התינוק שלי מת
יום שני, 10 באפריל 2000, היה יום חמים ושטוף שמש, והחלטתי לצאת לסידורים. זה היה בדיוק בתחילת השליש השני של הריוני. לא הייתי כל כך נמרצת אבל שמחתי לצאת מן הבית. נכנסתי למכולת ובשעה שעמדתי בתור, הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר.
בשובי הביתה התאמתו חששותיי. דיממתי — דבר שלא קרה לי בשני ההריונות הקודמים. הייתי מבוהלת והתקשרתי לרופא שלי. הוא הציע שאבוא אליו למחרת כי בכל מקרה היה לי תור לאותו יום. לפני שבעלי ואני השכבנו את שני ילדינו בלילה, התפללנו יחד וביקשנו מיהוה שיתן לנו כוח לעמוד בכל דבר שיקרה. לבסוף נרדמתי.
בשתיים לפנות בוקר התעוררתי מכאבים עזים. הכאב שכך בהדרגה, אך ברגע שנרדמתי, שבו הכאבים, והפעם בגלים קבועים. הדימום גבר, והרגשתי התכווצויות. המחשבות התרוצצו במוחי, וניסיתי להבין אם עשיתי משהו שגרם לכך, אבל לא יכולתי לעלות על הדעת שום דבר שאסור היה לי לעשות.
בחמש בבוקר הבנתי שעלי ללכת לבית־החולים. כשהגעתי עם בעלי הועברתי לידיהם האמונות של אנשי צוות חדר המיון שנהגו בנו בטוב לב ובאמפתיה. כעבור שעתיים מסר לנו הרופא את החדשות שחששנו מפניהן: התינוק שלי מת.
בגלל הסימנים המוקדמים, הייתי מוכנה לכך נפשית וקיבלתי את הידיעה בצורה די רגועה. מה גם שבעלי כל הזמן עמד לצדי ותמך בי. אבל בדרך חזרה הביתה בלי התינוק, תהינו מה נספר לשני ילדינו, לקייטלין, שהיתה אז בת שש, ולדיוויד שהיה בן ארבע.
מה נאמר לילדים?
הילדים הלכו לישון בידיעה שמשהו לא כשורה. איך נספר להם שהאח (או האחות) שעתיד היה להיות להם מת? החלטנו להיות גלויים וישרים. אמי עזרה לנו וסיפרה לילדים שהתינוק לא יחזור איתנו הביתה. כשהגענו, הם רצו לקראתנו וחיבקו ונישקו אותנו. שאלתם הראשונה היתה, ”התינוק בסדר?” לא יכולתי להשיב, אבל בעלי אסף אותנו אליו ואמר: ”התינוק מת”. התחבקנו ובכינו, וכך החל תהליך הריפוי.
עם זאת, לא היינו ערוכים לתגובותיהם של הילדים בשלב מאוחר יותר. לדוגמה, בערך שבועיים אחרי ההפלה, נמסרה הודעה בקהילה המקומית של עדי־יהוה על פטירתו של עד־יהוה קשיש שהיה ידיד קרוב של משפחתנו. דיוויד, בן הארבע, החל למרר בבכי ללא כל שליטה, ובעלי הוציא אותו מן האולם. לאחר שנרגע שאל דיוויד מדוע חברו נפטר. אחרי כן שאל מדוע התינוק מת. בהמשך שאל את אביו: ”גם אתה תמות?” הוא גם שאל מדוע יהוה אלוהים עדיין לא השמיד את השטן ולא התחיל ”לתקן הכול”. הופתענו מן המחשבות הרבות שחלפו במוחו הצעיר.
גם קייטלין שאלה הרבה שאלות. כששיחקה עם בובותיה, היתה מציגה את אחת הבובות כחולה ויתר הבובות שימשו כאחיות או כבני משפחה. היא בנתה לבובות בית־חולים מקופסת קרטון, ומדי פעם שיחקה כאילו אחת הבובות מתה. השאלות והמשחקים של ילדינו הקנו לנו הזדמנויות רבות ללמד אותם לקחים רבים על החיים ולהראות להם כיצד המקרא יכול לעזור לנו להחזיק מעמד במצבים קשים. הזכרנו להם שמטרת אלוהים היא להפוך את כדור־הארץ לגן־עדן יפהפה, ללא סבל וכאב ואפילו ללא מוות (ההתגלות כ״א:3, 4).
