האם תחושותיי טבעיות?‏

אדם אָבֵל כתב:‏ ”‏בילדותי באנגליה,‏ לימדו אותי שאסור להביע רגשות בפומבי.‏ כשמשהו הכאיב לי,‏ היה אבי,‏ איש־צבא לשעבר,‏ מסנן בין שיניו,‏ ’‏אל תבכה!‏’‏ לא זכור לי שאמי אי־פעם נישקה או חיבקה אותנו (‏ארבעת הילדים)‏.‏ כשהייתי בן 56,‏ נפטר אבי.‏ קיננה בי תחושה של אובדן נורא.‏ אבל בתחילה לא יכולתי לבכות”‏.‏

יש תרבויות שבהן אנשים נותנים פורקן לרגשותיהם.‏ הכל יודעים את שבלבם,‏ בין שהם שמחים ובין שהם עצובים.‏ מאידך,‏ באזורים אחרים בעולם,‏ במיוחד בצפון אירופה ובבריטניה,‏ בני־אדם — בייחוד הגברים — חונכו להסתיר רגשות,‏ לדכא תחושות,‏ לשמור על ארשת־פנים קפואה ולא להפגין את המתחולל בקרבם.‏ אם איבדת אדם יקר,‏ האם מוטעה לבטא את כאבך?‏ מה אומר המקרא בנידון?‏

אנשים שבכו במקרא

המקרא נכתב בידי עברים מהמזרח־התיכון,‏ שהיו מטבעם מלאי הבעה.‏ יש בו דוגמאות רבות של אנשים שחשפו את יגונם לעיני כל.‏ דוד המלך התאבל על בנו אמנון שנרצח.‏ למעשה,‏ הוא בכה ”‏בכי גדול מאוד”‏ (‏שמואל ב׳.‏ י״ג:‏28–39‏)‏.‏ הוא אפילו ביכה את אובדן בנו הבוגד אבשלום,‏ אשר ניסה לתפוס את המלוכה בכוח.‏ המקרא מספר:‏ ”‏וירגז [‏דוד]‏ המלך ויעל על עליית השער ויבך;‏ וכה אמר בלכתו:‏ ’‏בני אבשלום,‏ בני,‏ בני אבשלום!‏ מי יתן מותי,‏ אני תחתיך,‏ אבשלום בני,‏ בני!‏’‏”‏ (‏שמואל ב׳.‏ י״ט:‏1‏)‏ דוד התאבל ככל אב אחר.‏ ואכן,‏ לא אחת ביקשו הורים למות תחת ילדיהם.‏ אין זה מדרך־הטבע שילד ימות לפני הוריו.‏

כיצד הגיב ישוע על מות ידידו אלעזר?‏ הוא בכה ליד קברו (‏יוחנן י״א:‏30–38‏)‏.‏ לימים,‏ בכתה מרים המגדלית סמוך לקבר ישוע (‏יוחנן כ׳:‏11–16‏)‏.‏ אמת,‏ משיחי הנאחז בתקווה המקראית לגבי תחיית־המתים איננו מתאבל מבלי להתנחם,‏ כאותם אנשים שלתפיסתם בנוגע למצב המתים אין בסיס מקראי מוצק.‏ עם זאת,‏ משיחי אמיתי,‏ מהיותו אדם בעל רגשות טבעיים,‏ אכן בוכה ומתאבל על מות יקירו,‏ על אף תקוות תחיית־המתים (‏תסלוניקים א׳.‏ ד׳:‏13,‏ 14‏)‏.‏

לבכות או לא לבכות

מה באשר לתגובותינו היום?‏ האם אתה מתקשה להביע רגשות או נבוך מכדי לעשות כן?‏ מה ממליצים היועצים בנידון?‏ ברוב המקרים,‏ הדעות המודרניות חוזרות כהד על דברי החוכמה המקראית הקדומה,‏ שנכתבו בהשראה.‏ לדבריהם,‏ אין להדחיק את הכאב,‏ אלא יש לבטאו.‏ בזיכרוננו עולים אנשי־קדם נאמנים כדוגמת איוב,‏ דוד וירמיהו,‏ שביטויי אבלם מתוארים במקרא.‏ אין ספק,‏ שהם לא כבשו את רגשותיהם.‏ לפיכך,‏ אין זה מן התבונה לפרוש מחברת בני־אדם (‏משלי י״ח:‏1‏)‏.‏ כמובן,‏ האֵבל בא לידי ביטוי בדרכים שונות,‏ בהתאם לתרבות ולמנהגים הדתיים המקומיים.‏a

