התינוק שלי מת

יום שני,‏ 10 באפריל 2000,‏ היה יום חמים ושטוף שמש,‏ והחלטתי לצאת לסידורים.‏ זה היה בדיוק בתחילת השליש השני של הריוני.‏ לא הייתי כל כך נמרצת אבל שמחתי לצאת מן הבית.‏ נכנסתי למכולת ובשעה שעמדתי בתור,‏ הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר.‏

בשובי הביתה התאמתו חששותיי.‏ דיממתי ‏—‏ דבר שלא קרה לי בשני ההריונות הקודמים.‏ הייתי מבוהלת והתקשרתי לרופא שלי.‏ הוא הציע שאבוא אליו למחרת כי בכל מקרה היה לי תור לאותו יום.‏ לפני שבעלי ואני השכבנו את שני ילדינו בלילה,‏ התפללנו יחד וביקשנו מיהוה שיתן לנו כוח לעמוד בכל דבר שיקרה.‏ לבסוף נרדמתי.‏

בשתיים לפנות בוקר התעוררתי מכאבים עזים.‏ הכאב שכך בהדרגה,‏ אך ברגע שנרדמתי,‏ שבו הכאבים,‏ והפעם בגלים קבועים.‏ הדימום גבר,‏ והרגשתי התכווצויות.‏ המחשבות התרוצצו במוחי,‏ וניסיתי להבין אם עשיתי משהו שגרם לכך,‏ אבל לא יכולתי לעלות על הדעת שום דבר שאסור היה לי לעשות.‏

בחמש בבוקר הבנתי שעלי ללכת לבית־החולים.‏ כשהגעתי עם בעלי הועברתי לידיהם האמונות של אנשי צוות חדר המיון שנהגו בנו בטוב לב ובאמפתיה.‏ כעבור שעתיים מסר לנו הרופא את החדשות שחששנו מפניהן:‏ התינוק שלי מת.‏

בגלל הסימנים המוקדמים,‏ הייתי מוכנה לכך נפשית וקיבלתי את הידיעה בצורה די רגועה.‏ מה גם שבעלי כל הזמן עמד לצדי ותמך בי.‏ אבל בדרך חזרה הביתה בלי התינוק,‏ תהינו מה נספר לשני ילדינו,‏ לקייטלין,‏ שהיתה אז בת שש,‏ ולדיוויד שהיה בן ארבע.‏

מה נאמר לילדים?‏

הילדים הלכו לישון בידיעה שמשהו לא כשורה.‏ איך נספר להם שהאח (‏או האחות)‏ שעתיד היה להיות להם מת?‏ החלטנו להיות גלויים וישרים.‏ אמי עזרה לנו וסיפרה לילדים שהתינוק לא יחזור איתנו הביתה.‏ כשהגענו,‏ הם רצו לקראתנו וחיבקו ונישקו אותנו.‏ שאלתם הראשונה היתה,‏ ”‏התינוק בסדר?‏”‏ לא יכולתי להשיב,‏ אבל בעלי אסף אותנו אליו ואמר:‏ ”‏התינוק מת”‏.‏ התחבקנו ובכינו,‏ וכך החל תהליך הריפוי.‏

עם זאת,‏ לא היינו ערוכים לתגובותיהם של הילדים בשלב מאוחר יותר.‏ לדוגמה,‏ בערך שבועיים אחרי ההפלה,‏ נמסרה הודעה בקהילה המקומית של עדי־יהוה על פטירתו של עד־יהוה קשיש שהיה ידיד קרוב של משפחתנו.‏ דיוויד,‏ בן הארבע,‏ החל למרר בבכי ללא כל שליטה,‏ ובעלי הוציא אותו מן האולם.‏ לאחר שנרגע שאל דיוויד מדוע חברו נפטר.‏ אחרי כן שאל מדוע התינוק מת.‏ בהמשך שאל את אביו:‏ ”‏גם אתה תמות?‏”‏ הוא גם שאל מדוע יהוה אלוהים עדיין לא השמיד את השטן ולא התחיל ”‏לתקן הכול”‏.‏ הופתענו מן המחשבות הרבות שחלפו במוחו הצעיר.‏