ההתמודדות שלי עם האובדן
כשחזרתי הביתה מבית־החולים, הייתי משותקת מבחינה רגשית ומבולבלת. סביבי היו דברים שחייבים להיעשות, אבל לא ידעתי במה להתחיל. התקשרתי למספר חברות שחוו חוויה דומה, והן העניקו לי נחמה רבה. חברה יקרה שלחה לנו פרחים והציעה שתשגיח על הילדים אחר הצהריים. הערכתי מאוד את דאגתה הלבבית ואת העזרה המעשית שהושיטה לנו.
סידרתי את תמונות המשפחה באלבומים. הבטתי ואחזתי בבגדי התינוק החדשים — המזכרת המוחשית היחידה שלי מהתינוק שאיבדתי. במשך שבועות התנסיתי בעליות ומורדות מבחינה רגשית. היו ימים שלא יכולתי להפסיק לבכות — למרות כל התמיכה מצד המשפחה והחברים. ברגעים מסוימים הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. היה לי קשה במיוחד להימצא בקרבת חברות שהיו בהריון. קודם לכן חשבתי לעצמי שהפלה טבעית אינה אלא מהמורה קלה בחיי האשה, דבר שמתגברים עליו ללא קושי רב. כמה טעיתי!a
אהבה — המַרפא הטוב מכול
האהבה מצד בעלי ואחיי לאמונה היתה לי בחלוף הזמן מרפא יעיל. אחות אחת הכינה ארוחה והביאה אותה לביתנו. זקן־קהילה ורעייתו הביאו פרחים עם מכתב שופע אהבה, ובילו איתנו את הערב. ידענו שהם עסוקים מאוד, לכן ההתחשבות שלהם נגעה ללבנו. ידידים רבים אחרים שלחו כרטיסי ניחומים או פרחים. המילים הפשוטות ”אנחנו חושבים עליכם” היו יקרות לנו מאוד! אחת מחברות הקהילה כתבה: ”החיים יקרים ליהוה ויקרים גם לנו. אם הוא יודע מתי ציפור דרור נופלת ארצה, הוא ודאי יודע מתי עובר אנוש נופל”. בת דודתי כתבה: ”אנו נפעמים מנסי הלידה והחיים, ואנו מופתעים לא פחות כשהעניינים משתבשים”.
כעבור מספר שבועות, בשעה שהייתי באולם־המלכות, רציתי לבכות ויצאתי לפני תחילת האסיפה. שתי חברות יקרות שראו אותי יוצאת בעיניים דומעות, התיישבו עימי במכונית, אחזו בידי והצחיקו אותי. בתוך זמן קצר נכנסנו חזרה. זו באמת שמחה גדולה שיש חברים ’הדבקים מאח’ (משלי י״ח:24).
החדשות על המקרה התפשטו, והופתעתי לגלות שעדות־יהוה רבות עברו את אותה חוויה. אפילו אחיות שלא כל כך הכרתי קודם, ניחמו אותי ועודדו אותי באופן מיוחד. תמיכתן בי בשעת מצוקה הזכירה לי את הפסוק: ”בכל עת אוהב הרֵעַ, ואח לצרה ייוולד” (משלי י״ז:17).
נחמה מדבר־אלוהים
ערב הזיכרון למות המשיח התקיים שבוע לאחר ההפלה. ערב אחד בשעה שקראנו על ימיו האחרונים של ישוע, הבזיקה בי המחשבה: ’יהוה יודע טעמו של אובדן מהו. הוא איבד את בנו!’ מאחר שיהוה הוא אבינו שבשמים, אני לפעמים שוכחת עד כמה מבין הוא ועד כמה אמפתי הוא למשרתיו — גברים ונשים. באותו רגע הוצפתי בתחושת הקלה. חשתי קרובה ליהוה יותר מאי פעם.
