהן מכלות ביסודיות כמעט כל חלקה טובה.‏ ימים רבים כיסה את הפארק ענן עשן סמיך.‏ בסוף הקיץ נראה הפארק כמו אחרי מלחמה.‏ רק באמצע ספטמבר,‏ לאחר שעלו באש 000,‏000,‏6 דונם,‏ כיבו את השריפות אוויר קריר,‏ סערות סתוויות ושלג קל.‏

השריפות כמעט לא פגעו בחיות הבר,‏ ומספר התיירים עלה מאז בהתמדה.‏ כשהתפזר העשן,‏ הוסיפה עלוות הסתיו צבע למראות חדשים שנגלו לעין,‏ ובאביב כוסו לראשונה מקומות חדשים בשטיח של פרחי בר.‏ בשנים שלאחר השריפות כיסה מעטה של הרבה עצים רעננים את האזורים החרוכים.‏

‏[‏תמונות בעמוד 19]‏

אוֹלְד פֵייתְ’‏פוּל

לוֹאֶר פוֹלְס

‏[‏שלמי תודה]‏

NPS Photo

‏[‏תמונה בעמודים 20,‏ 21]‏

נהר פַיֶרהוֹל

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

בריכת מוֹרְנִינְג גְלוֹרִי

‏[‏שלמי תודה]‏

NPS Photo