גם קייטלין שאלה הרבה שאלות.‏ כששיחקה עם בובותיה,‏ היתה מציגה את אחת הבובות כחולה ויתר הבובות שימשו כאחיות או כבני משפחה.‏ היא בנתה לבובות בית־חולים מקופסת קרטון,‏ ומדי פעם שיחקה כאילו אחת הבובות מתה.‏ השאלות והמשחקים של ילדינו הקנו לנו הזדמנויות רבות ללמד אותם לקחים רבים על החיים ולהראות להם כיצד המקרא יכול לעזור לנו להחזיק מעמד במצבים קשים.‏ הזכרנו להם שמטרת אלוהים היא להפוך את כדור־הארץ לגן־עדן יפהפה,‏ ללא סבל וכאב ואפילו ללא מוות (‏ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

ההתמודדות שלי עם האובדן

כשחזרתי הביתה מבית־החולים,‏ הייתי משותקת מבחינה רגשית ומבולבלת.‏ סביבי היו דברים שחייבים להיעשות,‏ אבל לא ידעתי במה להתחיל.‏ התקשרתי למספר חברות שחוו חוויה דומה,‏ והן העניקו לי נחמה רבה.‏ חברה יקרה שלחה לנו פרחים והציעה שתשגיח על הילדים אחר הצהריים.‏ הערכתי מאוד את דאגתה הלבבית ואת העזרה המעשית שהושיטה לנו.‏

סידרתי את תמונות המשפחה באלבומים.‏ הבטתי ואחזתי בבגדי התינוק החדשים ‏—‏ המזכרת המוחשית היחידה שלי מהתינוק שאיבדתי.‏ במשך שבועות התנסיתי בעליות ומורדות מבחינה רגשית.‏ היו ימים שלא יכולתי להפסיק לבכות ‏—‏ למרות כל התמיכה מצד המשפחה והחברים.‏ ברגעים מסוימים הרגשתי שאני יוצאת מדעתי.‏ היה לי קשה במיוחד להימצא בקרבת חברות שהיו בהריון.‏ קודם לכן חשבתי לעצמי שהפלה טבעית אינה אלא מהמורה קלה בחיי האשה,‏ דבר שמתגברים עליו ללא קושי רב.‏ כמה טעיתי!‏a

אהבה ‏—‏ המַרפא הטוב מכול

האהבה מצד בעלי ואחיי לאמונה היתה לי בחלוף הזמן מרפא יעיל.‏ אחות אחת הכינה ארוחה והביאה אותה לביתנו.‏ זקן־קהילה ורעייתו הביאו פרחים עם מכתב שופע אהבה,‏ ובילו איתנו את הערב.‏ ידענו שהם עסוקים מאוד,‏ לכן ההתחשבות שלהם נגעה ללבנו.‏ ידידים רבים אחרים שלחו כרטיסי ניחומים או פרחים.‏ המילים הפשוטות ”‏אנחנו חושבים עליכם”‏ היו יקרות לנו מאוד!‏ אחת מחברות הקהילה כתבה:‏ ”‏החיים יקרים ליהוה ויקרים גם לנו.‏ אם הוא יודע מתי ציפור דרור נופלת ארצה,‏ הוא ודאי יודע מתי עובר אנוש נופל”‏.‏ בת דודתי כתבה:‏ ”‏אנו נפעמים מנסי הלידה והחיים,‏ ואנו מופתעים לא פחות כשהעניינים משתבשים”‏.‏

כעבור מספר שבועות,‏ בשעה שהייתי באולם־המלכות,‏ רציתי לבכות ויצאתי לפני תחילת האסיפה.‏ שתי חברות יקרות שראו אותי יוצאת בעיניים דומעות,‏ התיישבו עימי במכונית,‏ אחזו בידי והצחיקו אותי.‏ בתוך זמן קצר נכנסנו חזרה.‏ זו באמת שמחה גדולה שיש חברים ’‏הדבקים מאח’‏ (‏משלי י״ח:‏24‏)‏.‏

החדשות על המקרה התפשטו,‏ והופתעתי לגלות שעדות־יהוה רבות עברו את אותה חוויה.‏ אפילו אחיות שלא כל כך הכרתי קודם,‏ ניחמו אותי ועודדו אותי באופן מיוחד.‏ תמיכתן בי בשעת מצוקה הזכירה לי את הפסוק:‏ ”‏בכל עת אוהב הרֵעַ,‏ ואח לצרה ייוולד”‏ (‏משלי י״ז:‏17‏)‏.‏