שאבתי עידוד רב גם מפרסומים מקראיים, ובייחוד מהוצאות ישנות של כתבי העת המצפה ועורו! שעסקו במותו של מישהו היקר ללבך. לדוגמה, המאמרים בנושא ”מותו של ילד” בחוברת עורו! מ־8 באוגוסט 1987 (לועזית) היו לי לעזר רב, וכן גם החוברת כאשר אחד מיקיריך נפטר.b
הקץ ליגון
הזמן חלף וידעתי שאני מתאוששת. יכולתי לצחוק בלי לחוש רגשי אשמה ויכולתי לנהל שיחה בלי להזכיר את התינוק שאיבדתי. למרות זאת, עליתי מדי פעם על ’מוקשים’ רגשיים, לדוגמה כשפגשתי חברים שלא שמעו על המקרה או כשמשפחה עם תינוק חדש ביקרה באולם־המלכות שלנו.
יום אחד התעוררתי בבוקר בתחושה שסוף סוף ענני הקדרות התפזרו. עוד לפני שפקחתי את עיניי הרגשתי תחושה של ריפוי — שלווה ורוגע שלא חשתי כבר חודשים. בערך שנה אחרי שאיבדתי את התינוק, נכנסתי שוב להיריון ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שאני עלולה להפיל שנית. לשמחתי הרבה, ילדתי באוקטובר 2001 בן בריא ושלם.
אני עדיין מתאבלת על התינוק שאיבדתי. ובכל זאת, הפרשה כולה הגבירה את הערכתי לחיים, למשפחתי, לאחיי לאמונה ולאלוהים — המנחם אותנו. החוויה גם הדגישה בפניי את האמת המרה ש”עת ופגע יקרה את כולם” ושאלוהים אינו לוקח את ילדינו (קהלת ט׳:11).
עד כמה מייחלת אני ליום שבו אלוהים יסיר כל אבל, זעקה וכאב, כולל הכאב הפיסי והרגשי שבא בעקבות הפלה! (ישעיהו ס״ה:17–23) אז כל עושי רצונו יוכלו לומר: ”איה עוקצך מוות? איה ניצחונך מוות?” (קורינתים א׳. ט״ו:55; ישעיהו כ״ה:8) — תרומת עט.
[הערות שוליים]
a ממחקרים מתברר שלכל אשה תגובה ייחודית להפלה. יש החשות בלבול, אחרות אכזבה ויש השוקעות בעצבות מרה. לדברי החוקרים, היגון הוא תגובה טבעית לאובדן חמור כמו הפלה והוא חלק מתהליך הריפוי.
b יצא לאור מטעם עדי־יהוה.
[תיבה בעמוד 21]
הפלה טבעית שכיחות התופעה וגורמיה
”על־פי מחקרים, 15 עד 20 אחוז מכלל ההריונות מסתיימים בהפלה טבעית”, מציינת האנציקלופדיה מטעם וורלד בּוּק. ”הסבירות להפלה טבעית גבוהה ביותר בשבועיים הראשונים שלאחר ההתעברות, פרק זמן שבו רוב הנשים אינן יודעות שהן הרות”. ספר עיון אחר מציין כי ”יותר מ־80 אחוז מן ההפלות מתרחשות ב־12 השבועות הראשונים של ההיריון”, ולפחות כמחציתן נגרמות כנראה מפגמים בכרומוזומים של העובר. פגמים אלו אינם תולדה של פגמים דומים בכרומוזומים של האם או של האב.
מצבה הבריאותי של האם עלול אף הוא להביא להפלה. בני סמכא בתחום הרפואה מייחסים את התופעה לחוסר איזון הורמונלי, להפרעות במערכת החיסון, לזיהומים וליקויים בצוואר הרחם או ברחם עצמו. מבין הגורמים לכך יש למנות גם מחלות כרוניות כגון סוכרת (שאינה מטופלת כשורה) ולחץ דם גבוה.
