מנקודת המבט המקראית
האם עלינו לנכוח באסיפות הקהילה?
מה אומר המקרא לגבי נוכחות בבית תפילה? האם המשיחיים חייבים לנכוח במקום או בבניין מסוים כדי שעבודתם את אלוהים תהיה מקובלת בעיניו?
במעשי השליחים ז׳:38 נאמר על משה ש”היה בקהל במדבר”, כלומר בקהל עם ישראל. ובמקום אחר בכתבי־הקודש כתוב ש”החלה רדיפה גדולה נגד הקהילה”, והכוונה כאן לקהילה המשיחית בירושלים (מעשי השליחים ח׳:1). באחת מאיגרותיו מסר פאולוס דרישת שלום ל”קהילה אשר בביתך [ביתו של פילימון]”, שהיתה בעצם הקהילה המקומית שהתאספה שם (פילימון 2).
ניתן להסיק מכך שהמונח ”קהילה” כפי שמתייחס אליו המקרא אין משמעו בית תפילה אלא קבוצת מאמינים. ושוב נשאלת השאלה, האם על המשיחיים לנכוח במקום או בבניין מסוים כדי לעבוד את אלוהים כרצוי בעיניו?
עבודת אלוהים בתקופת עם ישראל
התורה הורתה לכל הגברים בעם ישראל לנכוח במקום ספציפי בשלושת הרגלים. גם הרבה נשים וטף הגיעו לשם (דברים ט״ז:16; לוקס ב׳:41–44). באירועים מסוימים לימדו הכוהנים והלוויים את המוני העם שנקהלו וקראו לפניהם מתורת אלוהים. הם פירשו אותה, ביארו את הכתוב והסבירו את הנקרא (נחמיה ח׳:8). בשנות השמיטה ציווה אלוהים: ”הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויָראו את יהוה אלוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת” (דברים ל״א:12).
רק בבית המקדש שבירושלים אפשר היה להקריב קורבנות לאלוהים ולקבל הדרכה מהכוהנים (דברים י״ב:5–7; דברי הימים ב׳. ז׳:12). עם הזמן, נוסדו בתי תפילה נוספים בישראל — בתי הכנסת. שם היו קוראים במקרא ומתפללים. למרות זאת, בית המקדש שבירושלים היווה המרכז לעבודת אלוהים. ניתן לראות דוגמה לכך בדבריו של לוקס, אחד מכותבי המקרא. הוא מזכיר את חנה הקשישה אשר ”לא עזבה את המקדש בעובדה את אלוהים בצום ותחנונים יומם ולילה” (לוקס ב׳:36, 37). פולחן אמת בצוותא עם עובדי אלוהים נאמנים אחרים היה הדבר החשוב ביותר בחייה של חנה. גם יראי אלוהים אחרים מבני ישראל נהגו כמותה.
עבודת אלוהים אמיתית לאחר מות המשיח
לאחר מות ישוע, לא נדרשו עוד תלמידיו לקיים את מצוות התורה או לעבוד את אלוהים בבית המקדש (גלטים ג׳:23–25). עם זאת, הם המשיכו להתאסף כדי להתפלל וללמוד את דבר־אלוהים. הם לא התאספו בבנייני פאר אלא בבתים פרטיים ובמקומות ציבוריים (מעשי השליחים ב׳:1, 2; י״ב:12; י״ט:9; רומים ט״ז:4, 5). מאסיפות הקהילה שניהלו המשיחיים במאה הראשונה נעדרו טקסים מפוארים, ויופיין היה בפשטותן.
לעומת העלטה שבה היתה שרויה האימפריה הרומית מבחינה מוסרית, עקרונות המקרא שנלמדו באסיפות הללו נצצו כיהלומים. לא־מאמינים שנכחו באסיפות בפעם הראשונה לא יכלו אלא לומר: ”אכן יש אלוהים בקרבכם” (קורינתים א׳. י״ד:24, 25). ואכן, אלוהים היה בקרבם. ”אז התחזקו הקהילות באמונה ומספר המאמינים גדל מיום ליום” (מעשי השליחים ט״ז:5).
האם יכול היה משיחי דאז להשביע את רצון אלוהים אם היה משרת אותו במקדשים אליליים או לבד? הנחייתו של המקרא בנושא ברורה: עובדי אלוהים היו חייבים להשתייך לקהילה האמיתית האחת, ”גוף אחד” של משרתי אלוהים אמיתיים. היו אלה תלמידי ישוע, שנקראו משיחיים (אפסים ד׳:4, 5; מעשי השליחים י״א:26).
ומה המצב בימינו?
במקום לעודדנו לעבוד את אלוהים במקום מסוים, המקרא מאיץ בנו לעובדו עם הקהילה, ”קהילת אלוהים חיים”, האנשים שעובדים אותו ”ברוח ובאמת” (טימותיאוס א׳. ג׳:15; יוחנן ד׳:24). אסיפות דתיות שמשביעות את רצון אלוהים צריכות להדריך אנשים ”לחיות בקדושה ובחסידות” (פטרוס ב׳. ג׳:11). אסיפות אלו תפקידן לסייע לנוכחים בהן להיות משיחיים בוגרים, המסוגלים ”להבחין בין טוב לרע” (עברים ה׳:14).
עדי־יהוה שואפים לחקות את דוגמתם של המשיחיים במאה הראשונה. יותר מ־400,91 קהילות בעולם כולו מתאספות דרך קבע כדי ללמוד את המקרא ולעודד איש את רעהו באולמי מלכות, בבתים פרטיים ובמקומות נוספים. הדבר עולה בקנה אחד עם דברי השליח פאולוס: ”נשים לבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים. בל נזניח את התכנסותנו” (עברים י׳:24, 25).