נחמה מדבר־אלוהים

ערב הזיכרון למות המשיח התקיים שבוע לאחר ההפלה.‏ ערב אחד בשעה שקראנו על ימיו האחרונים של ישוע,‏ הבזיקה בי המחשבה:‏ ’‏יהוה יודע טעמו של אובדן מהו.‏ הוא איבד את בנו!‏’‏ מאחר שיהוה הוא אבינו שבשמים,‏ אני לפעמים שוכחת עד כמה מבין הוא ועד כמה אמפתי הוא למשרתיו ‏—‏ גברים ונשים.‏ באותו רגע הוצפתי בתחושת הקלה.‏ חשתי קרובה ליהוה יותר מאי פעם.‏

שאבתי עידוד רב גם מפרסומים מקראיים,‏ ובייחוד מהוצאות ישנות של כתבי העת המצפה ועורו!‏ שעסקו במותו של מישהו היקר ללבך.‏ לדוגמה,‏ המאמרים בנושא ”‏מותו של ילד”‏ בחוברת עורו!‏ מ־8 באוגוסט 1987 (‏לועזית)‏ היו לי לעזר רב,‏ וכן גם החוברת כאשר אחד מיקיריך נפטר.‏b

הקץ ליגון

הזמן חלף וידעתי שאני מתאוששת.‏ יכולתי לצחוק בלי לחוש רגשי אשמה ויכולתי לנהל שיחה בלי להזכיר את התינוק שאיבדתי.‏ למרות זאת,‏ עליתי מדי פעם על ’‏מוקשים’‏ רגשיים,‏ לדוגמה כשפגשתי חברים שלא שמעו על המקרה או כשמשפחה עם תינוק חדש ביקרה באולם־המלכות שלנו.‏

יום אחד התעוררתי בבוקר בתחושה שסוף סוף ענני הקדרות התפזרו.‏ עוד לפני שפקחתי את עיניי הרגשתי תחושה של ריפוי ‏—‏ שלווה ורוגע שלא חשתי כבר חודשים.‏ בערך שנה אחרי שאיבדתי את התינוק,‏ נכנסתי שוב להיריון ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שאני עלולה להפיל שנית.‏ לשמחתי הרבה,‏ ילדתי באוקטובר 2001 בן בריא ושלם.‏

אני עדיין מתאבלת על התינוק שאיבדתי.‏ ובכל זאת,‏ הפרשה כולה הגבירה את הערכתי לחיים,‏ למשפחתי,‏ לאחיי לאמונה ולאלוהים ‏—‏ המנחם אותנו.‏ החוויה גם הדגישה בפניי את האמת המרה ש”‏עת ופגע יקרה את כולם”‏ ושאלוהים אינו לוקח את ילדינו (‏קהלת ט׳:‏11‏)‏.‏

עד כמה מייחלת אני ליום שבו אלוהים יסיר כל אבל,‏ זעקה וכאב,‏ כולל הכאב הפיסי והרגשי שבא בעקבות הפלה!‏ (‏ישעיהו ס״ה:‏17–23‏)‏ אז כל עושי רצונו יוכלו לומר:‏ ”‏איה עוקצך מוות?‏ איה ניצחונך מוות?‏”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏55;‏ ישעיהו כ״ה:‏8‏)‏ — תרומת עט.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 21]‏

הפלה טבעית שכיחות התופעה וגורמיה

”‏על־פי מחקרים,‏ 15 עד 20 אחוז מכלל ההריונות מסתיימים בהפלה טבעית”‏,‏ מציינת האנציקלופדיה מטעם וורלד בּוּק.‏ ”‏הסבירות להפלה טבעית גבוהה ביותר בשבועיים הראשונים שלאחר ההתעברות,‏ פרק זמן שבו רוב הנשים אינן יודעות שהן הרות”‏.‏ ספר עיון אחר מציין כי ”‏יותר מ־80 אחוז מן ההפלות מתרחשות ב־12 השבועות הראשונים של ההיריון”‏,‏ ולפחות כמחציתן נגרמות כנראה מפגמים בכרומוזומים של העובר.‏ פגמים אלו אינם תולדה של פגמים דומים בכרומוזומים של האם או של האב.‏

מצבה הבריאותי של האם עלול אף הוא להביא להפלה.‏ בני סמכא בתחום הרפואה מייחסים את התופעה לחוסר איזון הורמונלי,‏ להפרעות במערכת החיסון,‏ לזיהומים וליקויים בצוואר הרחם או ברחם עצמו.‏ מבין הגורמים לכך יש למנות גם מחלות כרוניות כגון סוכרת (‏שאינה מטופלת כשורה)‏ ולחץ דם גבוה.‏

