בספארי בגאנה

מאת כתב עורו!‏ בגאנה

עם הנץ החמה,‏ כאשר החלו להתפוגג העלטה והערפל,‏ עשינו דרכנו בעצלתיים בדרך לא סלולה שאורכה כ־80 קילומטר,‏ המובילה לפארק הלאומי מוֹל שבחבל הצפוני של גאנה.‏ הנוף סביבנו מורכב בעיקרו מעשב,‏ שיחים ועצים נמוכים.‏ זעיר פה זעיר שם נקרו בדרכנו כפרים קטנים שבהם בקתות חימר שגגותיהן עשויים קש.‏

איזה הבדל כשהגענו לדמוֹנגוֹ,‏ עיירה שוקקת חיים שניתן למצוא בה חנויות,‏ כבישים סלולים ותנועה ערה!‏ ילדים בתלבושת בצבעים בז’‏ וחום נראים בדרכם אל בית הספר.‏ נשים בבגדים ססגוניים נושאות על ראשיהן כל מיני משאות:‏ עצי הסקה,‏ מצרכי מזון וכדים מלאים מים.‏ מכוניות וטרקטורים צופרים,‏ ורוכבי אופניים עוברים.‏ לפנינו עוד 20 קילומטר.‏

בפארק הלאומי מוֹל

סוף סוף הגענו לפארק.‏ לדברי המדריך שלנו זכריה,‏ החי־בר מוֹל נוסד ב־1971 ומשתרע על שטח של 840,‏4 קילומטר מרובע.‏ בפארק נרשמו 93 מיני יונקים,‏ 9 מיני דו־חיים ו־33 מיני זוחלים.‏ עם המינים הללו נמנים אריה,‏ נמר,‏ צבוע מנומר,‏ זֶבֶד אפריקני,‏ פיל,‏ בּוֹנְגוֹ,‏ תאו יער גמדי,‏ חזיר היבלות,‏ קוֹבּוּס המים,‏ צביוֹן,‏ גחן,‏ גנוּ,‏ נמיה,‏ בבון,‏ קופים מסוגים שונים,‏ אנטילופה סוסית קצרת קרן,‏ דרבָּן,‏ תנין וסוגי נחשים שביניהם פיתון.‏ כמו כן נערכו במקום תצפיות על יותר מ־300 סוגי ציפורים.‏

בעודנו מפריעים את מנוחתן של חיפושיות לפת רעבות,‏ פילסנו דרך בעשב בגובה הברכיים ועד מהרה התקרבנו לעדר אנטילופות.‏ בתחילה היה קשה לנו להבחין בהן,‏ משום שיש להן צבע הסוואה טוב.‏ כשצפינו בהן,‏ צפו גם הן בנו בדריכות,‏ כך שהיה קשה לדעת מי מאיתנו הוא האטרקציה — הן או אנחנו.‏ בשעה שצילמנו כמה תמונות,‏ הקפיץ אותנו קול נחרה מימיננו.‏ כשהוא מוחה על הפלישה לפרטיותו,‏ נמלט קובוס מים גדול ממין זכר אל השיחים שממול.‏

לאחר מכן הבחנו בארבעה פילים ענקיים מתחת לעץ גדול.‏ הם כופפו את ענפי העצים בחדקיהם ולעסו ברעש את העלים הרכים.‏ התקרבנו קצת,‏ וכשהיינו במרחק של 10 מטרים בלבד מהם,‏ אמר לנו זכריה שכדאי לצלם אותם.‏ הוא טפח על קת הרובה שלו והפיק צליל מתכתי כדי להבריח את הפילים שמתחת לעץ,‏ וכך היתה לנו הזדמנות לצלם תמונות מוצלחות יותר.‏ לא רחוק משם,‏ מצאו הפילים פינה בוצית והתרחצו שם.‏ זכריה הסביר לנו שצבעם של הפילים משתנה — מהצבע הטבעי השחור לצבע אדמדם או חום — תלוי בצבע הבוץ שבו הם מתרחצים.‏

התקדמנו הלאה ויכולנו להשקיף על הפארק כולו.‏ צומחים בו,‏ בין היתר,‏ עצי שיטה ועצי שִי יפים.‏ בדרכנו חזרה,‏ הלכנו בשביל שפילסו הפילים.‏ הם היו עדיין במרחק של כמה מטרים מאיתנו,‏ והנה הפיל הגדול שבחבורה זקף אוזניים,‏ נעמד בתנוחת לחימה ופנה לעברנו.‏ האם יתקוף?‏

זכריה אמר לנו שאין סיבה לדאגה,‏ ובכל זאת הוריד את הרובה התלוי על כתפו והוביל אותנו לשביל אחר.‏ המשכנו ללכת — המדריך חמוש ברובה ואנו חמושים במצלמות — וכולנו מוכנים לפעולה.‏ לא חלף זמן רב ויצאנו מטווח ראייתם של הפילים.‏