מה תעשה אם תחוש צורך לפרוץ בבכי?‏ אין זה אלא דבר טבעי.‏ היזכר שוב במקרה של מות אלעזר.‏ מסופר ש”‏נסערה רוחו של ישוע.‏.‏.‏ [‏והוא]‏ בכה”‏ (‏יוחנן י״א:‏33,‏ 35‏)‏.‏ כך המחיש ישוע שבכי הוא תגובה טבעית על מות אדם יקר.‏

תימוכין לכך ניתן למצוא בסיפורה של אֵם ששמה אן.‏ התינוקת שלה,‏ ריצ׳ל,‏ מתה מ־SIDS (‏תסמונת המוות הפתאומי של תינוקות)‏.‏ בעלה אמר:‏ ”‏הדבר המפתיע היה שלא אן ולא אני בכינו בהלוויה.‏ כל האחרים בכו”‏.‏ אן הגיבה על דבריו ואמרה:‏ ”‏כן,‏ אבל אני בכיתי בשביל שנינו.‏ אני חושבת שעיכלתי את גודל האסון רק אחרי כמה שבועות,‏ כשנשארתי יום אחד לבד בבית.‏ בכיתי כל היום,‏ ואני סבורה שזה עזר לי.‏ הרגשתי טוב יותר.‏ הייתי חייבת להתאבל על התינוקת שלי.‏ לדעתי,‏ חשוב לתת לאבלים לבכות.‏ אומנם טבעי לומר,‏ ’‏אל תבכה’‏,‏ אבל זה לא ממש עוזר”‏.‏

תגובות אחרות

איך הגיבו אחרים על אובדן יקירם?‏ קח לדוגמה את חואניטה.‏ היא יודעת מהי ההרגשה לאבד תינוק.‏ היו לה חמש הפלות טבעיות.‏ לאחר זמן־מה הרתה שוב.‏ בעקבות תאונת־דרכים,‏ אושפזה בבית־החולים ולמותר לציין שהיתה מודאגת.‏ כעבור שבועיים תקפוה צירים — בטרם עת.‏ בתוך זמן קצר נולדה ונֵסה הקטנה ומשקלה היה רק פחות מקילוגרם.‏ ”‏הייתי כל־כך נרגשת”‏,‏ נזכרת חואניטה.‏ ”‏סוף סוף נעשיתי אמא!‏”‏

אלא ששמחתה לא ארכה זמן רב.‏ לאחר ארבעה ימים מתה ונסה.‏ חואניטה נזכרת:‏ ‏”‏חשתי ריקנות.‏ האימהוּת שלי נגזלה ממני.‏ הרגשתי שמשהו חסר בתוכי.‏ כמה כואב היה לחזור הביתה לחדר שהכנו לונֵסה,‏ ולהביט בגופיות הקטנות שקניתי לה.‏ במשך חודשיים שִחזרתי במוחי את יום היוולדה.‏ רציתי להיות לבד”‏.‏

תגובה קיצונית?‏ ייתכן שיש המתקשים להבין זאת,‏ אבל אנשים שחוו מקרה דומה,‏ מספרים שהתאבלו על תינוקם כפי שהיו מתאבלים על מבוגר.‏ לדבריהם,‏ זמן רב בטרם נולד התינוק,‏ הוריו אוהבים אותו.‏ נרקם קשר מיוחד בינו לבין האֵם.‏ עם מותו,‏ חשה האֵם שאדם ממשי אבד לה.‏ חשוב להבין זאת.‏

זעם,‏ רגשות־אשמה והשפעתם עליך

אֵם אחרת נתנה ביטוי לרגשותיה,‏ לאחר שבנה בן השש מת פתאום ממום לב מוּלד.‏ ”‏חוויתי סדרה של תגובות — קהות חושים,‏ הכחשה,‏ רגשות־אשמה וזעם על בעלי ועל הרופא שלא הבינו את חומרת המצב”‏.‏

זעם אכן יכול להיות סימפטום נוסף של השכוֹל.‏ ייתכן שמדובר בכעס על רופאים או על אחיות,‏ מתוך תחושה שהיה עליהם לעשות יותר למען הנפטר.‏ או אולי כעס על חברים וקרובי־משפחה,‏ שככל הנראה אומרים ועושים את הדברים הלא־נכונים.‏ יש הכועסים על המנוח עצמו,‏ משום שהזניח את בריאותו.‏ סטלה מספרת:‏ ”‏אני זוכרת שכעסתי על בעלי,‏ כיוון שידעתי שפני־הדברים יכלו להיות שונים.‏ הוא היה חולה מאוד ובכל זאת התעלם מאזהרות הרופאים”‏.‏ לעתים הכעס על המנוח נובע מהנטל שהביא מותו על שאֵרו.‏