לדברי המומחים,‏ הפלה טבעית אינה נגרמת בהכרח מפעילות גופנית,‏ מהרמת דברים כבדים או מיחסי מין.‏ כמו כן,‏ אין זה סביר שנפילה,‏ חבטה קלה או בהלה פתאומית יובילו להפלה.‏ בספר עיון אחד נאמר:‏ ”‏קרוב לוודאי שהעובר לא יינזק מן הפציעה אלא אם כן הפציעה חמורה דיה לסכן את חייך”‏.‏ אין ספק שמבנה הרחם מעיד על בורא חכם ואוהב (‏תהלים קל״ט:‏13,‏ 14‏)‏.‏

‏[‏מסגרת/‏תמונה בעמוד 23]‏

כיצד המשפחה והחברים יכולים לעזור

לעתים קשה לדעת מה לומר או מה לעשות כשקרובת משפחה או חברה עוברת הפלה טבעית.‏ לכל אדם תגובה משלו,‏ ולכן אין נוסחה אחת ויחידה להושטת נחמה ועזרה.‏ להלן מספר הצעות.‏c

עזרה מעשית:‏

◆ הצע את עזרתך בהשגחה על הילדים.‏

◆ הכן ארוחה והבא אותה למשפחה.‏

◆ תמוך גם באב.‏ בעל אחד אמר,‏ ”‏לא כותבים הרבה דברי ניחומים לאבות במצב כזה”‏.‏

דברים שכדאי לומר:‏

◆ ‏”‏הצטערתי מאוד לשמוע על ההפלה”‏.‏

מילים פשוטות אלו אומרות המון,‏ ויכולות לסלול את הדרך לדברי נחמה נוספים.‏

◆ ‏”‏מותר לבכות”‏.‏

בשבועות הראשונים או אפילו בחודשים שלאחר ההפלה קיימת בדרך כלל הנטייה לבכות.‏ אמור לה שהבכי שלה כדרך להבעת רגשות אינו מוריד מערכה בעיניך.‏

◆ ‏”‏אני יכול להתקשר בשבוע הבא ולשאול מה שלומך?‏”‏

בתחילה מרעיפים על האבלים סימפטיה רבה,‏ אך עם חלוף הזמן מתקבל אצלם הרושם ששכחו מהמקרה,‏ למרות שהם עדיין מתייסרים.‏ הם ישמחו לדעת שאתה מתכוון להמשיך לתמוך בהם.‏ הכאב מנקר במשך שבועות או חודשים,‏ ולעתים הוא צף אל פני השטח אפילו אחרי היריון מוצלח.‏

◆ ‏”‏אני באמת לא יודע מה לומר”‏.‏

מילים אלו עדיפות על שתיקה.‏ כנותך ועצם נוכחותך הן ביטוי לדאגתך.‏

מה לא לומר:‏

◆ ‏”‏תמיד תוכלו להביא תינוק חדש”‏.‏

זה אולי נכון,‏ אך אמירה זו עלולה להתפרש כחוסר אמפתיה.‏ ההורים לא רצו כל תינוק שהוא,‏ אלא את התינוק הזה.‏ עוד לפני שיוכלו לחשוב על האפשרות להביא תינוק אחר,‏ סביר להניח שהם יצטרכו זמן להתאבל על התינוק שאיבדו.‏

◆ ‏”‏כנראה שהיה בו איזה פגם”‏.‏

גם אם זה נכון,‏ אין בזה נחמה רבה.‏ האמא מבחינתה בטוחה שהיה ברחמה תינוק בריא.‏

◆ ‏”‏לפחות לא ממש היכרתם את התינוק.‏ זה היה הרבה יותר גרוע אם זה היה קורה מאוחר יותר”‏.‏

רוב הנשים נקשרות אל העובר בשלבים מוקדמים מאוד.‏ ולכן הן מתאבלות עליו במותו.‏ הצער גובר מעצם העובדה שאיש לא ”‏הכיר”‏ את התינוק כמו האם.‏

◆ ‏”‏לפחות יש לכם עוד ילדים”‏.‏

להורים האבלים זה נשמע כמו לומר למישהו שאיבד רגל:‏ ”‏לפחות יש לך עוד אחת”‏.‏

כמובן,‏ יש להכיר בכך שגם האנשים הדואגים והכנים ביותר עלולים לעתים לומר את הדבר הלא־נכון (‏יעקב ג׳:‏2‏)‏.‏ לפיכך,‏ ראוי שנשים נבונות שעברו הפלה טבעית יגלו אהבה ולא ינטרו למי שמעירים הערות חסרות טקט למרות הכוונות הטובות (‏קולוסים ג׳:‏13‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