זכריה הסביר שהפילים בפארק רגילים לחברת אנשים,‏ ושחלקם אפילו מתקרבים אליהם.‏ כשאותם פילים מופיעים תכופות,‏ המדריכים מעניקים להם שמות.‏ לאחד מהם קוראים ’‏כפתורון’‏,‏ משום שיש לו שומה גדולה על העור.‏ לפיל אחר קוראים ’‏אֶקְשֶן’‏,‏ משום שהוא נהג להפחיד תיירים.‏

לאחר מכן נתקלנו בקבוצת בבונים.‏ ראינו אותם מתנדנדים על הענפים או מתרוצצים על הקרקע.‏ המדריך הפנה את תשומת לבנו לנקבת בבון שנשאה שני גורים,‏ אחד על הגב ואת השני על החזה.‏ הוא סיפר לנו שאלו תאומים.‏

אמת,‏ הספקנו לראות בתוך יום אחד לא מעט חיות בר.‏ זכריה אמר לנו שאם רוצים לצפות בחיות הבר בעונה השחונה — בין אפריל ויוני — כל שצריך לעשות הוא להמתין ליד מקווי המים,‏ משום שעדרים גדולים של בעלי חיים מגיעים לשם כדי לרוות את צימאונם.‏ לדבריו,‏ אם מגיעים לפארק ברכב־שטח אפשר לראות בעלי חיים רבים אחרים,‏ כמו למשל תאואים ואריות.‏

הגיע הזמן לארוחת צהריים.‏ בעודנו אוכלים,‏ התמקם בבון גדול על טנדר שחנה ליד הרכב שלנו והתבונן בעניין רב ובהעזה בארוחת הצהריים שלי.‏ בבונים אחרים חלפו על פנינו וגם כמה אנטילופות וחזיר היבלות,‏ ולבסוף הופיעו ארבעה פילים על ראש הגבעה הסמוכה.‏ אולי גילינו דרך קלה לגרום לבעלי החיים הללו לעמוד בפוזה מתאימה לתמונה!‏

בשוק

הזמן שבילינו בפארק הלאומי מוֹל היה קצר מדי,‏ אבל כעת אנו נוסעים נסיעה של שעתיים לאורך דרכי העפר לסוֹלָה,‏ עיירה כפרית שתושביה הם בני השבט לוֹבִּי שעוסקים בחקלאות.‏ לנשות השבט יש מנהג מעניין להגדיל את שפתיהן באופן מלאכותי.‏ אף שבימינו מסורת זו הולכת ונעלמת ככל שהבחורות הצעירות מושפעות מהתרבות המודרנית,‏ נשים רבות עדיין מתגאות בשפתיהן הגדולות.‏ זה נחשב לעלבון לומר לאשה משבט הלובי ששפתותיה דקות כמו של גבר.‏

הגענו לכפר אחד ונכנסנו לשוק.‏ הדוכנים בשוק עשויים ענפים וגגותיהם מכוסים סבך.‏ הבחנו באדם לבן שעמד שם בין כל האפריקנים כהי העור.‏ ניגשנו אליו והתברר לנו שהוא הגיע לכאן לא מזמן במטרה לתרגם את המקרא לשפת הלובי.‏ הוא מתגורר בכפר הסמוך בין בני השבט כדי שיוכל לקנות שליטה בשפתם.‏ זה מזכיר לי את רוברט מופאט,‏ שייסד מיסיון בקרב דוברי הצוונה באפריקה הדרומית במאה ה־19 ותרגם את המקרא לשפתם.‏

אשה זקנה משבט הלובי ששפתיה מוגדלות ישבה על ספסל באחד הדוכנים בשוק.‏ שני כפיסי עץ לבנים,‏ שגודל כל אחד מהם כגודל ציפורן האגודל,‏ היו נעוצים בחורים בכל אחת משפתותיה.‏ רציתי לצלם אותה,‏ אבל ברגע שהרמתי את המצלמה היא הפנתה את פניה הצידה.‏ אחד מעמיתיי הסביר לי שבני הלובי הקשישים מאמינים שאם מישהו מצלם אותם הוא פוגע בנשמתם.‏

בדרכנו חזרה לסוֹלָה,‏ המקום שבו תכננו לעשות את הלילה,‏ חשבתי על החוכמה הגלומה בבריאתו של אלוהים ועל המגוון העצום מתוכה שראינו.‏ הוא ברא את בעלי החיים ואת בני האדם בגאוניות.‏ יפה ניסח זאת מחבר התהלים:‏ ”‏מה רבו מעשיך יהוה!‏ כולם בחוכמה עשית.‏ מָלאה הארץ קניינך”‏ (‏תהלים ק״ד:‏24‏)‏.‏

‏[‏מפה בעמודים 14,‏ 15]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

גאנה

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

חזיר היבלות

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

צבוע מנומר

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

פיל

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

היפופוטמים

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

עדר אנטילופות

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

גנוּ

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

השוּק

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

נקבת בבון נושאת שני גורים