לדברי המומחים, הפלה טבעית אינה נגרמת בהכרח מפעילות גופנית, מהרמת דברים כבדים או מיחסי מין. כמו כן, אין זה סביר שנפילה, חבטה קלה או בהלה פתאומית יובילו להפלה. בספר עיון אחד נאמר: ”קרוב לוודאי שהעובר לא יינזק מן הפציעה אלא אם כן הפציעה חמורה דיה לסכן את חייך”. אין ספק שמבנה הרחם מעיד על בורא חכם ואוהב (תהלים קל״ט:13, 14).
[מסגרת/תמונה בעמוד 23]
כיצד המשפחה והחברים יכולים לעזור
לעתים קשה לדעת מה לומר או מה לעשות כשקרובת משפחה או חברה עוברת הפלה טבעית. לכל אדם תגובה משלו, ולכן אין נוסחה אחת ויחידה להושטת נחמה ועזרה. להלן מספר הצעות.c
עזרה מעשית:
◆ הצע את עזרתך בהשגחה על הילדים.
◆ הכן ארוחה והבא אותה למשפחה.
◆ תמוך גם באב. בעל אחד אמר, ”לא כותבים הרבה דברי ניחומים לאבות במצב כזה”.
דברים שכדאי לומר:
◆ ”הצטערתי מאוד לשמוע על ההפלה”.
מילים פשוטות אלו אומרות המון, ויכולות לסלול את הדרך לדברי נחמה נוספים.
◆ ”מותר לבכות”.
בשבועות הראשונים או אפילו בחודשים שלאחר ההפלה קיימת בדרך כלל הנטייה לבכות. אמור לה שהבכי שלה כדרך להבעת רגשות אינו מוריד מערכה בעיניך.
◆ ”אני יכול להתקשר בשבוע הבא ולשאול מה שלומך?”
בתחילה מרעיפים על האבלים סימפטיה רבה, אך עם חלוף הזמן מתקבל אצלם הרושם ששכחו מהמקרה, למרות שהם עדיין מתייסרים. הם ישמחו לדעת שאתה מתכוון להמשיך לתמוך בהם. הכאב מנקר במשך שבועות או חודשים, ולעתים הוא צף אל פני השטח אפילו אחרי היריון מוצלח.
◆ ”אני באמת לא יודע מה לומר”.
מילים אלו עדיפות על שתיקה. כנותך ועצם נוכחותך הן ביטוי לדאגתך.
מה לא לומר:
◆ ”תמיד תוכלו להביא תינוק חדש”.
זה אולי נכון, אך אמירה זו עלולה להתפרש כחוסר אמפתיה. ההורים לא רצו כל תינוק שהוא, אלא את התינוק הזה. עוד לפני שיוכלו לחשוב על האפשרות להביא תינוק אחר, סביר להניח שהם יצטרכו זמן להתאבל על התינוק שאיבדו.
◆ ”כנראה שהיה בו איזה פגם”.
גם אם זה נכון, אין בזה נחמה רבה. האמא מבחינתה בטוחה שהיה ברחמה תינוק בריא.
◆ ”לפחות לא ממש היכרתם את התינוק. זה היה הרבה יותר גרוע אם זה היה קורה מאוחר יותר”.
רוב הנשים נקשרות אל העובר בשלבים מוקדמים מאוד. ולכן הן מתאבלות עליו במותו. הצער גובר מעצם העובדה שאיש לא ”הכיר” את התינוק כמו האם.
◆ ”לפחות יש לכם עוד ילדים”.
להורים האבלים זה נשמע כמו לומר למישהו שאיבד רגל: ”לפחות יש לך עוד אחת”.
כמובן, יש להכיר בכך שגם האנשים הדואגים והכנים ביותר עלולים לעתים לומר את הדבר הלא־נכון (יעקב ג׳:2). לפיכך, ראוי שנשים נבונות שעברו הפלה טבעית יגלו אהבה ולא ינטרו למי שמעירים הערות חסרות טקט למרות הכוונות הטובות (קולוסים ג׳:13).
[הערת שוליים]
c מתוך מדריך להתמודדות עם הפלה טבעית (A Guide to Coping With Miscarriage), מטעם קבוצת תמיכה בעיר וֶלִינְגְטֶן, ניו־זילנד למי שעברו הפלות טבעיות.