יש החשים רגשות־אשמה בגלל תחושת הכעס — כלומר,‏ הם מכים על חטא על שום כעסם.‏ אחרים מאשימים את עצמם במות יקירם.‏ ”‏הוא לא היה מת”‏,‏ הם משכנעים את עצמם,‏ ”‏לוּ הייתי מאלץ אותו ללכת לרופא מוקדם יותר”‏,‏ או ”‏מאיץ בו ללכת לרופא אחר”‏,‏ או ”‏מכריח אותו לדאוג טוב יותר לבריאותו”‏.‏

יש אנשים שאצלם תחושת האשמה עזה יותר,‏ במיוחד אם אהובם מת בחטף,‏ באופן בלתי צפוי.‏ הם מתחילים להיזכר במקרים שכעסו על המנוח או התווכחו עימו.‏ הם אולי חשים שלא מילאו את כל התחייבויותיהם כלפי יקירם בעודו בחיים.‏

תהליך האבֵלות הממושך של אמהות רבות מאשש את דבריהם של מומחים רבים,‏ על פיהם מות ילד מותיר חלל תמידי בחיי ההורים,‏ בייחוד אצל האֵם.‏

אובדן בן־הזוג

אובדן שותף לנישואין הוא טראומה מסוג אחר,‏ במיוחד אם בני־הזוג ניהלו חיי שותפות פעילים מאוד.‏ משמע הדבר קץ לכל אורח־החיים המשותף של נסיעות,‏ עבודה,‏ בילויים ותלות הדדית.‏

יוניס מספרת מה אירע לאחר שבעלה מת לפתע מהתקף־לב.‏ ”‏בשבוע הראשון הייתי במצב של קהות חושים,‏ כאילו הפסקתי לתפקד.‏ לא יכולתי אפילו לטעום או להריח.‏ אבל ההיגיון שלי המשיך לפעול מיכנית.‏ מאחר שהייתי עם בעלי כשניסו להחיותו,‏ לא חוויתי את הסימפטומים הרגילים של הכחשה.‏ בכל זאת,‏ חשתי תסכול עמוק,‏ כמו לראות מכונית עפה מצוק ולעמוד מנגד חסרת־אונים”‏.‏

האם בכתה?‏ ”‏בוודאי,‏ במיוחד כשקראתי את מאות מכתבי התנחומים שקיבלתי.‏ כל מכתב שקראתי גרם לי לבכות.‏ זה עזר לי להחזיק מעמד במשך היום.‏ אבל זה לא הקל עלי כששאלו אותי שוב ושוב איך אני מרגישה.‏ הרי ברור שהייתי אומללה”‏.‏

מה עזר ליוניס לשאת את הכאב?‏ ”‏מבלי לשים לב,‏ החלטתי בתת־מודע להמשיך בחיי”‏,‏ היא אומרת.‏ ”‏אבל עדיין כואב לי כשאני נזכרת שבעלי,‏ שאהב מאוד את החיים,‏ איננו פה ליהנות מהם”‏.‏

‏”‏אל תרשה לזולת להכתיב.‏.‏.‏”‏

מחברי הספר פרידה — מתי וכיצד לומר שלום (‏Leavetaking — When and How to Say Goodbye)‏ מייעצים:‏ ”‏אל תרשה לזולת להכתיב לך כיצד לנהוג או מה להרגיש.‏ לכל אדם תהליך אבֵלות משלו.‏ יש שיחשבו — ויבהירו לך זאת חד־משמעית — שאתה מתאבל יותר מדי או פחות מדי.‏ סלח להם ושכח מזה.‏ אם תנסה לאלץ את עצמך להיכנע לתכתיבים של יחידים או של החברה ככלל,‏ תהליך שיקומה של בריאותך הנפשית יעוכב”‏.‏

כמובן,‏ איש איש ודרכו להתמודד עם השכול.‏ אין אנו קובעים שדרך אחת עדיפה בהכרח על רעותה.‏ עם זאת,‏ הסכנה מתעוררת כשהאָבֵל קופא על שמריו ואינו לומד להשלים עם המציאות.‏ במקרה כזה,‏ ראוי שידידי אמת יהיו לו לעזר.‏ המקרא אומר:‏ ”‏בכל עת אוהב הרֵעַ,‏ ואח לצרה ייוולד”‏.‏ לכן,‏ אל תהסס לבקש עזרה,‏ לשוחח וגם לבכות (‏משלי י״ז:‏17‏)‏.‏

הצער הוא תגובה טבעית לאובדן,‏ ואין כל רע בחשיפת יגונך.‏ אך שאלות נוספות תובעות מענה:‏ ’‏כיצד אוכל לחיות עם יגוני?‏ האם טבעי לחוש כעס ורגשות־אשמה?‏ כיצד אתמודד עם רגשות אלה?‏ מה יכול לעזור לי להחזיק מעמד לנוכח האובדן והיגון?‏’‏ על שאלות אלה ואחרות ישיב החלק הבא.‏